מה שהוציא אותנו מלבנון, באיחור של 18 שנים, היה המחיר. קרוב ל–700 הרוגים, כאלף פצועים, מספר לא ידוע של הלומי קרב ומיליארדים שהושקעו במיגון שעף לשמיים, והפך לרסס של אבן ואבק עם הנסיגה. זה גם מה שהוביל להסכמי הפסקת האש במלחמת ההתשה. שלוש שנים, 367 הרוגים, אלף פצועים, מספר לא ידוע של הלומי קרב. מיליארדים שהושקעו במיגון, כולל קו בר–לב שהתרסק קצת אחר כך. שלוש שנים שהסתיימו בהפסקת אש, במקרה הטוב בתיקו, במקרה הרע, ממרחק הזמן - אפילו זה לא.
בנקודת זמן מסוימת, שלא תמיד אפשר להצביע עליה בצורה מדויקת, המחיר הופך בלתי נסבל. מאצ' טו מאצ'. זה לא ארבע סמרטוטיות, זו לא תבוסתנות שמאלנית, גם לא בריחה של מפונקים מתל–אביב. זה פשוט נהיה בלתי נסבל
בנקודת זמן מסוימת, שלא תמיד אפשר להצביע עליה בצורה מדויקת, המחיר הופך בלתי נסבל. מאצ' טו מאצ'. זה לא ארבע סמרטוטיות, זו לא תבוסתנות שמאלנית, גם לא בריחה של מפונקים מתל–אביב. זה פשוט נהיה בלתי נסבל, וזה נהיה בלתי נסבל כשהולכת ומעמיקה ההבנה שוברת הלב שהניצחון המוחלט, או חיסול חמאס, לפי הניסוח של המריונטה החדשה במשרד הביטחון, זה לא יותר מהבל פה. כולל ההנחיה של שר הביטחון לצה"ל להכין תוכניות לכיבוש עזה. כיבוש עזה? לא היית כאן בשנה וחצי האחרונות? כיבוש עזה, חיסול חמאס? בלי להבין שתמיד יהיה שם בשבילו עוד פיר, עוד מנהרה, עוד הר אמל"ח לשלוח את טובי בנינו לטפס עליו, ולהשאיר 98 חטופים לשלם את המחיר, לפחות עד אתמול בערב.
שותף אווילי למערכת שיקולים קטנה, קטנונית, כאילו אנחנו בקמפיין בחירות שלא נגמר. וכל זה עוד לפני שאמרנו מילה על חוק ההשתמטות הנבזי, מילה שתיכף תאמר.
1 צפייה בגלריה
יואב קרן עם לוחמי חטיבה 188 בעזה
יואב קרן עם לוחמי חטיבה 188 בעזה
לחימה בעזה
(צילום: יואב קרן)
אבל אנחנו עדיין במחיר. עושים כלכלת חימושים? עכשיו תעשו כלכלת נופלים. הותר לפרסום זו לא אלטרנטיבה לחוסר היכולת לגבש פתרונות יצירתיים; לאמץ, אולי, את תוכנית האלופים על כל המשתמע מכך; להפנים את גבולות הגזרה, את מוגבלות הכוח. 15 הרוגים בשבוע, בלי להבין שהמשאב הזה נגמר? נגמר בלב, בשברון הלב ששום קלישאה כמו "הבטחנו לעצמנו שנמשיך בחיינו ונישאר משפחה שמחה", שהפכה לסוג של בון–טון, לא תכסה על הבור שנפער, לא תעצור את הדימום. לצער הזה אין סוף. בדיוק כמו שכל האמירות על יחסי ההרוגים שלנו ושלהם, או ההשוואה לצבאות אחרים, במלחמות אחרות, לא תשכנע מישהו במשהו, ולא תצדיק איכשהו את הקורבנות האלה. זו מלחמה צודקת מאין כמותה, אבל גם למלחמות צודקות יש רגע של סוף.
ועכשיו משהו על חוק ההשתמטות, ועל הקשר בין הדברים, במיוחד נוכח הנתונים שפורסמו הנוגעים למספר הנפגעים מאש כוחותינו, מה שמקובל לקרוא דו"צ. ביטוי, בין השאר, לשחיקה הבלתי נמנעת. חוק ההשתמטות, ואסור להתעייף מלומר זאת, זו התועבה בהתגלמותה. שיאה של ההתבהמות החברתית. והראשונה גם לומר את זה, וגם לשים את זה בראש סדר היום של המחאה, הייתה התנועה לאיכות השלטון. כל השאר, כל מה שמתכנס תחת "אתה הראש - אתה אשם", מחמיצים את העיקר, ולמרבה הצער הסקרים, שבהם הליכוד הולך ומתחזק, גם מוכיחים זאת.
כרגע העובדה היא שמעטים הם הנושאים בנטל, שמשלמים את המחיר. מחיר שהולך ומתברר שיותר ויותר קשה לקבל אותו היום, ויהיה יותר ויותר קשה לקבל מחר
כרגע העובדה היא שמעטים הם הנושאים בנטל, שמשלמים את המחיר. מחיר שהולך ומתברר שיותר ויותר קשה לקבל אותו היום, ויהיה יותר ויותר קשה לקבל מחר. מחיר שצריך להיות אטום ועיוור לחשוב שתמיד יהיה מי שיהיה מוכן לשאת בו.
אז אולי אנחנו בפתחם של ימים חדשים. הלוואי. זה עצוב לחשוב שבסופו של יום, מה שיחזיר, הלוואי, את החטופים לביתם ואת החיילים למשפחותיהם, אלו לא ההחלטות המתקבלות בשום שכל בירושלים, אלא לחצים שמגיעים מוושינגטון. אבל כך או כך, מה שברור הוא שאת כלכלת הנופלים, כמו את כלכלת החטופים, צריך היה לעשות אתמול, ואם לא אתמול, אז היום, וכן, עכשיו. לא לחפש תירוצים מן היקב ומן הגורן. להמשיך את המהלך עד סופו.
פורסם לראשונה: 00:00, 16.01.25