הספסל מול מרפאת השיניים בבארי נשאר שלם, ממש כמו ב-6 באוקטובר. נירית הונוולד-קורנפלד מתיישבת עליו ומביטה לעבר המבנה המרוטש והמחורר מכדורים וטילי כתף שלפניה. על הקירות מפוזרות כתובות בכתב יד. "אני אוהבת אתכם, בכל מקרה, בבקשה תהיו חזקים אם משהו יקרה לי". זה ציטוט מאחת ההודעות ששלחה בשבת השחורה עמית מן ז”ל, הפרמדיקית האמיצה של בארי, שנרצחה במרפאה.
על פרגולה מעץ בכניסה למבנה תלויים צילומי הגיבורים שנפלו בקרב שהתחולל שם. בתמונות היפות הם מחייכים, נראים שלווים, מאושרים. אבל אצל נירית, האחות של הקיבוץ, ששרדה את המתקפה, המראות אחרים לגמרי ומסרבים להרפות. "מבפנים אני מתה, זאת האמת", היא אומרת. "מאז 7 באוקטובר יש לי רגשות אשם שמלווים אותי כל הזמן. המחשבה שיכולתי לעשות יותר לא נותנת לי מנוחה. אני אומרת לעצמי שאולי, אם הייתי מקבלת החלטות אחרות, הם היו כאן היום איתנו. עם זה אני חיה יום-יום".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
כאן, במרפאת השיניים, התנהל אחד הקרבות המרים באותה שבת. קרב מעטים נגד רבים, שהוא פרק מכונן בהיסטוריה של בארי ושל ישראל. כאן נלחמו שני חברי כיתת הכוננות, שחר צמח ז"ל ואיתן חדד ז"ל, עם כדורים ספורים בלבד במחסניות, עד נשמת אפם האחרונה, מול עשרות מחבלי חמאס שסגרו עליהם מכל הכיוונים.
למרות זאת, מבנה המרפאה, שהפך באותו בוקר נורא לחמ"ל פצועים מאולתר, לא צפוי לשרוד עוד זמן רב. בעקבות החלטה שנויה במחלוקת, הוא ייהרס ככל הנראה ובמקומו יקום בניין חדש שישמש את מערכת החינוך המקומית. רוב המשפחות שאיבדו כאן את יקיריהן, מתנגדות למהלך. אבל לנירית, שהמקום כבר צרוב בנשמתה, זה לא באמת משנה. "אני לא צריכה את המבנה כדי לזכור מה קרה בתוכו. זה בראש שלי כל הזמן", היא אומרת, "זה מלווה אותי בכל שעה ביום, כך שאני לא צד בנושא הזה. אני שרדתי. הם לא".
היא בת 39, ילידת קיבוץ עלומים, מגדלת היום עם זוגתה עינת את ארבעת ילדיהן בבית הזמני שאליו עברו יחד בחצרים. לבארי הגיעה כאחות קהילה, כדי להוריד הילוך בעבודה ולהקדיש יותר זמן למשפחה. "עד אז עשיתי משמרות בבית החולים סורוקה, והיה קשה לשלב את זה עם גידול הילדים. עינת רצתה מאוד שנעבור לקיבוץ, וככה הגענו לבארי. עד 7 באוקטובר מאוד נהנינו. אני אוהבת אנשים. הרגשתי כמו הילדה של כולם, האחות של כולם והאמא של כולם. הייתי הראשונה שפוגשת את התינוקות שבאו לעולם בבארי, וגם מטפלת בקשישים של הקיבוץ. זה היה מעגל מאוד משמעותי עבורי, פשוט עולם ומלואו".
ב-7 באוקטובר התעוררה בבוקר, כמו כולם, מאזעקות צבע אדום. כשחברי כיתת הכוננות צילצלו אליה ואמרו לה שיש פצועים שהובלו למרפאת השיניים, היא מיהרה לצאת מהבית, בלי לחשוב פעמיים, משאירה מאחור בת זוג וילדים. בשבע וחצי כבר התייצבה במקום. עכשיו היא מתארת את הסיפור המלא והמפורט של מה שהתרחש בשמונה השעות הארוכות שבהן היא וחבריה היו נצורים שם, מול מיפקדת מחבלים שהתמקמה ממול. קרב שרק היא ויאיר אביטל, שהגיע למרפאה כשהוא פצוע קשה, שרדו כדי לספר.
את חמ”ל הפצועים פתחו במרפאה הישנה בעקבות פציעתו של גיל בויום ז"ל, חבר כיתת הכוננות של הקיבוץ. "גיל היה מבין היחידים שהחזיקו נשק ארוך בבית", משחזרת איילת, אשתו. "באותו בוקר הוא פשוט עלה על האופניים ויצא מהבית מיד אחרי שהוקפץ”. משפחת בויום איבדה באותה שבת ארורה גם את הבן, ענבר בויום ז"ל, בן ה-22, שנרצח בכביש 34, סמוך לשדרות, כשחזר ממשמרת לילה כמאבטח בקצא"א. "כשגיל הגיע עם האופניים והנשק לאזור המרפאה, קפצו עליו שני מחבלים שיצאו משביל צדדי, חבטו בו בראש וירו עליו שני כדורים שפגעו לו בצלעות".
את התקיפה הזאת ראה ממרחק של כמה עשרות מטרים יאיר אביטל וירה לעבר המחבלים. אחד מהם נפגע. משם המשיך יאיר ללחימה, ושחר, גם הוא חבר בכיתת הכוננות, נשאר עם גיל הפצוע. מאוחר יותר חזר יאיר למרפאה, אחרי שנפצע מרימון שנזרק לעברו בשכונת הזיתים.
שחר צמח ונירית, יחד עם חבר הקיבוץ רמי גולד, גררו את גיל בויום למבנה הסמוך - מרפאת השיניים - והחלו לטפל בו. רמי, שלקח את נשקו של גיל הפצוע, עזב את המרפאה והמשיך להילחם בגבורה באותו יום ולסייע לתושבים ועזב את המרפאה.
עוד בדרך למרפאה הקפיצה נירית גם את ד”ר דניאל לוי ז”ל, הרופא של הקיבוץ, שגר לא רחוק, ואת עמית מן, הפרמדיקית. גם איתן חדד הגיע למקום, כדי לאבטח את הפצועים ולסייע לשחר בקרב מול המחבלים.
“עמית הגיעה כמה דקות אחריי, ושתינו התחלנו מיד לטפל בפצועים ולהיערך לקליטה של פצועים נוספים", מספרת נירית. באותה שבת הייתה עמית גם הפרמדיקית הכוננית בקיבוץ. יום קודם עוד הספיקה לבקר את אמה בנתיבות, ושבה לבארי, שם חיכה לה בן זוגה, אופיר.
"כשהתחילו האזעקות עמית התעוררה ואופיר ביקש שתבוא איתו לבית של אמא שלה, כי מסוכן להישאר בקיבוץ. היא ענתה לו: 'דווקא כי מסוכן, פה אני צריכה להיות', והוא ביקש ממנה שלא תהיה גיבורה ותישאר בממ"ד", סיפרה בעבר חביבה, אחותה של עמית.
למעשה, מתוקף תפקידה כאחות הקהילה, נירית הייתה מי שקלטה את מן ושימשה גם כחונכת שלה בקיבוץ. "קיבלתי אותה כשהיא הגיעה לבארי מנתיבות. הרגשתי כמו אחותה הגדולה. הסברתי לה איפה הכלבו, איפה חדר האוכל, איפה עושים כביסה. היינו בקשר יומיומי, וכמובן, התייעצנו בנושאים רפואיים".
במרפאה, בינתיים, התברר שגיל בויום איבד הרבה דם והם נאלצו לקבוע את מותו. נירית ועמית המשיכו לטפל ביאיר וביואל, פצוע נוסף שהגיע למרפאה. בהמשך, למרות הפציעה, יקבל יואל טלפון מאשתו שתספר לו כי המחבלים פרצו לביתם וייצא מהמרפאה כדי לסייע לה. ובעוד נירית, עמית ודניאל מטפלים בפצועים, התמקמו שחר ואיתן בעמדות ירי, דרך החלונות בכניסה למרפאה, כדי לחפות עליהם.
דפנה גרסטנר, אחותו של איתן, המתגוררת בגרמניה, הגיעה להתארח בביתו בתקופת החגים. "אני הערתי את איתן בבוקר כשהכל התחיל", היא משחזרת. "הוא לבש אפוד במהירות ועמד לצאת. צעקתי עליו: 'איפה הנשק שלך, איך אתה יוצא ככה?' והוא אמר לי שהנשק בנשקייה ושהוא צריך להביא אותו. הוא פשוט יצא ככה לתופת, חשוף".
מול המרפאה נמצא גן חצב, שבו התקבצו עשרות מחבלים והקימו מפקדה. הם בחרו במקום כיוון שהוא ממוגן ולא ניתן לפגוע בו מהאוויר. משם וממעלה השביל ירו המחבלים לעבר מרפאת השיניים, ובמשך שעות התנהלו שם קרבות ירי. שחר ואיתן מול עשרות מחבלים שמטווחים למבנה. למרות זאת, הם הצליחו לחסל מחבלים ומנעו את התקדמותם לשכונת הכדורסל - שבה גרות בעיקר משפחות עם ילדים קטנים.
לימים התברר, בתום התחקיר הצבאי על בארי, כי בעוד שהמחבלים סוגרים על המרפאה ומוציאים התקפות מתוך גן חצב הסמוך ומגן שעשועים שליד, מטוס קרב ראשון מגיע לשמי בארי. הוא מתבקש להפציץ את מיפקדות המחבלים, אך לא ניתן לו אישור מחשש לפגיעה בחפים מפשע.
"אני הייתי בקשר עם דניאל כל הזמן ורוב הזמן הוא נתן לי תחושה שהם בסדר, אבל בפעם האחרונה שדיברנו, קצת לפני השעה 14:00, הוא כבר שידר לחץ", סיפרה ליהי לוי, אישתו.
בשעה 13:50 בצהריים עידכנה גם עמית את אחיותיה המודאגות, שאיתן התכתבה במשך כל האירוע, כי לשני חברי כיתת הכוננות במרפאה אזלה התחמושת. "היא כתבה לנו, 'אני לא חושבת שנצא מפה, תתפללו עלינו'. בשלב מסוים היא כבר לא יכלה לכתוב, אז היא שלחה לנו הודעה קולית, שגם התפרסמה, שבה שומעים אותה צועקת: 'שחר, שחר! בבקשה!' כנראה בדיוק היא ראתה שיורים בו. זה היה ממש ברגע חדירת המחבלים למרפאה", סיפרה בעבר אחותה, חביבה.
פרט למנורות הפלורוסנט על התקרה, שמטילות אור לבן ובוהק, אין שום זכר למרפאת השיניים הישנה ששכנה במבנה. "לא נשכח ולא נסלח", נכתב בגדול על הקיר, לצד תמונות, מדבקות ונרות נשמה הפזורים בכל פינה.
כשהמחבלים פרצו לבסוף פנימה, לתוך המרפאה, הייתה נירית בשירותים. יאיר, שנפצע קשה, שהה למרבה המזל במטבח. מחבלי חמאס רצחו את כל מי שהיה במקום, אבל בנס, פסחו עליהם. עכשיו נירית חושפת מה באמת עבר עליה באותם רגעים גורליים ואיך הצליחה לשרוד כנגד כל הסיכויים.
"מהרגע שנכנסתי למרפאה תיפקדתי באופן מלא והייתי לגמרי ממוקדת”, היא מספרת. "טיפלתי ביאיר, בגיל ז"ל וביואל. בכל אותן שעות, חברי כיתת הכוננות נשארו שם איתנו, כדי להגן עלינו בזמן שאנחנו מטפלים בפצועים.
"ואז, בערך בשעה 13:00, קיבלתי טלפון שריסק אותי, אבל בדיעבד גם הציל את חיי. חברתי הטובה סנדרה כהן, אשתו של אוהד ז"ל, צילצלה אליי ואמרה לי שיש אצלה מחבלים בבית, שהם ירו ופגעו באוהד ובתינוקת הפעוטה שלה, מילה, ושניהם נהרגו. היה לי ברור שאני חייבת לצאת אליה, לעזור. אבל שחר אמר לי שאי אפשר כי המחבלים יורים מכל כיוון.
“באותו רגע התחלתי להרגיש ממש רע פיזית. הייתה לי בחילה וכמעט התעלפתי. אם עד עכשיו הייתי עסוקה רק בטיפול, פתאום הייתה לי נפילה. פתאום גם הבנתי שאין סיכוי שאני יוצאת מכאן בחיים. הרגשתי שאני חייבת להתנתק, ללכת לאיזו פינה במרפאה ולאסוף את עצמי מחדש. נכנסתי לשירותים וסגרתי אחריי את הדלת. התחלתי להיפרד מהחיים, הבנתי שזה הסוף. פשוט ישבתי שם וחשבתי על השיחה שלי עם סנדרה. התפרקתי.
"בינתיים, בדיוק כשנכנסתי לתוך השירותים, המחבלים סגרו על המרפאה. הם נכנסו אחרי שזרקו רימונים, ירו טילי RPG וריססו את המקום. הם רצחו את כל מי שהיה בפנים, אבל כנראה לא חשבו שיש עוד מישהו בשירותים. הייתי סגורה בתא לפחות שעתיים, עד שהגיעו כוחות הצבא. הבנתי שכל מי שהיה איתי במרפאה, נרצח. אחר כך התברר לי שגם יאיר שרד, כי הוא היה במטבח.
"כשיצאתי החוצה עם הכוחות, ראיתי את כל גופות המחבלים ששחר ואיתן חיסלו מוטלות על הכביש. הם נלחמו שם כמו אריות עד שנגמרה להם התחמושת. תוך כדי הקרב הם גם עודדו את יאיר, שהיה פצוע קשה. שחר אמר לו כל הזמן, 'יאיר, אתה הבן אדם הכי חזק שאני מכיר, תחזיק מעמד עוד קצת. צה"ל בדרך'. הם נתנו לנו תחושה שאנחנו מוגנים, שנצא מזה. שחר היה בטוח שאנחנו מנצחים".
נירית הונוולד–קורנפלד: "כשיצאתי החוצה מהמרפאה, עם כוחות צה"ל, ראיתי את כל המחבלים ששחר צמח ואיתן חדד חיסלו. הם נלחמו כמו אריות עד שנגמרה להם התחמושת. תוך כדי קרב הם גם עודדו את יאיר, אמרו לו 'תחזיק מעמד, צה"ל בדרך'. הם נתנו לנו תחושה שאנחנו מוגנים, שנצא מזה"
"מגיע להם צל"ש הרמטכ"ל על מה שהם עשו כאן", אומרת שלומית צמח, אמו של שחר. "הם לא התעייפו, לא נחו לרגע. הייתה להם רוח לחימה מאוד גבוהה. אם לא הייתה נגמרת להם התחמושת, הם לא היו עוצרים. כשפגשתי את יאיר, כמה ימים אחרי 7 באוקטובר, הוא אמר לי ששחר אמר לו 'יא-יא, תרים את הראש, מה אתה שפוף'. הם באמת היו נחושים".
"גיל תמיד אמר לי שהתפקיד שלהם, ככיתת כוננות במקרה חירום, היה להחזיק מעמד עשר דקות או רבע שעה לכל היותר, עד להגעת כוחות צה"ל", אומרת איילת בויום, אשתו. "בפועל, הם נדרשו להתמודד לבדם עם מאות מחבלים, במשך שעות ארוכות ועם מעט מאוד תחמושת".
כשליאור מן מתגעגעת לאחותה הקטנה, עמית, היא מגיעה למרפאת השיניים ההרוסה בבארי. פה היא מרגישה הכי קרוב אליה. "המקום הזה יותר משמעותי עבורנו מהקבר שלה", היא אומרת, "כאן אנחנו יכולים להתייחד עם זכרה של עמית ועם המסר שהשאירה אחריה. כל החיים שלה הובילו אותה לרגע הזה - שבו היא הצילה חיים ושילמה בחייה".
אבל מרפאת השיניים של בארי היא הרבה יותר מהמקום שבו מצאו עמית וחבריה את מותם. המבנה הישן והרעוע הפך לסמל של גבורה, נחישות ומסירות נפש. "מה שקרה במרפאה מסמל בזעיר אנפין את כל המהות של אירועי 7 באוקטובר", אומרת ליאור. "היו שם אנשי רפואה ‑ עמית, דניאל ונירית ‑ שנלחמו במשך שמונה שעות על חייהם של הפצועים. בתוך כל הפחד שהם היו מצויים בו, הם נשארו נאמנים לעצמם ולתפקיד שלהם.
"לצידם, שחר ואיתן ניהלו קרב מול אינספור מחבלים, עד הקליע האחרון. בסופו מצאו אצלם מחסניות ריקות. מי ששרד סיפר לנו איך, בתוך כל התופת הזה, הם שמרו על הומור, על תקווה והעניקו תחושת ביטחון אחד לשני. זו ממש מהות הטוב והחמלה והדבקות בחיים שלנו, אל מול המפלצתיות של אותם מחבלים ארורים".
ליאור מן: "המקום הזה יותר משמעותי עבורנו מהקבר של עמית. כאן אנחנו יכולים להתייחד עם זכרה ועם המסר שהשאירה אחריה. כל החיים שלה הובילו אותה לרגע הזה - שבו היא הצילה חיים ושילמה בחייה. בתוך כל הפחד שהם היו מצויים בו, הם נשארו נאמנים לעצמם ולתפקיד שלהם"
כאמור, חרף החשיבות והמשמעות ההיסטורית והסימבולית של המרפאה, בקיבוץ בארי נאלצים להתמודד עכשיו עם דילמה לא פשוטה, הרצון להמשיך הלאה ולבנות את המקום מחדש לצד הצורך לשמר ולהנציח ולהמחיש לדורות הבאים את הטבח הנורא שהתרחש שם. בינתיים החלו בהריסת הבתים בשכונת הכרם ושכונת הזיתים, שתי השכונות המרכזיות בקיבוץ, כשבד בבד, רק לפני כמה ימים התקבלה החלטה לשמר בכל זאת מספר בתים פרטיים שנפגעו לצורכי הנצחה והסברה. מרפאת השיניים, עם זאת, צפויה להיהרס.
כעת, מנסה ליאור מן לקדם פשרה בנושא ולהעתיק את המבנה בשלמותו אל מחוץ לקיבוץ. "ברמה האישית, אני מרגישה שזה ממש לשבור את המצבה שמעל הקבר של עמית. אבל מעבר לזה, אני מאמינה שכל עם ישראל צריך לשמוע מה שקרה במרפאה ולבקר במקום".
מצד שני, בקיבוץ לא יכולים לחיות בתוך אתר הנצחה.
"אנחנו מאוד מבינים את חשיבות השיקום של קיבוץ בארי. הרי המורשת של עמית היא לדבוק בחיים, ומובן שצריך להמשיך הלאה. מצד שני, חייבים לשמר את המרפאה ואת הזיכרון. אני חושבת שצריך להוציא אותה כמו שהיא ולהעתיק אותה למקום אחר. אסור שהמקום יימחק. כבר ביררנו את הנושא, ומבחינה הנדסית, הכל אפשרי".
אבל מעבר לרצון של המשפחות להנציח את יקיריהן, הן מרגישות שכחלק מהמחדל ההסברתי, פיספסה מדינת ישראל את ההזדמנות למנף את אירועי המרפאה. אחרי הכל, מחבלי חמאס תקפו מתקן רפואי ואנשי צוות רפואה - מעשה חמור לפי הדין הבינלאומי.
3 צפייה בגלריה
"זה פספוס של ההסברה הישראלית". שלומית צמח, איילת בויום, דפנה גרסטנר, ליאור מן וליהי לוי
(צילום: גדי קבלו)
"לא הייתה לי ציפייה, כמובן, שמחבלים יחוסו על חייו של דניאל רק בגלל שהוא רופא”, אומרת ליהי, אשתו. "אבל אסור לתקוף מתקנים רפואיים, אנחנו רואים כמה הצבא שלנו מנסה להימנע ממקרים כאלה. מובן שכל זה לא עניין את המחבלים, שבאו רק לרצוח, אבל חייבים להסביר לעולם שהם תקפו פה אנשי צוות רפואי, אנשים פצועים. לא היו שם רק לוחמים. זו פגיעה בכל אמות המוסר הבינלאומי".
היית מצפה מן הסתם שהמדינה עצמה תתעקש על שימור מבנה המרפאה, כדי לעשות בו שימוש להסברה.
"המדינה לא השתמשה באירוע החריג והחמור הזה בכלל בהסברה. הסיפור של המרפאה לא עשה הד בינלאומי, כי אנחנו כמדינה לא ידענו איך להשתמש בו באופן אפקטיבי".
גם אמה וליאם, ילדיהם של ליהי ודניאל, שרצו מאוד לראות איפה היה אביהם בשעותיו האחרונות ולשמוע פרטים על סיפור גבורתו, כבר ביקרו במרפאה. עכשיו מבקשת אשתו לשמר את המקום גם עבור הדורות הבאים. "אני חושבת שהקירות שם צורחים. אם אנחנו שולחים משלחות לפולין לראות את זוועות השואה, מדוע שנהרוס כאן, בארץ, את המקום שנעשה בו טבח? אני בטוחה שאם היו רוצים להרוס מחנות השמדה בפולין, היה קם קול צעקה".
למרות ההחלטה של הקיבוץ?
"אני כן חושבת שצריך להוציא את המרפאה מבארי, כי אי אפשר לקיים חיים נורמטיביים כשהיא נמצאת בלב הקיבוץ. אבל צריך לאפשר לנו, שאיבדנו את יקירינו, להמשיך לשמר את המבנה. זה המקום שבו הם נשמו את נשמתם האחרונה. אני חושבת שהעולם צריך לראות בעיניים מה עבר עליהם כאן, בתוך המרפאה".
