אומה שלמה (או לפחות רובה, כך ארצה לדמיין) התנהלה ביממה האחרונה בנשימה עצורה. אלה החדשות שלהן חיכינו: עסקה שבה ישובו בנים ובנות לגבולם. אלה שלוש המילים: העסקה יוצאת לדרך. אם לא יהיו שינויים של הרגע האחרון, ביום ראשון נשב מול תמונות של רכבי הצלב האדום חוצים את הגבול. משפחות, שהיו פעם פרטיות והיום הן של כולם, נכנסות לבתי החולים בחולצות מאבק או דווקא כאלה שנלבשו היום לראשונה, ללא סמלים. אהובים נפגשים אחרי זמן רב מדי. מונחים על בית החזה של אמא ואבא, כמו המפגש הראשון אחרי הלידה. גברים ונשים שהפכו לגיבורים וגיבורות בעל כורחם הופכים מתמונות קפואות למציאות. חלקם בחיים, חלקם בארונות.
אלה יהיו ימים שמחים ונוראים. המראות יהיו קשים משראינו בעסקה הקודמת. הציבור, על כל נבחריו, ייאלץ להיישיר מבט לממדי האסון. לא עוד מילים או סיסמאות, אלא קורבנות בשר ודם
אלה יהיו ימים שמחים ונוראים. של פגישות מרגשות ופרידות קורעות לב. המראות יהיו קשים משראינו בעסקה הקודמת. בכל זאת, עברה מאז למעלה משנה. הציבור, על כל נבחריו, ייאלץ להיישיר מבט לממדי האסון. לא עוד מילים או סיסמאות, אלא קורבנות בשר ודם. השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר יחזה במחיר ההפקרה שבה התהדר בפני ציבור בוחריו, או כפי שהוא אמר - "באמצעות כוחנו בממשלה - מנענו הסכמים מופקרים". כוח בממשלה, כך למדנו, הורג. לא רק משחית. הורג. הוא כבר הרג, והוא ימשיך להרוג באם כוחות משיחיים שמבטיחים לציבור להציל אותו מהעתיד ומתעלמים מהעבר וההווה (שבהחלט ישפיעו על העתיד) - יטרפדו את פעימתה השנייה של העסקה, ובכך יחרצו את גורלם של יתר החטופות והחטופים. יפקירו אותם למוות אכזר, לאחר שהפכו את משפחותיהם הקדושות לאויבות העם.
לא ברור אם חמאס ינסה להערים קשיים. כנראה שכן. בכל זאת, מדובר במרצחים נתעבים. אך זוהי שעתה של ממשלת ישראל ומנהיגי העם להוכיח שבניגוד לחמאס, אנחנו מקדשים את החיים. לנשוך שפתיים, לקפל את האגו הלאומי (שכבר ניזוק, ומהו אגו אל מול דיני נפשות) ולחתור להשבת כל החטופים, החיים והמתים. לסיים את המלחמה שממשיכה לגבות עוד ועוד קורבנות (וכבר מזמן לא ברור אם היא משיגה את מטרותיה) ולקיים את החוזה הבסיסי של המדינה לדאוג לאזרחיה. אותו חוזה שהופר ב-7 באוקטובר, ומאז לא ברור עד כמה אזרחי ישראל בטוחים על אדמתה. אם לא יוחזרו כולם - גם החטופים והחטופות של הפעימה השנייה - התשובה תהיה ברורה: אזרחי ישראל לא בטוחים על אדמתה, כי המדינה לא תילחם עליהם. ובכלל, מהו האזרח התורם, המשרת, העובד, החולם, אל מול כיסא בלשכה? אל מול פוליטיקה קטנה ונכלולית, הקמת סיעה של איש אחד, ציוצים בטוויטר או תכנון התנחלות על אדמה, שתחתיה, אולי, נחנקות חיילות ואזרחים. המשמעות תהיה חורבן. לא על ידי מרצחים, אלא על ידי יהודים תאבי שררה וכוח.
1 צפייה בגלריה
yk14225199
yk14225199
(איור: גיא מורד)
צריך לזכור: עבור בני משפחות החטופים שמחכים לשחרור במה שמכונה "הפעימה השנייה", זהו הקרב האחרון. אם יפסידו בו - נפסיד כולנו. ההפסד, אם כך, אינו אופציה. העסקה שברירית ונפיצה, אך היא, נכון לכתיבת שורות אלה, יוצאת לדרך. סיום המאבק להשבת כולם וכולן נמצא ממש מעבר לפינה, ואחריו השיקום שכל כך מגיע לחטופים, לשורדים, למשפחות, לכולנו.
ועכשיו רק דמיינו את עינב צנגאוקר מחבקת בידיה הדקיקות את בנה בכורה, את נשמת אפה. קורסת לתוך זרועותיו, ואחריה אחיותיו, נטלי ושני, ואז גם אילנה, זוגתו שורדת השבי. ילד אמיץ ששרד תופת מתמשכת, מוקף בלביאות שכל כך לא רצו ללמוד שהן כאלה בדרך הארורה הזו. מגיע להן, וגם לנו, לאחוז בלב ולראשונה מזה זמן רב מדי להתפרק משמחה.
פורסם לראשונה: 00:00, 16.01.25