דבריה של עינב צנגאוקר אתמול בכנסת היו כמו תמיד מפוכחים, עצימים, אמיצים. מילותיה צלולות כבדולח. כשרואים אותה עומדת זקופה, גאה, תוהים עד מתי היא תחזיק מעמד במלחמה הזאת. המלחמה על מתן שלה.
"אין חטופים בג'באליה", היא אמרה. "לשם מה, לשם מה נהרגים שם חיילים בצפון הרצועה. אין חטופים. ואני אמא של חטוף. אין חטופים במרחב ג'באליה בצפון רצועת עזה. לשם מה מתים לנו לוחמים יקרים. מי ישלם לנו את המחיר?".
אבל את השאלה הזאת שואלת לא רק צנגאוקר. לא רק בני משפחותיהם של רבים מהחיילים. לא רק חלק גדול מהציבור. יותר ויותר מילואימניקים שואלים את עצמם: מה מטרת השהייה בעזה. תמיד הייתה הסכמה על מטרות המלחמה: השבת החטופים, הכרעת חמאס והחלפת שלטון חמאס. אלא שגם בימין, מתחילים להטיל ספק ביעדי המלחמה. כשבן גביר אומר: "נפיל את הממשלה אם המלחמה תיפסק" – למה הוא מתכוון, האם מטרת המלחמה היא המשך המלחמה?
שלושה הרוגים היו ביממה האחרונה לחטיבת הנח"ל. שלושה לוחמים. סרן איתן ישראל שכנזי, רס"ן דביר ציון רווח וסמ"ר עידו שמיח. כולם בשנות ה-20 לחייהם, כולם נהרגו בצפון הרצועה. אנשים צעירים, יפים, עם חלומות, עם כישרונות. הכל נגדע ברגע. בשביל מה. בשביל מי. ומי ישלם את המחיר.
הלחימה בעזה מתחילה להזכיר את ימי מלחמת לבנון הראשונה. מספר המתים הולך וגדל, השמות והתמונות של הפנים הצעירות מביטים אלינו מכל מקום
הלחימה בעזה מתחילה להזכיר את ימי מלחמת לבנון הראשונה. מספר המתים הולך וגדל, השמות והתמונות של הפנים הצעירות מביטים אלינו מכל מקום. בתחילת המלחמה הבטחתי לעצמי שלא אפנה את מבטי כשיופיעו תמונות של הרוגים, סרטונים שלהם, הלוויותיהם, סיפוריהם של בני משפחה וחברים עליהם. הבטחתי לעצמי שאנסה ברגעים הספורים האלה ללמוד משהו עליהם. הרי המעט שניתן לעשות זה לתת להם את הכבוד הזה. הבטחתי לעצמי לא לנרמל. לא לעבור ערוץ, לא להגיד כלאחר יד – כמה זה נורא, או: כל כך עצוב, אלא לתת לעצמי להרגיש את העצב הזה. את גודל האובדן.
זה נהיה יותר ויותר קשה. כנראה אי-אפשר לא לנרמל כשמותם של חיילים הוא על בסיס יומי. כמה אפשר להכיל. אני מוצאת את עצמי בודקת האם החייל השלישי שנהרג היום כבר נספר בין ההרוגים של אתמול, או שאולי זה הרוג נוסף, שמותו פורסם רק עכשיו. ומי יודע מה יקרה, חלילה, מה יהיה עד מחר בבוקר. שם ועוד שם. תמונה ועוד תמונה. הלוויה ועוד הלוויה. עוד משפחה שחייה השתנו לבלי היכר, שלעולם לא יחזרו למה שהיו, למה שהם הכירו.
למה אנחנו מחכים? למה לא מודיעים על סיומה של המלחמה? מה תוחלת השהייה בעזה כאשר כבר ברור שחמאס מגייס לשורותיו בכל יום יותר מאשר אלה שהרגנו. מה התכלית כשכבר ברור שלא ניתן יהיה לשחרר חטופים בפעולה צבאית, בשל הוראת פיקוד חמאס לחסל את החטופים עם התקרבותם של כוחות צה"ל. הרי כל מי שנמצא במסדרון נצרים מבין שאין פה מלחמה, אלא ביטחון שדה מוגבר, עם פשיטות מעת לעת.
למה מחכים? כדי להחליף את חמאס יש שתי אפשרויות: להביא שלטון טכנוקרטי כלשהו על בסיס מצרים והמפרציות עם שיתוף פעולה של גורמים מקומיים – עם או בלי הרשות הפלסטינית, או להחיל זמנית מינהל אזרחי ישראלי עד לעקירת שלטון חמאס. אלה האפשרויות ואין בלתם.
אבל נתניהו, דחיין ופרנואיד, שמעל הכל מונע מיצר הישרדות, לא רוצה להגיד שהמלחמה נגמרה. כי המשמעות של זה היא פירוקה של הממשלה, הקמת ועדת חקירה ואולי בחירות. זה דבר נורא להגיד, אבל אני מקנאה במי שעדיין מאמין שתהיה עסקה. שנראה את החטופים בחיים. והמלחמה נמשכת. נראה שעברנו למשהו חדש לגמרי, שנוגד את האתוס הישראלי: מלחמה לשם המשך המלחמה.
בין מה שקורה בעזה לבין “ניצחון מוחלט” אין שום קשר. אז מה תוחלת השהייה שם? אבל נתניהו לא רוצה להגיד שהמלחמה נגמרה
כי בין מה שקורה עכשיו בעזה לבין "ניצחון מוחלט" – כשכבר יוצאים פעם רביעית לקרב בג'באליה – אין שום קשר. שוב מאבדים לוחמים, כמו בפעם הראשונה שנכנסנו לשם. אין שום תוכנית ליום שאחרי, ובעיקר אין יעדים של זמן.
אבל איך נדע, כשביטחוניסטים כמו דיכטר שותקים, שאנשים כמו ניר ברקת מגמגמים, כששר הביטחון מתיישר עם נתניהו בכל דבר וששאר השרים או שותקים כמו כבשים, או מנצלים את המצב לטובתם. ואיך מתכוונים לתת תשובה לישיבה המתמשכת בעזה כשאין מספיק חיילים, כשמדינת ישראל זקוקה לחיילים בלבנון, ברצועת עזה, בסוריה, בבקעת הירדן, ביהודה ושומרון ובגבול סיני, ואין עדיין פתרון באופק לחוק הגיוס.
אם נכונה ההשערה שנתניהו מחכה לטראמפ כדי "להעניק" לו במתנה עסקת חטופים או הפסקת מלחמה – הרי שזה מחריד. המחשבה שנתניהו מוכן לסכן לוחמים, לקצר את חייהם של חטופים שכל יום שלהם במנהרות הוא עניין של חיים ומוות והכל כדי להתרפס בפני הנשיא האמריקני – היא לא פחות ממזעזעת.
להגיד שזה לא יכול להיות? נדמה לי שאנחנו כבר יודעים יותר מזה.
