ב-7 באוקטובר אנשים רבים איבדו את הוריהם. בהם, 60 ישראלים שהתייתמו מהורה אחד במתקפה עצמה בעוד שההורה השני מת לפני כן. כעת, הם נאבקים כדי לקבל הכרה ותמיכה כספית מהמדינה. "אנחנו צריכים תיקון אמיתי, אף אחד לא מתייחס אלינו", אמרה ליאורה בן צור בת ה-30, שאמה מרסל טליה נרצחה על-ידי מחבלי חמאס.
אביה של ליאורה נהרג בתאונת עבודה ב-2015. למרות היותה יתומה משני הוריה, ליאורה ואחיה אינם זכאים לסיוע מהמדינה למעט תמיכה נפשית, כיוון שאביה לא נרצח בפעולות איבה כפי שאמה.
5 צפייה בגלריה
"השתחררתי מבית החולים עם תינוקת, וקברתי את אמי אחרי 5 שעות". ליאורה בן צור
(צילום: מאיר אבן חיים )
"בבוקר הטבח הייתי בחדר לידה ומנותקת קשר, ולא ידעתי מה קורה בבית שלי בקיבוץ עין השלושה. אחים שלי הגיעו לחלץ את משפחתי והם מצאו אותה מרוססת. יום למחרת, השתחררתי מבית החולים עם תינוקת חדשה וקברתי את אמא שלי חמש שעות לאחר מכן. ישבתי שבעה כיולדת טרייה", סיפרה. ליאורה רתמה את תנועת "עתיד לעוטף", שהיא אחת ממובילותיה, כדי לדרוש מהכנסת לחוקק חוק שיכיר בהם כיתומי פעולות איבה באופן מלא.
"נפלנו בין הכיסאות, ואנחנו צריכים שיהיה תיקון אמיתי כדי שנוכל להחזיק את עצמנו. יש משפחות שקורסות", זעקה ליאורה בדיון בוועדת העבודה והרווחה שהתקיים שלשום בכנסת. "אנחנו רוצים שיתקנו את חוק 'נפגעי פעולות איבה – חרבות ברזל' כדי שנוכל לקבל תמיכה. כרגע אף אחד לא מתייחס אלינו".
"תהום ענקית שנפערה בלב"
גם נעם בן עמי בת ה-44 התייתמה מאביה לפני 7 באוקטובר, ובטבח בבארי היא איבדה את אמה, חוה בן עמי. "ב-13:30 ביום הטבח, היא נעלמה מהוואטסאפ ומאז לא ידענו מה קורה. אחרי כמה ימים שמענו שהיא הייתה בבית של פסי ושככל הנראה מצאו אותה בבית והעבירו אותה לשם", סיפרה נעם. "אני לא ישנה בלילות כי כל פעם שאני עוצמת עיניים אני חושבת על מה שקרה להם שם בבית. אנחנו יודעים שהיא ככל הנראה נשארה אחרונה בחיים וראתה את כולם נרצחים שם. אנחנו יודעים שארנון זמורה דיבר איתה מחוץ לדלת אבל לא הצליח להגיע אליה ולמי שהיה שם".
מאז הטבח ועד היום, נעם אוספת את השברים ומרגישה שהמדינה נטשה אותה. "אמא הייתה סבתא ואמא דואגת, אוהבת ותומכת. גם כלכלית היא הייתה תומכת בנו", תיארה. "כשדיברתי עם הנציגה של ביטוח לאומי היא אמרה שאני מוגדרת 'בת של נרצחת פעולות איבה' וזאת קטגוריה שאין בה שום הכרה לפיצויים". באתר הביטוח הלאומי, נציין, מוזכרים התגמולים ליתומים שאיבדו את שני הוריהם בפעולות איבה בלבד, או לכאלו הזקוקים לסיוע מיוחד.
נעם הוסיפה: "מאז 7 באוקטובר אני לא עובדת. אני חיה עם תהום ענקית שנפערה לי בלב ואני לא יודעת אם היא תיסגר, אבל הכרה כן תוכל לאפשר לנו עזרה עם הילדים, ללכת לטיפול, לקחת עוד טיפולים שאני לא מסוגלת לעמוד בהם כספית. אני לא עובדת – זה ייתן מרווח נשימה. וכמובן, יש פה גם עניין של צדק".
בעקבות פעילות עתיד לעוטף הוגש תיקון לחוק נפגעי פעולות איבה במסגרת מלחמת חרבות ברזל, ביוזמת ח"כ ינון אזולאי (ש"ס). התיקון, שעבר בקריאה טרומית, מציע להשוות את זכויותיהם של יתומים משני הוריהם שאחד מהם נספה במלחמה, או של יתומים שהוריהם היחיד נספה באירועים אלו, לזכויות של יתומים ששני הוריהם נספו בפעולות איבה או בשירות ביטחוני.
"לא הספקתי להיפרד מאבא"
"את אמא שלי מאירה איבדתי בשנת 2000 לסרטן כשהייתי רק בן 11, אחרי מאבק ממושך", סיפר דותן נווה, בן 35. "זה היה מאוד קשה לאבא שלי מרדכי, לאבד את אהבת חייו. בסופו של דבר הוא הצליח להרים את הראש וכעבור כמה שנים התחיל בזוגיות חדשה עם יונה פריקר, שגם היא מבארי.
"ב-7 באוקטובר הוא יצא מהבית כי שמע שיונה מתקשה לסגור את דלת הממ"ד והמחבלים בקרבת הבית שלה. הוא נרצח בדרך, ממש קרוב לביתה, בן 76 במותו. לא הספקתי להיפרד ממנו אפילו, וגם לא לספר לו שרביד זוגתי בהיריון עם הנכד התשיעי שלו. גם יונה נרצחה בביתה ולקח חודש לזהות אותה".
לדברי דותן, "ככה נותרנו שלושה אחים ואחות באמצע החיים, יתומים. בלי רשת הביטחון של ההורים, במדינה שמתייקרת מיום ליום. כשהבנתי שאין שום תמיכה ל'חצי יתומים' מפעולות איבה, הרגשתי שוב את אותה תחושת הפקרה של 7 באוקטובר.
"זו תחושה נוראית, כאילו הכאב שלך שווה פחות. אני רואה סבים וסבתות עם הילדים והנכדים שלהם וזה אוכל אותי מבפנים. אני מקווה שהעוול של לא להכיר בנו כיתומים מפעולות איבה, יתוקן בחוק בהקדם. כדי להחזיר לעצמנו לפחות חלק מהביטחון האישי ולקבל את המשאבים להשתקם".
