"כל עוד 100 החטופים לא יחזרו הביתה, אין שיקום, אין המשכיות ואין עתיד", אמר אלמוג מאיר ג'אן, שחולץ משבי חמאס ב"מבצע ארנון" לפני כ-200 ימים.
ג'אן התייצב במוצאי השבת בכיכר החטופים כדי לשאול את חברי הממשלה המפקירה ואת העומד בראשה, מה הם בדיוק עושים כדי להציל חיים, מאז שאזרחים וחיילים, תינוקות וזקנים, נחטפו מהמיטות שלהם באשמורת הבוקר לפני 15 חודשים, ועדיין יש מי מהם שמופקרים בעזה ומחכים לשווא שמדינת ישראל תחזיר אותם הביתה.
"האם המטרה הנעלה ביותר של מדינת ישראל היא גם משימת חייכם?" שאל ג'אן את חברי הממשלה, והתשובה המצערת היא פשוט "לא".
הרי לכולנו ברור, כמו שמכבי זה צהוב והפועל זה אדום, שאם ראש הממשלה בנימין נתניהו היה מציב את המשימה הזו כמשימת חייו, החטופים כבר היו מזמן בבית. תסמכו על ביבי, הוא היה מוצא את הדרך. אבל כפי שהעיד לפני מספר שבועות הרמטכ"ל וחבר הקבינט לשעבר גדי איזנקוט: "יושבים בחדר קבלת ההחלטות אנשים שלא רוצים לראות את סיום המלחמה ונתניהו לא עושה כלום כדי להשיב את החטופים... למלחמה הזו יש מטרות גלויות ויש מטרות סמויות שמחזיקים בהן בן גביר, סמוטריץ' ולא מעט אנשים בליכוד, וזה מסביר את ההחלטות בנושא השבת חטופים".
אז נכון, בימים האחרונים מי שאינו מיומן בקריאת המציאות המהונדסת והצינית היה יכול לטעות ולהניח שהנה מנשבות להן רוחות חרישיות של תקווה, כאשר ראש המוסד כבר כמעט טיפס אל כבש המטוס בדרכו לדוחא, רשימות סלקציה נוראיות ואיומות עם שמותיהם של 34 חטופים שעתידים להשתחרר – לא ברור מי חי או מת – פורסמו ברשתות וטרפו שוב את נשימתם ונשמתם של בני המשפחות, ובכירי חמאס, כמו גם גורמי שלטון ישראלים שחררו שוב לאוויר בלוני אופטימיות שהתבררו כמחוררים. כי בחדרי חדרים שוב היו מי שמשכו בחוטים כדי להשאיר את המצב על כנו. כלומר את החטופים במנהרות, ואת המשך היכולת המוסרית שלנו להתקיים בסימן שאלה.
חובה על ראש הממשלה המחלים במיטתו, לעבור פיזיותרפיה שתגמיש גם את שרירי ליבו, כדי שיבין שהשבת החטופים והצלת חייהם לא יכולה להמשיך להיות משיכת חבל פוליטית
ולכן, חובה על ראש הממשלה המחלים במיטתו, לעבור פיזיותרפיה שתגמיש גם את שרירי ליבו, כדי שיבין שהשבת החטופים והצלת חייהם לא יכולה להמשיך להיות משיכת חבל פוליטית. כי די היה להביט בתמונת השבי הופכת הבטן של לירי אלבג ובפניה המיוסרים ומוכי האימה, כדי לשאול איך אנחנו בכלל מסוגלים להמשיך את החיים שלנו, לקום בבוקר, ללכת לעבודה, להתקלח מקלחות ארוכות במים חמים, לאכול כשאנחנו רעבים, להתכסות בשמיכת חורף מגוננת ולדאוג לבריאותנו ולרווחתנו, כשאנחנו יודעים שעשרות חטופים חיים נמצאים בתנאי שבי לא אנושיים, שמפורטים גם על-ידי מי שהיו שם, בעומק הזוועות, ניצלו - ויודעים שהזמן קצר.
כל החטופים, ולא רק 34, צריכים להיות מוחזרים הביתה, על-ידי ממשלת ישראל, עכשיו. לא בפעימות, לא בסעיפים, לא הומניטריים תחילה – כולם כבר הומניטריים - וחיילים אלוהים יודע מתי, אלא כולם
כל החטופים, ולא רק 34, צריכים להיות מוחזרים הביתה, על-ידי ממשלת ישראל, עכשיו. לא בפעימות, לא בסעיפים, לא הומניטריים תחילה – כולם כבר הומניטריים - וחיילים אלוהים יודע מתי, אלא כולם כולל כולם החיים והמתים בעסקה אחת. עכשיו. אתמול. אחרת הם כבר לא יחזרו.
וגם את עצמנו כדאי שנשאל מה עוד צריך לקרות כדי שהאימה והעצב יהפכו לזעם שישטוף את הרחובות? כי זה גם עלינו, האזרחים. ולכן, כעם אחד, כמו במעשה תנ"כי מבקע ים ומדבר, עלינו לאחד כוחות ופעולות כדי לגרום לממשלת ישראל והעומד בראשה להבין שיש רק משימה אחת דחופה והיא להציל חיים.
זה עלינו. זה במשמרת האזרחית שלנו. זה עכשיו וזה דחוף מתמיד.
פורסם לראשונה: 00:00, 08.01.25
