"איפה הדובי השני?"
"מתי חוברים לדובים?"
"אני מאבטח את הדובי מימין".
"מבין שהדובי חובר אליך עכשיו. מתי ניפגש ליד ביונסה?"
"אלוף, מצוין, בסדר גמור. מוכן, תעדכן אותי כשאתה כבר מתייצב על דובי ובאגר".
"חבר'ה, היו שלושה דובים, אחד עברתי לממלכה, נשארו שניים".
"אצל מי יש דובי לעשות את זה?"
(מתוך קולות הקשר של צק"ח גבעתי, השבוע)
ביום ראשון השבוע בשעה 11 בבוקר יצא צק"ח (צוות קרב חטיבתי) של גבעתי, מתוגבר ביחידות נוספות להתקפה – עוד התקפה – על ג'באליה. זה חלק נוסף מהמערכה שאמורה להכריע, הפעם סופית, את מה שנתפס בצה"ל כמעוז החזק, העיקש, הקטלני ובמידה רבה הסמלי, של חמאס. זו הפעם השלישית מאז תחילת התמרון הקרקעי בעזה שצה"ל תוקף בעוצמה רבה את השכונה ואת מחנה הפליטים הצמוד אליה. כבר פעמיים הכריז צה"ל שכבש את המקום, שהחטיבה הצפונית של חמאס ששוכנת בג'באליה "הוכרעה", וששלושת גדודיה שפעלו באזור - והיו מהמאומנים ביותר - נמחקו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
האמת שונה במקצת. בפעמים הקודמות שצה"ל נכנס לג'באליה, הוא ניהל לחימה עזה שגבתה קורבנות - אבל היא הייתה חלקית. כבשו מקטע מג'באליה ויצאו; חדרו, השמידו מתחם, ועזבו. לתקשורת ולאזרחים אולי סופר סיפור אחר, אבל לפחות בתוך הצבא ידעו היטב, "שנצטרך לחזור לכאן, למה שהיה בעצם המעוז החזק ביותר של חמאס", כפי שאומר קצין בכיר.
רונן ברגמן וזיו קורן בג'באליה
(צילום: רונן ברגמן וזיו קורן )
למה שלוש פעמים, אנחנו שואלים. "כי המשך הלחימה בג'באליה בפעמים הקודמות", משיב הקצין הבכיר, "הייתה גורמת לכמות גדולה מאוד של נפגעים אצלנו. אז במשאבי כוח האדם המצומצמים שהיו ויש לצה"ל, החלטנו לחכות, להמשיך הלאה, ולחזור עם יותר אוויר לפעולות, וקיווינו שגם עם יותר ידע, מול מה שכבר שבועות ספורים אחרי תחילת התמרון הבנו שהוא האתגר המרכזי. זה האתגר שבלי להתגבר עליו - לא נוכל בעצם להכריז על ניצחון".
לאתגר המרכזי הזה קוראים איום תת-הקרקע של עזה, התת"ק בראשי התיבות הצבאיים. כשצה"ל נכנס לרצועה הייתה הערכת המודיעין שמתחתיה יש כ-150 ק"מ מנהרות. כיום ההערכות עומדות על בין 700 ל-800 ק"מ. "בג'באליה ובאזורים נוספים היו מתחמים שבהם גילינו מתחת לכל קילומטר רבוע תוואי מנהרות של קילומטר, ולפעמים שניים. זה מטורף לגמרי", אומר קצין בכיר בגזרה. וקצין אחר מוסיף: "מהר מאוד למדנו עד כמה כל הנחות המוצא שלנו על המִּנהוּר בכל המדדים שלו - האורך, העומק, הקישוריות, מערכי ההגנה, דלתות ההדף, ובכלל המטרה של כל המערך הזה - היו פשוט לא נכונות".
ועוד דבר צה"ל למד: שאי-אפשר לטפל בתת"ק רק בממד אחד, אלא חייבים לתקוף "מלמטה ומלמעלה", מתחת לאדמה ומעליה. ללחימה מתחת לאדמה יש אתגרים גדולים מאוד, שעוד נגיע אליהם. אבל כדי לפעול מעל האדמה באמת ביסודיות חייבים לוודא שהכוחות הפועלים שם לא יהיו חשופים לאש אויב, וכדי לעשות זאת חייבים "לטהר", או "לפנות", או "לערוך חישוף".
ובשביל זה צריך "דובי". כמה שיותר דובים, למעשה.
"דובי" הוא הכינוי הצה"לי לדחפור די-9, הגרסה הצבאית הישראלית הממוגנת לכלי מתוצרת קטרפילר האמריקאית, שהפך לאחד הגורמים הבולטים ביותר במערכה בעזה. החשיבות של הדובי הפכה לכה גדולה, עד ששיחקה תפקיד כמעט אסטרטגי ביחסי ישראל-ארה"ב. הדובים שפעלו 24/7 ברצועה נשחקו, התקלקלו או נפגעו, ורבים מהם הושבתו כי לא היו להם חלקי חילוף. הממשל האמריקאי, באחד מהניסיונות שלו להכריח את נתניהו לחתום על עסקת חטופים, עצר את משלוחי החלפים לדובי. וכך, אולי לראשונה בהיסטוריה, זכו יחידות ההנדסה של צה"ל לאותה יוקרה כמו חיל האוויר - כשוושינגטון ניסתה להשתמש באספקת הציוד לאלה ולאלה באופן שווה כדי ללחוץ על ממשלת ישראל.
הלחימה בג'באליה השתנתה. עכשיו ה"דובים" עושים קודם חישוף של השטח, והמטרה היא למצוא כמה שיותר פירים. אחר כך יהל"ם נכנסים לתוך מה שמכונה "הספגטי של ג'באליה", ומתקדמים במנהרות. בגלל שכל ג'באליה מלאה בפירים כאלו, ההרס למעלה כבד מאוד, גם במונחים של המלחמה הנוכחית
אלוף במטכ"ל מספר כי באחד מהוויכוחים הקשים, נציגי הפנטגון לא הבינו מה רוצה מהם קצין ישראלי שנהם, We cannot win without the bear (אנחנו לא יכולים לנצח בלי הדובי), וחשבו שנטרפה עליו דעתו בגלל המלחמה. אבל בסוף החלפים הגיעו, ולא דקה מאוחר מדי. בג'באליה, קצב העבודה שלהם יקבע את קצב ההתקדמות של כל המשימה: חשיפת והחרבת התת"ק מתחת לכל האזור.
ההתקפה של גבעתי ביום ראשון האחרון, אליה הצטרפנו הצלם זיו קורן ואני, הייתה באמצעות מערך משולב של טנקים, נגמ"שים, מסוקים וכטב"מים. כוח מתמרן אדיר, שחורץ שבילי שרשראות עמוקים באדמת השכונה ובמחנה הפליטים, ומשאיר אחריו בדהירתו עננה מצחינה וסמיכה של דיזל שרוף ואבק שריפה. מעלינו ריחפו מסוקי קרב וכטב"מים חמושים ולא חמושים. וכל הארמייה הכבירה הזו נועדה בעיקרה להבטיח דבר אחד: את שלום הדובים והמפעילים שלהם, בשעה שהם "מחשפים", כלומר הורסים את הבניינים - לפחות מה שנותר מהם - בשטח רחב שנמצא מעל תוואי תת"ק מרכזי בג'באליה.
בשתי ההתקפות הקודמות על ג'באליה, צה"ל לא נכנס כלל לעומק האזורים האורבניים, ולכן כמעט שלא טיפל בתת"ק הסבוך שמתחת לאזור. אבל לכולם היה ברור שהוא שם, ושיש בו מצבורי ענק של נשק ותחמושת, לצד אלפי מחבלי חמאס. לפי המודיעין שנאסף באמ"ן, אחרי שנה של לחימה, כבר היו כאלה בחמאס שהתחילו "ליפול בקונספציה נסראללה-סטייל", אומר קמ"ן בפיקוד הדרום, "ולחשוב שזה הכי הרבה שהציונים יעשו להם - פשיטות קטנות, מטוסים או ארטילריה, ואולי מצור, אבל שהם, הציונים, מורתעים, יודעים אילו אש וגופרית ייפלו עליהם אם ייכנסו לסבך, ופשוט ישאירו את האזור כולו כמעוז האחרון שעומד על תילו. ליתר ביטחון, הם השקיעו בחצי השנה האחרונה מאמצים אדירים נוספים כדי לבצר את ג'באליה".
7 צפייה בגלריה
"דובי" (D9) בפעולה בג'באליה. "חמאס השקיע בחצי השנה האחרונה מאמצים אדירים כדי לבצר את ג'באליה"
(צילום: זיו קורן)
ואכן, בשב"כ ובאמ"ן ראו את מחבלי חמאס מעבירים לתוך ג'באליה כמויות עצומות של נשק ואמצעי חבלה, רחפנים (שהוברחו כנראה בידי עבריינים ישראלים והוסבו לרחפני נפץ), אמצעי קשר מסוגים שונים, ואפילו מטעני גחון של עשרות קילוגרמי חומר נפץ, שאותם הטמינו במקומות אסטרטגיים בג'באליה, כחלק מההכנות לקבלת הפנים לצה"ל. אחד מהם התפוצץ על טנק בכוח שהוביל את ההתקפה עוד באוקטובר, מטען גחון ראשון מאז החלה המלחמה, והוא פוצץ חלקים מהטנק, מוכיח עד כמה הסכנה מוחשית. באמ"ן זיהו גם ניסיונות ראשונים לחדש ייצור אמל"ח בבתי מלאכה תת-קרקעיים באזור, "ומיותר להסביר מדוע חידוש ייצור אמל"ח, אפילו בבית מלאכה מצ'וקמק מתחת לקרקע, הוא סימן מדאיג בכל הנוגע לרצונו של חמאס להרים ראש", אומר אחד מהמפקדים.
המידע הזה הוטל על השולחן בדיונים שהתנהלו בפיקוד הדרום ובמטכ"ל במסגרת הוויכוח האם לתקוף שוב את ג'באליה. ההחלטה הייתה שלמרות האיומים החדשים - ובפרט מטעני הגחון - צריך להיכנס בפעם השלישית, ולעשות זאת באופן שלא תהיה פעם רביעית. זה אומר להרוג את כל מחבלי חמאס שנותרו בג'באליה - ולהפוך את המקום לכזה שאי-אפשר יהיה לחזור אליו שוב. זו הסיבה המרכזית לתמונת עיי החורבות שקלט הרחפן שהעלה זיו קורן לאוויר. "המטרה שלי", אומר אחד מהקצינים, "היא להשמיד את האויב במחנה הפליטים ג'באליה".
אנחנו חוצים ממערב למזרח את מחנה הפליטים, המשיק לשכונת ג'באליה, עולים לשיא הגובה באזור, "רכס ה-80", ואז יורדים מהצד השני שלו ופונים צפונה, בין בית-חאנון לבית-לאהיא. כבר מרחוק אפשר היה לשמוע את שאון הקרב. יריות ופגזים ניתזים לכל עבר, ופה ושם רימון עשן שהושלך כדי להסוות כלי רכב משוריינים שעוברים בצומת, או רימון נפיץ שנורה ממטול לעבר מטרות חשודות. אחד הלוחמים מזהה על מרפסת בניין שנותר על תילו צלף, ומשגר לעברו רימון מהמטול. המרפסת עולה באש ובוערת עוד זמן רב. לא ברור מה אירע לחמאסניק, אבל הוא לא נראה יותר.
בדרך אנחנו חולפים ליד ערימת הריסות שנראית כמו כל שאר הערימות הרבות כאן, "אבל האחת הזו מיוחדת", אומר קצין בכיר לשעבר בגזרה. כאן שכן עד 1994 מוצב צה"ל בג'באליה. בסמוך אליו, בארבע אחר הצהריים של 6 בדצמבר 1987, התקיימה הלוויה של ארבעה מקומיים, שנהרגו יום קודם כשנהג של משאית ישראלית איבד שליטה ופגע במונית שהסיעה אותם לעבודה בישראל. לפי השמועות שנפוצו במהירות, הייתה זו דריסה מכוונת. המהומות שניצתו כאן הפכו למתקפה על המוצב, שבסופה היו נפגעים פלסטינים רבים. כל אלו הציתו מהומות נוספות, בכל עזה ואיו"ש, שהפכו למה שידוע כיום כאינתיפאדה הראשונה. כחודש לאחר מכן, יקים שייח' אחמד יאסין ארגון חדש; הוא יקרא לו "חמאס".
מאז, ג'באליה היא אחד מהמקומות המסוכנים ביותר לישראל ברצועה. וכך הושארה לסוף. ובסוף, "אנחנו מפרקים אותו כמו שלא פירקנו אף מקום מתחילת המלחמה", אומר לנו מח"ט גבעתי, אל"מ לירון בטיטו.
שמונה טנקים, ארבעה נמ"רים, מסוק קרב אחד, שני כטב"מים יורים, שני רחפנים לתצפית - והכי חשוב, שלושה דובים שדורסים הכל. הרחפן של קורן, שמצטרף לכטב"מים בשמיים, מתעד את החורבן המוחלט מסביב. תמונות של מציאות דיסטופית. "אפוקליפסה עכשיו" על סטרואידים וחומר נפץ.
ככל שמתקרבים לשטח, אותו צריך להתקיף ולכבוש ולהקיף בחגורת אש כבדה את הדובים כשהם מגהצים את פני הקרקע, הירי מסביבנו גובר. רובו הגדול הוא אש כוחות צה"ל, שלא לוקחים סיכונים ויורים לא רק לעבר מקומות בהם נראו, או יש מודיעין על נוכחות מחבלי חמאס - אלא גם תוקפים מחבואים שבהם יש סיכוי שהם עלולים להסתתר. כשאנחנו מגיעים לשטח המיועד להתקפה מצטרף אלינו המח"ט בטיטו, כדי לבדוק איך מתקדמת המערכה על המעוז הקשה ביותר.
בפעם הקודמת פגשנו אותו בתחילת מאי 2024. היינו הראשונים שצה"ל הסכים לקחת לנסיעה לרוחבה של רפיח, שבאותם ימים לוחמי גבעתי היו בלחימה קשה ברחובותיה. צה"ל רצה להעביר מסר ברור לציבור: ישראל יכולה לחתום על עסקת חטופים ולסגור את המלחמה בדרום, כדי למקד תשומת לב בחזית הצפונית לקראת המלחמה שכולם ידעו שתכף תבוא. כדי להדגיש את המסר, בטיטו, אחד מקצינים בכירים רבים שדיברו בנושא, אמר שברגע שתסתיים הפעילות ברפיח - יסיים צה"ל את הכרעת כלל מערכי החטיבות, הגדודים והפלוגות של חמאס, שאז תגיע שעת הניצחון. המשימה ברפיח הושלמה, ושוב דיווחו על "מאות מחבלים הרוגים", אבל המלחמה נמשכת.
7 צפייה בגלריה
מח"ט גבעתי, אל"מ לירון בטיטו (משמאל) והמג"ד סא"ל בניה הר זהב. "מפרקים כמו שלא פירקנו באף מקום"
(צילום: זיו קורן)
זמן קצר לאחר מכן הגיע לישראל מידע כי "חיה מסנוורת", שם הקוד של יחיא סינוואר, נמצא אף הוא ברפיח, לא רחוק מאחד מהמקומות שבהם פרקנו לטובת סיור בשטח. מרפיח הוא נמלט לתל סולטאן, ושם חוסל. עוד רגע שהוגדר מראש כסימן לניצחון, כאות שהגיע הזמן לסגור עניין.
אבל גם עבור ישראל וגם עבור חמאס, שום דבר לא נגמר. לא ברפיח, ובוודאי שלא בג'באליה.
הפעם הראשונה שבה הוכרז כי "ג'באליה בידינו" הייתה ב-9 בנובמבר 23', אחרי לחימה של חטיבת הנח"ל באזור. כחודש לאחר מכן, מיד עם התפוצצות הפסקת האש ועסקת השבויים הראשונה, שעט טור רגלים ושריון לעבר בית החולים כמאל עדואן וסביבתו. אחרי לחימה עקשנית האזור נכבש, ואחריו שאר המחנה. ג'באליה הוכרעה.
במהלך חודשיה הראשונים של 2024, חמאס הצליח לשקם חלק מיכולותיו בג'באליה. צה"ל החליט לשוב למחנה במבצע נוסף, שהחל ב-15 באפריל 2024. הפעם, התוכנית כללה שילוב של תקיפות אוויריות נרחבות לצד כניסת כוחות קרקעיים. הצבא השתמש בטכנולוגיות מתקדמות של רחפנים ומערכות זיהוי תת-קרקעיות. "גילינו שכל מבנה בג'באליה הוא פוטנציאל למלכודת", אמר לנו השבוע מפקד גדוד 601 של ההנדסה הקרבית, סא"ל ישגב ישראלי. "היינו חייבים לשלב חדשנות טכנולוגית עם נחישות". קצינים עימם שוחחנו השבוע שיחזרו את אותם ימים, ותיארו את חמאס בג'באליה כדבר הכי קרוב לצבא מסודר שפגשו בכל עזה. "פה הרגשתי אויב חזק, מתואם, שיכול להזניק התקפות של עשרות רקטות נ"ט על הכוחות שלנו בדיוק באותה שנייה, וזאת גם אחרי חודשים ארוכים של לחימה וכל מה שהוא חטף מאיתנו", אמר אחד מהם.
שוב הוכרז על הכרעה.
זה לא הספיק, ובחלק הראשון של אוקטובר האחרון הצטבר מידע מודיעיני על התעצמות מחודשת של חמאס בג'באליה. בפיקוד הדרום החליטו על תקיפה נוספת, "הפעם בלי לעצור ובלי לוותר, גם בנקודות הכי צפופות של האזור", אומר קצין בכיר, ומסמן את המשימה העיקרית: "בלי לוותר על איתור והשמדה של תת"ק".
ההבנה שהתת"ק הוא המטרה המרכזית הגיעה באיחור. תוך כדי הלחימה השבוע אנחנו עוברים ליד מסגד שכיפתו הכחולה מפוצצת. הלוחמים מספרים שבאחת מהפשיטות הקודמות מצאו בתוכו רכב טויוטה ששימש את מחבלי הנוח'בה ב-7 באוקטובר, ובתוך הרכב מכנסי דגמ"ח של חייל צה"ל שנחטף, הובל למסגד ברכב, ומשם הוכנס דרך פיר, מתוך המסגד, לאחת מהמנהרות שמתחת לשכונה. בבית אחר עליו הם מצביעים היה פיר, מתוכו עלה צלף וארב לכוח של צה"ל. ממרחק של למעלה מ-800 מטר הוא פגע פגיעה קטלנית בראשו של לוחם צה"ל. אלו רק שתי דוגמאות לסיבה שעכשיו צה"ל מתמקד בתת"ק. השבוע התבשר צוות משותף לאוגדה 98 וליהל"ם על זכייה בפרס ראש אמ"ן לחשיבה יוצרת בזכות פיתוח תורת לחימה חדשנית וייחודית, כדי להלום בחמאס במקום בו הוא לא תיאר לעצמו שיצטרך להילחם. מפקד אוגדה 98 הקודם, דן גולדפוס, והצוותים שעימו, פיתחו את התורה הזו במהלך חודשי הלחימה בחאן-יונס ושיכללו אותה בג'באליה.
תוך כדי הלחימה השבוע אנחנו עוברים ליד מסגד שכיפתו הכחולה מפוצצת. הלוחמים מספרים שבאחת מהפשיטות הקודמות מצאו בתוכו רכב טויוטה ששימש את הנוח'בה ב–7 באוקטובר, ובתוכו מכנסי דגמ"ח של חייל צה"ל שנחטף, הובל למסגד, ומשם הוכנס, דרך פיר מתוך המסגד, לאחת מהמנהרות שמתחת לג'באליה
בשורה התחתונה של התפיסה החדשה עמדו כמה גילויים מרכזיים: חמאס ידע שהוא עומד לתקוף את ישראל, ולכן הכין מערכת מנהרות הרבה יותר גדולה ממה שחשבו בישראל; רוב המנהרות נחפרו בעומקים רדודים יחסית, וחמאס העדיף שלא לרדת לעומק; המנהרות של הבכירים הוקמו למרבית הפליאה ממש מתחת לבתים שלהם, מה שבישראל חשבו שלא יעזו לעשות, מטעמי ביטחון. מערכת כזו איפשרה להם לעבור בין הבית למיפקדות בלי להסתכן כשימים קשים למעלה; המערכת כולה מחולקת לנתיבים מרכזיים שמופרדים לפי אזורים ב"דלתות מידור". אם אתה איש חשוב בחמאס, יש לך מפתח ותוכל לעבור הלאה. כך רואים את סינוואר באותו וידיאו מצלמת מעקב מפורסם; אחרי שומר החומות הורה סינוואר על התקנת דלתות הדף מיוחדות, עם תקציב מיוחד שהזרים לגדודים של ג'באליה, ועל חפירות תוואי זיגזג כדי להקשות על הדף פיצוץ מלגרום נזק. והחשוב מכולם: חלק גדול מהמנהרות של חמאס מחוברות זו לזו, כמו מקלעת חוטים ענקית. "כלומר במילים אחרות, אם יש לו את כל האישורים הנדרשים, מחבל של חמאס יכול להיכנס לתת"ק במעבר ארז ולצאת במעבר רפיח", אומר קצין בכיר.
בחמאס לא העלו על דעתם שישראל תיכנס לתוך המנהרות ולא נערכו ללחימה בתוכן. זו הייתה טעות גדולה שלהם. מאז פיתוח התורה החדשה, מתמרנים הכוחות גם למעלה וגם למטה, או, כלשונו של קצין בכיר, "את התכנון אני בכלל מתחיל מלמטה, ואז בודק מה יעשו הכוחות למעלה". וכך הצליחו צוותים מיוחדים לנוע בתוך המנהרות בקצב הרבה יותר גבוה מאשר לו היו נמצאים מעל האדמה, לעיתים מטהרים עד קילומטר בלילה. הפעילות מעל האדמה מבוצעת במקביל, ולעיתים ממש בחופף, לאותה נקודה. הדובים מנקים למעלה, כדי שיהל"ם יוכלו לחשוף את הפירים ולהתקדם לתוך המנהרות. בגלל שבג'באליה התת"ק כל כך סבוך – יש כאלו שקוראים לו "הספגטי של ג'באליה" – ההרס באזור כבד מאוד. גם במונחים של המלחמה הנוכחית.
תנאי הכרחי לכך שזו תהיה המתקפה האחרונה והסופית בהחלט היה פינוי האוכלוסייה האזרחית, כדי לאפשר חופש פעולה לחיילים וחופש הריסה לדובים. הפעם, בניגוד לשיחות קודמות רבות עם חיילים וקצינים, נראה היה שרבים מהחיילים כבר לא חושבים שכל עזתי הוא איש חמאס, ומבינים שחלק מהאוכלוסייה שעדיין שם אולץ לשתף פעולה. "היה לנו מאוד קשה להוציא את האזרחים החוצה. הם פשוט סירבו", אומר סא"ל תומר סייג, כיום מפקד בא"ח הנח"ל ועד אפריל מפקד גדוד 50. "בחיזבאללה שילמו כסף לאוכלוסייה שבבתים שלה אוחסנו תחמושת או טילים. בחמאס שילמו בכדור בראש למי שהעז לסרב".
הצק"ח שאליו הצטרפנו עובר ליד בית החולים כמאל עדוואן. מחבלי חמאס ששוב התבצרו פה, הופתעו שצה"ל מקיף את הבניין שהוגדר מחסה אזרחי. חלקם ניסו להילחם ושילמו בחייהם. האחרים נעצרו במחסומי הזיהוי הביומטרי שנקבעו ביציאה כשהקרב הסתיים.
המחבלים משאר האזור, שכבר מאסו בלחימה, הצטרפו לאותם פליטים והלכו ברגל עד לנקז בציר נצרים. בצה"ל רואים בזה סוג של כניעה, "משום שהם ידעו שהסיכוי שלהם לעבור ולהימלט קטן מאוד, וסביר להניח שאנשי המודיעין בשער יזהו אותם ויעצרו אתם", אומר מג"ד 50, סא"ל רונן גרובס. "אבל הם עדיין פעלו כך, כי הבינו שזה או זה - או להיהרג".
עם זאת, קצינים שעימם שוחחנו מודים כי גם אחרי שנה ושלושה חודשים אי-אפשר לקבוע כי תנועת חמאס נשברה. למרות מבול האש שצה"ל יצק עליהם, ולמרות התנאים הקשים מתחת ומעל לאדמה, עדיין נותרו רבים במחסות מעל או מתחת לקרקע, והמשיכו להילחם באזור בו פועל הכוח אליו הצטרפנו. "בסוף, לדעתי, זה העניין של הדת", אומר מפקד גדוד 9, סא"ל נתי ביטון. "הם אנשים דתיים, הם מאמינים במשהו, עד כמה שהרוע המוחלט הזה לא ברור לנו, וכמו שלנו הלוחמים בצה"ל יש את האמונה שלנו בצדקת הדרך, אולי גם יש משהו כזה אצלם. הם בהחלט מוכנים ברובם הגדול להילחם עד הכדור האחרון בשביל הדבר הזה שהם מאמינים בו. אני יכול להבין עד כמה אמונה מחזקת אותך".
בחמאס הופתעו מעצם כניסת צה"ל, שוב, למחנה ולשכונה. הם גם הופתעו מהעיתוי שבעצם כלא אותם בתוך האזור, כשאלפי חיילים, מאות טנקים וכלי טיס סוגרים עליהם, מעליהם ומתחתם. לכן, חלקם חשבו שהגשמים הכבדים שהיו בשבועות האחרונים שם דווקא זימנו להם הזדמנות: יציאה בחסות הלילה, הגשם והערפל למנהרות, וניסיון בריחה לאזור שבו עוד נותר לחמאס פיקוד בראשות מוחמד סינוואר.
"זה בהחלט קורץ", אומר קצין בגזרה, "אבל גם אנחנו חשבנו על זה".
בטיטו והקצינים שלו מספרים על המארב שטמנו בלילות הקפואים הללו, בציפייה למחבלי חמאס שתיכננו לברוח. לפי הערכות צה"ל, מאות מחבלים מצאו את מותם במארבים הקטלניים האלו, מתוך כ-2,000 שצה"ל מדווח שהרג מאז תחילת ההתקפה הנוכחית על ג'באליה. בטיטו מספר בגאווה שמתוכם "900 רשומים על שמנו, על גבעתי".
"באופן כללי", אומר סא"ל בניה הר זהב, מפקד גדוד רותם של גבעתי, "השמדת האויב במחנה הפליטים ג'באליה זו משימה גדולה. האמת היא שזו משימה לחטיבה, לא לגדוד, אבל אנחנו נעמוד בה".
ואיך בעצם תדע שעמדת במשימה שלך? מה צריך לקרות כדי שתוכל לדווח למיפקדת האוגדה שהצלחת והכל בוצע כהלכה? הרי כל המחנה נראה די מושמד כבר עכשיו.
"אני צריך להשמיד את האויב - האנשים, האמל"ח, הציוד. את הכל. האם המשימה הזו הושלמה? עדיין לא. האויב בנוכחות ובפעילות הרבה יותר מצומצמות, ממש לא כמו בתחילת הפעולה הזו. אבל אנחנו יודעים שעדיין יש פה אויב, ויש פה מחסני אמל"ח, ויש פה מערך גדול של תת"ק".
שוחחנו השבוע עם שורת קצינים בדרגי הביניים שנלחמו ונלחמים, בעזה בכלל ובג'באליה בפרט, מאז תחילת התמרון הקרקעי, והצגנו לכולם את אותה השאלה: איך תדע? איך אתה, הקצין, המ"פ או המג"ד, תדע שהשגת את המטרה שלך, שמילאת את המשימה שלך? מה יגרום לך לומר זהו, ניצחנו, אפשר לסיים את המלחמה?
קיבלנו תשובות די מעורפלות, שבאו מקצינים רהוטים, חכמים, אמיצים ומנוסים. כולם ידעו לומר שהמלחמה לא יכולה להסתיים מבחינתם בלי שהחטופים יחזרו, ובלי שנשיג את הניצחון. ועד הניצחון - מה שהוא לא יהיה - הם יעמדו בדיוק ביעדים הטקטיים, יום ביומו, כפי שנמסרו להם מטעם הפיקוד.
אבל כשאתה יוצא להילחם, שאלנו את אחד הקצינים הללו, כשאתה יוצא לקרב כמו היום, ועושה את זה יום אחרי יום כל כך הרבה זמן, אתה לא צריך לדעת להסביר לעצמך או לחיילים שלך מה היעד האחרון במסע הזה?
"יש מפקדים מעליי. יש מטכ"ל. יש ממשלה. הם אלו שצריכים לענות על השאלה הזו".
בינתיים אנחנו מטולטלים בתוך קרביו המשוריינים של הנמ"ר, עושים תורנות מי יישב מחוץ לצריח, ליד התותח, במקביל למפקד שמאייש את המקלע. הדרכים בג'באליה בוציות אחרי הגשמים העזים של השבוע שעבר. לפעמים זה בוץ בעומק של מטר, ואפילו הנמ"רים עם השרשראות האימתניות שלהם עלולים להתחפר בו. נהג הנמ"ר יושב בתוך הרכב, קרוב לכביש, מוגן בשריון ובזכוכית עמידה לירי, אבל לא תמיד רואה מה לפניו. המפקד ליד המקלע יושב למעלה, רוב גופו מחוץ לצריח, ומכוון את הנהג שיושב מתחתיו. "ימינה, שמאלה, תאט, תן גז, עוד קצת, חזק, תשבור". מים בוציים עפים לכל עבר. לפתע מופיעה כלבה עזתית, שלפי עטיניה זה עתה המליטה, וחוצה את הדרך. אחריה משתרכים ששת גוריה המתוקים. האם וארבעה מהגורים מספיקים לעבור בטרם הנמ"ר הדוהר חוצה את דרכם. שני הגורים האחרונים מהססים, אבל ברגע האחרון, כשהשרשראות ממש בקרבתם, מחליטים דווקא לרוץ לאמא.
"עצור!" שואג המפקד, וכולנו מוטלים קדימה בבת אחת. בנמ"ר נדרכים. אחד הלוחמים אפילו דורך את הנשק. נתקלנו? "עצור נהגוס! יש פה גורים", מורה המפקד בקשר הפנימי. הנהגוס הצליח לבלום, שנייה לפני שהיה מאוחר מדי. אנחנו מספיקים לראות את שני הגורים מכשכשים בזנבם הקטן כשהם מצטרפים לאמם ולאחיהם מהצד השני של הדרך.
לפתע מופיעה כלבה עזתית ואחריה משתרכים ששת גוריה המתוקים. האם וארבעה מהגורים מספיקים לעבור בטרם הנמ"ר הדוהר שלנו מגיע. שני הגורים האחרונים מהססים, אבל ברגע האחרון, מחליטים דווקא לרוץ. "עצור נהגוס!" שואג המפקד. כולנו מוטחים קדימה. בנמ"ר נדרכים: היתקלות? "גורים", מסביר המפקד. אנחנו מספיקים לראות אותם מצטרפים לאמם
הם לא הכלבים היחידים כאן, כמובן. יש גם את אלו של עוקץ. הבוץ המקפיא וההריסות בכניסה לבתים מקשים גם עליהם. אז ה"נהגים" שלהם (הכינוי ללוחמי עוקץ שמפעילים את הכלבים) דואגים להם לנעלי מגן מיוחדות. בתקווה שלא הם ולא אנחנו נתבוסס יותר מדי בהריסות שם.
בנמ"ר שבו דהרנו בין חורבות ג'באליה ובכלל, רוב הלוחמים שפגשנו הם סדירים. שלא לייחוס, מפקדים יודו שהמילואימניקים כבר מהווים אתגר. כבר לא כל כך קל ופשוט להביא אותם, בפעם השלישית או הרביעית, ועוד אחרי שחלקם חצו מזמן את רף 100 ימי המילואים. אחוזי ההתייצבות כבר לא אלה שהיו ב-8 באוקטובר. אבל הסדירים? עדיין עם הרעל בעיניים. חלקם על סף שחרור, ולפי הוראות הממשלה, יגויסו מיד לכמה חודשי מילואים. ואין להם בעיה עם זה, הם אומרים לנו, להפך. עד מתי, אנחנו שואלים. עד לניצחון, הם עונים.
אבל בכל זאת, אנחנו שואלים את סא"ל הר זהב, שנה ושלושה חודשים בתוך האש, זה קשה להאמין שאין שחיקה, שאין פגיעה במוטיבציה. אפשר להמשיך קדימה עם אותה אנרגיה רק בדיבורים על הניצחון המוחלט?
המג"ד מגבעתי עונה שחלק ממה שדוחף אותו קדימה הוא הזיכרון שנחרת בו, של אישה שפגש בשבת ההיא. הזיכרון הזה חוזר אליו, אולי יותר נכון רודף אותו, יום-יום. ההפצצה של חמאס תפסה אותו קרוב יחסית, בבסיס צאלים, שבו שימש אז מפקד של אחד ממערכי ההדרכה. את גודל הרגע תפס, "כשפתאום אני שומע את טל אשור מחלק פקודות, וכשאנשים לא הבינו מה פתאום הוא נותן אותן, הוא אומר להם 'אני מח"ט דרומית, צאו לדרך'. היה לי ברור שאם הוא מח"ט דרומית, אז המח"ט נפצע או נהרג והמצב לא טוב".
טל אשור, שיש אגדה בצה"ל שאומרת שהוא "האיש הכי חזק פיזית בצבא", מונָּה בסביבות עשר בבוקר להחליף את המח"ט אסף חממי ז"ל, שנהרג וגופתו נחטפה לעזה. בשעה הזו כבר התמוטטה רוב מערכת ההגנה של האוגדה, ואשור שתפס פיקוד שיגר אנשים לזירות השונות כדי לנסות לעצור את השיטפון. "בשלב מסוים הוא שולח אותי לחולית, כי יש דיווחים משם על מחבלים ונפגעים", ממשיך הר זהב. "הגעתי בסביבות ארבע וחצי ונכנסתי לתוך אחד מהבתים, שבתוכו נאמר לי שיש ילדה פצועה. ותוך כדי שאני הולך לכיוון החדר שלה, לראות מה מצבה, אמא שלה ניגשת אליי, תופסת אותי ומועכת אותי חזק-חזק-חזק, ואז צועקת עליי: 'איפה הייתם?! איפה הייתם?!'
מג"ד רותם, סא"ל הר זהב: "ב–7 באוקטובר נכנסתי לתוך אחד מהבתים, לחלץ ילדה פצועה. תוך כדי שאני הולך לכיוון החדר שלה, אמא שלה ניגשת אליי, תופסת אותי, מועכת אותי חזק–חזק–חזק, ואז צועקת עליי: 'איפה הייתם?! איפה הייתם?!' הסיטואציה הזו לא עוזבת אותי לרגע. זה שבר אותי לגמרי"
"בהתחלה לא הבנתי מה היא רוצה בכלל. מה פירוש 'איפה הייתם', אני הייתי בהמון מקומות באותו יום, נלחמתי והצלתי אנשים. אבל כעבור כמה שעות, כשקלטנו את גודל הקטסטרופה, כבר הבנתי מצוין. והסיטואציה הזו, שהאישה לא עוזבת, תופסת אותי בידיים ולא מניחה, מביטה בי במבט הכי מאשים שאפשר וצועקת 'איפה הייתם?!' לא עוזבת אותי לרגע. זה שבר אותי לגמרי. אני אחרי זה לא הוצאתי מילה, חוץ ממה שהייתי חייב לטובת הלחימה והפיקוד, במשך הרבה מאוד שבועות. לא הייתי מסוגל לדבר עם אשתי חודש. וכשהצלחתי והיא שאלה אותי מה קרה, מה היה שכל כך פגע בי, סיפרתי לה על האישה הזו, האמא של הילדה שנפצעה בראש, שהמראה שלה צועקת 'איפה הייתם' לא מניח לי".
וזה לא בגלל המראות הקשים, אלא בגלל ההשפלה והבושה.
"ברור. לגמרי. תראו, אני אמנם באותו יום תיפקדתי תחת הפקודות של טל כמו חייל, הדרגה הייתה סגן אלוף ועשיתי כל מה שאמרו לי. אבל מבחינתה של האישה, וכך גם אני רואה את זה, אני זה לא רק בניה, אלא אני זה הצבא. והאישה הזו מבקרת אותי כל יום, למרות שלא פגשתי אותה מאז, ואינני יודע את שמה".
מסביבנו מהדהד טרטור מנוע ה-D9, וקולות של קירות קורסים. עוד בניין בג'באליה משוטח.
