מה כבר אפשר לומר שלא אמרנו על המלחמה הארורה הזאת? הרי כבר חודשים ארוכים זאת לא מלחמה שיש לה מטרה כלשהי שמצדיקה את הקורבן. חמישה לוחמים אתמול. והלב בוכה. חודשים רבים, רבים מדי, זו מלחמה שמתישה את ישראל. חודשים רבים, יותר מדי חודשים, שאנחנו נאלצים לקבור מדי שבוע את מתינו. כבר חודשים רבים זו מלחמה שמכניסה אותנו לאבל קולקטיבי. כבר חודשים שלא נגמרים שהמלחמה הזו לא מובילה אותנו לשום מקום. והזעקה מהדהדת: די! עד מתי?!
כאשר הדברים הללו נכתבים קורים שני דברים. ראשית, יש טיוטת הסכם לשחרור החטופים. כל הטענות נגד ההסכם נכונות. זה לא יהיה ניצחון סופי ולא ניצחון מוחלט. ישראל לא תשיג את כל מטרות המלחמה. יותר מדי מחבלים ישוחררו, והם לא יהפכו לפעילי שלום. יש גם חשש, ויותר מחשש, שחמאס ימשיך לשלוט ברצועה. ככל שפרטי ההסכם מתפרסמים – מתברר שרבים בקואליציה מתנגדים.
אסור לזלזל בטענות המתנגדים. ולמרות זאת, הפסקת המלחמה עדיפה על כל אלטרנטיבה. זה נכון כבר הרבה מאוד חודשים. זה נכון כדי לעצור את שפיכות הדמים האיומה ונוראה. זה נכון גם אם ישראל הייתה מכריזה על הפסקה חד-צדדית של המלחמה, כדי לסלול את הדרך להסכם חטופים. זה נכון משום שהבשורות הללו, שמתחילות בצמד המילים "הותר לפרסום", שוברות את הלב. זה נכון משום שאלפי משפחות או עשרות אלפי משפחות נמצאות בחרדה מתמדת משום שקרוב שלהן נמצא בגיא ההריגה. אפשר, בהחלט אפשר, ולפעמים אין ברירה, לשלם מחיר איום ונורא. אבל עכשיו? כשרוב הציבור, כבר הרבה מאוד זמן, חושב שהשיקולים להמשך המלחמה הם פוליטיים? הרי כל יום שהסאגה הזאת נמשכת הוא יום של מכה קשה לישראל. עד מתי?
אנחנו זקוקים להסכם למען החוסן הלאומי שלנו. אבל בליכוד, לא מהיום, יש קבוצת חברי כנסת שהמנהיג שלהם הוא איתמר בן גביר. הם ביביסטים. ובתנאי שביבי עושה רק מה שאומרים לו בצלאל סמוטריץ' ובן גביר. כך שהם רוצים עוד. לשחוק אותנו עד עפר. לנפץ כל אינטרס לאומי. להתעלל במשפחות החטופים ובמשפחות המשרתים. וכולנו כבר חברים במשפחה הגדולה הזאת, שכואבת ודואבת ודומעת עם כל בשורת איוב. יו"ר מועצת יש"ע מצטרף לקואליציית סרבני ההסכם, ודורש "ניצחון מהדהד שייזכר לדורות".
זה הרגע שבו כאשר אין בקואליציה רוב שדואג לאינטרס הלאומי – ראשי האופוזיציה צריכים לקום ולהעניק רשת ביטחון לישראל – גם אם המשמעות היא שמדובר ברשת ביטחון לנתניהו
כך שהקואליציה בסכנה. אין שם מספיק חברי כנסת שיתמכו בהסכם. ומה שקורה בכנסת עלול לקרות גם בממשלה. זה הרגע שבו כאשר אין בקואליציה רוב שדואג לאינטרס הלאומי – ראשי האופוזיציה צריכים לקום ולהעניק רשת ביטחון לישראל – גם אם המשמעות היא שמדובר ברשת ביטחון לנתניהו. ואם יש חשש שההסכם לא יוכל לעבור בממשלה, אז אין צורך לשלול גם ממשלת חירום או ממשלת אחדות או כל שם אחר – כדי להשיג את המטרה של שחרור מחבלים והפסקת המלחמה. ואם נתניהו ירוויח מהעניין – שיהיה. הרי המדינה חשובה הרבה יותר.
אין אמצע
אתמול נכתב כאן ש"אין אמצע", וכי מנהיגי האופוזיציה "חייבים לבחור צד". זו בדיוק הדרך להעניק לימין את השלטון על מגש של כסף. משום שה"אמצע" הזה הוא רוב הציבור. ה"אמצע" הזה לא חושב שישראל זקוקה להסכם משום ש"בלתי מעורבים נהרגים במספרים מפלצתיים". ממש לא. נכון, גם חפים מפשע נהרגים. גם נשים וילדים. זה מצער. אבל זה בגלל חמאס. רק חמאס. הרי זה בדיוק מה שקורה בכל מקום בעולם, בדרך כלל בריכוזי מוסלמים, שבו אחת מתנועות הג'יהאד מרימה ראש. אז גם בעניין הזה נאשים את עצמנו? הצורך בהפסקת המלחמה ובהסכם חטופים הוא לא בגדר "בחירת צד". זו בחירה לאומית. זו בחירה ציונית. זו בחירה בעצירת הדימום. יאיר לפיד, בני גנץ, אביגדור ליברמן ויאיר גולן צריכים להיות בצד של ישראל. הם לא הצד הנגדי של בן גביר וסמוטריץ'. משום ש"בחירת צד", ובמשתמע, צד שמאל, עומדת בסתירה לעובדה שרוב הציבור הישראלי תומך בעסקה. והרוב הזה לא חושב שמדובר בעמדה שמאלנית. בסקר שהתפרסם רק אתמול, בעריכת הפסיכולוג הפוליטי נמרוד ניר מהאוניברסיטה העברית, רק בקרב יהודים, 71% חושבים ש"על מנת להחזיר את החטופים למשפחותיהם, יש לעשות ויתורים כואבים". ו-70% תומכים ב"הפסקת הלחימה בעזה תמורת כל החטופים". הם בחרו צד. בצד של ישראל.
אנחנו בשעות הכרעה. כבר היינו קרובים להסכם. כבר היה נדמה שהנה זה מגיע. עכשיו אנחנו שוב באותו מקום. הלב כבר שבור. צריך לקוות שלא יישבר שוב. לפיד כבר הודיע אתמול שהוא יעניק רשת ביטחון לנתניהו. זו בהחלט הודעה חשובה. הלוואי שהיא גם תוביל לתוצאה הנכונה.
פורסם לראשונה: 00:00, 14.01.25