יש הקונה עולמו בשעה אחת. יתכן שיריב לוין וגדעון סער מצאו, לאחר עשרות שנות עיסוק מצטבר בנושא היחס שבין זרועות השלטון, את הדרך להפיכת עמק עכור לפתח תקווה. הפתרון, אם יימצא, ראוי שיבוא מאנשים כמותם: פוליטיקאים שנבחרו למשימה הזאת, כאלו שידיהם, כמו ידיו של דוד המלך בשעתו, מלוכלכות בדם ובשפיר. לא אקדמאים, טייסים, יועצי תקשורת, רבנים, גנרלים, משפיענים, שופטים, ועדי עובדים ויועצים, אלא בעלי מקצוע שעשו הרבה וטעו הרבה, שהקצינו והתמרכזו, הבטיחו וחזרו בהם, התקוטטו, התפשרו, התעקשו והתרככו.
לוין וסער עשויים להשיב את שיטת המשטר הנוהגת בישראל להיות דמוקרטיה ליברלית, במובן המקובל בעולם המערבי. יש במערב בתי מחוקקים עם בית אחד או שניים, מדינות עם חוקה כתובה ובלעדיה, מקומות שיש בהם ביקורת שיפוטית על חקיקה ומקומות שאין, שיטות בחירה יחסיות ואזוריות, תרבות פוליטית דו-מפלגתית ורב-מפלגתית. אבל יש בין הדמוקרטיות מכנה משותף רחב, והתיקונים המעטים המוצעים כעת עשויים לשייך אותנו אליו.
בשיטה הנוכחית שלנו ישנם מאפיינים קיצוניים, שאין להם אח ורע בשום מדינה ברחבי תבל המוכרת כדמוקרטיה: בית משפט עליון, שהחוק אוסר להצטרף לשורותיו ללא הסכמת חבריו הנוכחיים, אשר רואה לעצמו סמכות לפסול דברי חקיקה מן הרובד החוקתי הבכיר ביותר ללא הסתמכות על מסמך בכיר ממנו, יועץ משפטי שחוות דעתו מחייבת את מליאת הממשלה, ממלא תפקיד בלתי נבחר המוסמך להדיח שרים וראשי ממשלה ללא הליך שיפוטי או ציבורי, ועוד. לפני שנה הכריז בית המשפט העליון שהחלטותיו עשויות לגבור על ההחלטות של הגוף, שהוא עצמו הכתירו בשנת 1995 כ"אסיפה מכוננת", וזאת למרות שאת סמכותו שלו לביקורת על חקיקה הוא למד במשתמע מעצם קיומה של אסיפה מכוננת.
הביקורת נסמכת, כביכול, על עקרונות יסוד שאותו בית משפט רשאי לנסח בעצמו בכל עת ללא כפיפות לטקסט מזוהה, נתון מראש. בכך, הפך המוסד שהמשיך להיקרא "בית משפט" מגוף שיפוטי לשליט. מאפיין יסודי של הליך שיפוט הוא שתוקפו נובע מטקסט שמישהו אחר, שאיננו השופט, ניסח. ואולם מי שרשאי לייצר טקסט ראשוני הגובר על כל טקסט אחר, או לבחור בדיעבד, באיחור של 75 שנים וללא מגבלת זמן, קטעים מהמלאי הבלתי מוגבל של טקסטים קאנונים ולהציבם בקודקוד השיטה המשפטית, איננו נקרא שופט אלא שליט סתם.
אני מקווה ומאמין שרוב הציבור בישראל מכיר ביתרונות כללי המשחק הדמוקרטים ונכון לסייג את כוחו של הרוב להחליט רק במקרים שבהם הרוב חשוד על החלטות אופורטוניסטיות
יש לקוות שלוין וסער יצליחו לכונן מחדש את הדמוקרטיה הישראלית. על פי תורת המשפט שהונהגה אצלנו לאחרונה, גם אם הכנסת תקבל פה אחד, על דעת כל 120 חבריה, את הכללים שהם מציעים, עדיין נותרת לבית המשפט סמכות פונקציונלית לקבוע (ברוב של 2:1, לדוגמה) שהכללים בטלים, למשל: מפני שלדעתו הם מנוגדים לאזכור "ספר הספרים" במגילת העצמאות או משום שהוא יגלה כעת שקריאת שמע או שירת התקווה גוברים על תוצרי פעילותה של האספה המכוננת. אני מקווה ומאמין שלא כך יקרה, שרוב הציבור בישראל מכיר ביתרונות כללי המשחק הדמוקרטים ונכון לסייג את כוחו של הרוב להחליט רק במקרים שבהם הרוב חשוד על החלטות אופורטוניסטיות, שהוא לא היה מקבל אותן אלמלא ידע שהן פועלות לטובתו. בכך תיסלל אולי הדרך לכינון חוקה ליברלית שלמה.
פרופ' רון שפירא הוא רקטור המרכז האקדמי פרס
פורסם לראשונה: 00:00, 10.01.25
