מקובל לתאר את העימות בין שר הביטחון לרמטכ״ל במסגרת של ״עליית מדרגה״. בפועל מה שקורה הוא ספירה לאחור: עוד מתקפה ועוד עקיצה עד שהרמטכ״ל יבצע את מה שמה היה צריך לקרות מזמן ויניח מכתב התפטרות.
אמת, ועדת חקירה ממלכתית היא חובה לאומית ומוסרית. הדברים נכתבו כאן אינספור פעמים. התפטרותו של הרצי הלוי לא תפחית מזכויותיו הרבות. אמנם מינויו נעשה בסוג של מחטף על ידי השר בני גנץ, אבל הלוי היה אז האיש הראוי.
אבל בסוף, מדובר ברמטכ״ל שגם על שמו רשום הכישלון הביטחוני החמור ביותר מאז הקמת מדינת ישראל, כזה שהכניס אותנו לתסבוכת שנמשכת 15 חודשים וההשלכות יכולות להימשך שנים ארוכות. חשוב להבהיר, כי בניגוד למלחמת לבנון השניה ב-2006, למשל, שנפתחה כתוצאה של אירוע טקטי (חטיפת אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז״ל) והאחריות נחלקה בין הגדוד, החטיבה ואוגדת הגליל - קבלת ההחלטות בלילה שבין 6 ל-7באוקטובר היה של הרמטכ״ל יחד עם ראש השב״כ ואלוף פיקוד הדרום.
הלוי קיבל את ההחלטה לא להעלות להערכת המצב את מפקד חיל האויר וראש אגף המודיעין (או מי מטעמו), הוא זה שהעדיף לשמור על המקורות ולא להעלות כוננות בקרב הכוחות באוגדת עזה. כפי שאמר כאן מפקד גדוד 51, סא״ל אוחיון, ״אם רק היתה לי שעה הכל היה נראה אחרת״. הלוי גם קבע הערכת מצב לשמונה וחצי בבוקר, כי מבחינתו לא היה אירוע שהצדיק את השכמת שר הביטחון וראש הממשלה.
בגלל המשבר הפוליטי והתנהלות הדרג המדיני, רבים פשוט לא מבינים: הצבא במשבר החמור ביותר בתולדותיו. למרות ההצלחות מאז בלבנון ובעזה, קיימת מידה רחבה של אובדן אמון בארגון שלא עמד במשימה שלשמה הוקם
אבל בגלל המשבר הפוליטי והתנהלות הדרג המדיני, רבים פשוט לא מבינים: הצבא במשבר החמור ביותר בתולדותיו. למרות ההצלחות מאז בלבנון ובעזה, קיימת מידה רחבה של אובדן אמון בארגון שלא עמד במשימה שלשמה הוקם, ולא פחות חמור: אובדן אמון של הפיקוד הזוטר בדרגים הבכירים, עד למטכ״ל.
במקרים של תאונות אימונים מחליטים לעתים לפתוח בחקירה פלילית. על מה שקרה ב-7 באוקטובר, הרשלנות והעיוורון (ולא הקונספירציות המסוכנות), היה אמור לקרות אותו דבר. ובמקום שהדרישה בנושא תהיה חד משמעית ורחבה, הקרע הפוליטי שהביא אותנו עד הנה יצר שכבת הגנה סביב הלוי ורונן בר ועוד בעלי תפקידים שמקבלים החלטות במקום לעבור בית-בית ולהתנצל.
ובגלל שהמצב כה עגום, בשלב זה צריך לציין את המובן מאליו: נתניהו, ממשלתו וכל הדרג הפוליטי הבכיר ב-15 השנים האחרונות אחראים לאסון. נתניהו, שהתגאה ביכולותיו ובהיותו ״ליגה אחרת״, לא יצא נקי מההחלטות האסטרטגיות שקיבל: חיזוק חמאס על חשבון הרשות הפלסטינית, הקטנת הצבא, סגירת יחידות והכנה לקויה למלחמה רב חזיתית. כמו כן, רמטכ״לים לא מקצרים שירות חובה על דעת עצמם ותקציב הביטחון שקוצץ אל מול התל״ג שעלה לא קרו בגלל החלטה של המטכ״ל.
ולמרות הכל, הציפייה שלנו מלובשי מדים עדיין שונה. ״ממני תראו וכן תעשו״ זאת רק סיסמה חלולה אם הרמטכ״ל לא נוהג לפיה. הקרב התורן בין כ״ץ להלוי נע בין זירות שונות: בג״צ הגיוס, הטענות של מבקר המדינה נגד הצבא והעיכוב במסירת התחקירים הפנימיים.
בנוגע לבג״צ, השר ישראל כ״ץ רתח כשהצבא הודיע שיוכל לגייס את כל החרדים החל מ-2026. התגובה הגיעה מזירת המבקר והתחקירים, בדמות מכתב ששיגר כ״ץ לתקשורת ובו ההנחיה לשתף פעולה עם המבקר.
בהקשר הזה, הביקורת של כ"ץ מוצדקת ביותר: מכתבו של המבקר אנגלמן נגד הרמטכ״ל חמור ביותר ומצטרף לדברים שנכתבו כאן על זיהום התחקירים
בהקשר הזה, הביקורת של כ"ץ מוצדקת ביותר: מכתבו של המבקר אנגלמן נגד הרמטכ״ל חמור ביותר ומצטרף לדברים שנכתבו כאן על זיהום התחקירים. כך, לדוגמה, הוצג למטכ״ל תחקיר חשוב ביותר של החטיבה הצפונית בעזה, שבגזרתה התקיימה מסיבת הנובה ונחטפו התצפיתניות מנחל עוז, אך התברר שהתחקיר נערך בלי גרסתו של מג"ד 77 שהחזיק את הקו. אבל גם השר כ"ץ לא חף ממניעים נסתרים. את ההודעה על המבקר היה יכול להוציא מיד לאחר שהדברים פורסמו ביום שני. מדוע לא עשה זאת? הוא יודע למה.
גם ההודעה של דוברו נגד דובר צה״ל היתה מיותרת. בניגוד לתקרית הקודמת, שבה הגרי יצא נגד הדרג המדיני, מי שכתב את התגובה החריפה לשר הביטחון היה הרמטכ״ל בעצמו. דובר הצבא הוא לא סטטיסט ולא ש.ג, אבל האחריות היא של הלוי. גם כאן יש להזכיר, שהגרי היה נקודת אור במלחמה, הוא ידע להתייצב מול הציבור ברגעים הקשים שבהם נתניהו והדרג המדיני קיבל שפעת מצלמות.
האתגרים העצומים לפתחנו הופכים את כל הסאגה הזאת לפגיעה בביטחון, לא פחות. הדרך לסיים אותה עוברת בהבנה שהמדינה יותר חשובה מהאגו ושההיסטוריה תשפוט בכל מקרה גם את אלה שחושבים שיתחמקו מאחריות באמצעות תרגילים פוליטיים ואתרוג תקשורתי. האמת צומחת מהארץ, ובמקרה הזה היא גם תתפוצץ.
פורסם לראשונה: 00:01, 09.01.25
