המייל ממנה הגיע ביום שישי, יום לפני שזכינו כולנו לראות ארבע מהתצפיתניות שלנו משתחררות מהשבי. בשנייה שהתחלתי לקרוא אותו נפל לי הלב חמש קומות למטה. המייל הזה הצליח לזעזע אותי. לגעת בפחד הכי גדול שלי כאמא לילדה שהיא חיילת טרייה.
ובכל זאת, הרשיתי לעצמי להתעלם ממנו. להתרכז אך ורק במחשבה על הבנות שחוזרות הביתה. המלחמה הייתה כה ארוכה, הכאב על המוני החיילים והאזרחים שנפלו בה היה כל כך עצום, שכל מה שרציתי היה שייתנו לי רק שנייה אחת לשמוח. נדמה לי שאני לא היחידה במדינה שמרגישה ככה. שיש לה צורך בהול בקצת אושר פשוט, קצת הקלה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דנה ספקטור:
החברה היפה שלי שהתגרשה לאחרונה שוב חזרה לצאת לבלות ולרקוד במסיבות אייטיז. כל המלחמה היא הסתגרה בבית, והתכתבנו בעיקר במשפטים של פחד. מאז הפסקת האש הסמסים שלנו נראים נורמליים, דיונים על האם הבחור עם זקנקן התיש הוא סתם גרוש או דוש. וכשאני יוצאת מהבית, בתי הקפה שוב מלאים באנשים יפים שכבר לא טורחים לברר איפה הממ”ד, אלא פשוט משתזפים בעונג שלם בשמש החורף המפתיעה בחמימותה.
הליסיון, ככה קוראים לתופעה האקלימית הזו ביוון. כשפתאום באמצע ינואר או פברואר, דווקא כשהחורף אמור להיות בשיא שלו, מגיע פתאום רצף ארוך של ימי קיץ מסנוורים וחמים כמעט כמו חמסין. השכנה היוונית של רן אומרת שהשמש של ההליסיון כל כך חזקה ולא צפויה שהיא מכניסה את היוונים לשיכרון חושים. הם מורידים את הסוודר על הדשא בפארק, שותים הרבה יותר מדי יין ושוכחים למרוח קרם הגנה. זוהי הפוגה קצרה ומבורכת מהקור, אבל כזו שחולפת כי הגשם תמיד חוזר, ואתה נשאר עם עור שרוף.
וזה בדיוק מה שהרגשתי כשאמילי, רומי ודורון, ואחרי זה גם ארבע מהתצפיתניות חזרו. שזה ההליסיון שלנו, אזרחי ישראל, ההפוגה הזו שכולה חמימות ואושר באמצע החורף השחור והבלתי נגמר הזה של השנה האחרונה. וזה נכון, מדובר בעסקה גרועה, אבל עכשיו, כשאני כולי מסוממת מהשמחה הזו על שובם של אנשים שעד עכשיו היו פוסטרים עצובים שדוהים על עמודי חשמל, אני פשוט לא רוצה לחשוב על העתיד הקשה שכנראה צפוי לנו.
זו הסיבה שבגללה באותה השבת פשוט איפשרתי לעצמי ליהנות. את הסרטונים שבהן הבנות מתחבקות שוב עם אמא ואבא והאחים ובני הזוג ראיתי לדעתי כ-17 פעמים. וככה גיליתי שקרינה היא ברבור שקט בדיוק כמו הרושם שעשתה בתמונות ושלדניאלה יש את אותו חבר מכיתה ז' שבחיקו היא הרשתה לעצמה להתפרק ולבכות. שמחתי לגלות שלירי הייתה המנהיגה של החבורה, ושנעמה יותר גבוהה ממה שחשבתי, ובעיקר כל כך הרבה יותר חזקה ממה שדמיינתי אחרי הסרטון המזוויע הזה שלה. וככה ישבתי מול הטלוויזיה והשבעתי את נפשי המורעבת להפי-אנד אחרי שנה של שגרת מוות, ואז, רק אז, הרשיתי לעצמי לפתוח את המחשב ולחזור למייל הזה.
כתבה לי אותו אמא של תצפיתנית מגזרת שומרון. היא קראה את הכתבה המפרגנת שפירסמתי על התצפיתניות שבוע קודם, ומשהו בה כל כך תיסכל אותה שהיא חשה צורך לפנות אליי בשם כמה וכמה הורים מאוד מודאגים של תצפי באיו"ש. היא לא כתבה לי בכעס, להפך, המכתב שלה היה אצילי ומאופק, אבל דווקא בגלל זה הרגשתי פי מיליון יותר אשמה על מה שהרשיתי לעצמי לקבוע נחרצות בכתבה הזו: שצה"ל יישם את הלקחים מההפקרה של החיילים והחיילות שלו ב-7 באוקטובר ועושה עכשיו הכל כדי להקשיב לתצפיתניות ולהגן עליהן. לזכותי ייאמר שזה באמת מה שראיתי בכתבה ההיא שעשיתי עם התצפיתניות של גזרת לבנון. הבנות הועברו מהבסיסים שממוקמים ממש על הגבול, למחנה ליד חיפה ויקנעם. הצבא הקשיב לטענה המוצדקת וההגיונית שהן לא באמת צריכות לשרת כמה עשרות מטרים מצלחת פטרי שכולה שורצת מחבלים. הרי יש להן מערכות מתוחכמות שמסוגלות להשקיף על כל צריח וכל דרדר גם מחדר ממוזג בקריה בתל-אביב.
ואז בא המייל והבהיר לי ישר שעם כל הרצון שלי לשבח את צה"ל, שהקריב ולחם, המצב רחוק מתיקון. "רציתי לעדכן אותך", כתבה לי האמא, "שאצל הבנות שלנו בשומרון? כלום לא השתנה. הבנות שלנו נמצאות בחמ"ל כאשר מסביבן הרבה כפרים ערביים. אנחנו בשנה דרוכה מאוד, אבל עכשיו, יותר מתמיד, עם שחרור המחבלים בעקבות העסקה המבורכת, אנו האמהות חוששות מאוד. יש פרצות בגדר, יש כניסה של פלסטינים לתוך הבסיס ללא השגחה ובידוק. הבנות פונות למפקדים, הן מבקשות לדעת האם יש חייל חמוש שיושב בש"ג האחורי שבודק את הנכנסים. אבל אין מענה. מנפנפים אותן".
האמא סיפרה לי שחלק גדול מהבנות שמשרתות בשומרון היו בקורס האחרון של לפני 7 באוקטובר. הן עשו טירונות ולמדו עם הבנות שנרצחו בנחל עוז וגם עם לירי, נעמה ואגם. "יחד איתן הן סיימו ושמחו", כתבה האמא, "חגגו וצחקו עם בנות שנרצחו או נחטפו שלושה ימים לאחר מכן. אני לא צריכה לספר לך ולהרחיב במילים לגבי ההרגשה של כל הבנות ששרדו... זה היה עניין של גורל". כשקראתי את זה חשבתי לעצמי שלא צריך להיות פסיכולוג יונגיאני כדי להבין שהבנות האלו שיושבות בשומרון כנראה בטראומה. שאין לילה שבמוח שלהן לא רצות תמונות זוועה של איך היו הרגעים האחרונים של החברות האהובות שלהן. טירוניות כמוהן, שפתאום רואות נחיל שעשוי משנאה יוקדת מתקדם אליהן. הייתם מצפים שבצבא יבינו את הפחד של הבנות האלו, כי ברור שבשבילן זו לא קרע פצפון בתיל, אלא דלת שקוראת לרוצחים להיכנס פנימה.
בגלל זה לא יכולתי להאמין כשקראתי במכתב שלבנות אין מיגוניות בבסיס, וגם לא ממ"דים. והכי גרוע, במקרה של פלישה לבסיס, הבנות קיבלו הוראה להתחבא מתחת למיטות. איך זה יכול להיות שזה מה שיש לצה"ל להציע, פאקינג מיטה עם מסגרת ברזל דקיקה? באיזה עולם הדבר הזה נחשב הגנה לגיטימית? והכי קשה זה לשמוע מהאמא שלכאורה הם שוב מנפנפים את התצפיתניות. איך דבר כזה קורה אחרי ההפקרה של 7.10?
בגלל זה לא יכולתי להאמין שלבנות אין מיגוניות בבסיס, וגם לא ממ"דים. והכי גרוע, במקרה של פלישה לבסיס, הבנות קיבלו הוראה להתחבא מתחת למיטות. איך דבר כזה קורה אחרי ההפקרה של 7.10?
רק לפני חודשיים שלחתי את הבת שלי ללשכת הגיוס. אני כל כך רוצה לסמוך על צה"ל, אבל בסופו של דבר זה נוגע בפחד הכי גדול בלב שלי. שהבת שלי תהיה במצוקה, שיהיה לה מפחיד, שהיא תהיה בסכנה חלילה, ולי לא יהיה דבר אחד ארור בעולם הזה שאני אוכל לעשות. זה מה שהאמהות של התצפי של שומרון מרגישות, שהילדה האהובה שלהן נמצאת בסכנה מוחשית ואמיתית לחייה, ואין שום דבר אחד שהן יכולות לעשות מלבד להפציר בבנות שידברו שוב עם המפקדים, שידרשו שייתנו להן תשובות לגבי הגדר הפרוצה, לגבי הפלסטינים שנכנסים בלי לדעת אם נבדקו.
הדבר הזה שההורים של התצפיתניות מרגישים כעת, הוא ההגדרה המדויקת של חוסר אונים. והוא מזכיר לי את מה שראיתי על פניה של שירה אלבג בפעם האחרונה שראיתי אותה. זה היה בחורף הקודם, כשהלכתי לעשות כתבה על מחלקת השיקום בתל השומר. הסתובבתי באחד המסדרונות, כשבזווית העין, ראיתי את בני משפחת אלבג. שירה ואלי ושתי האחיות של לירי, שי ורוני. הם עמדו במסדרון מוקפים בחיילים פצועים, וחילקו להם משהו שנראה כמו חבילה עטופה מתוך קופסאות קרטון גדולות. את אמא של לירי אני מאוד אוהבת. ממש בתחילת המלחמה ראיינו אותה לפודקאסט שלנו. היא נראתה המומה, לא מצליחה להאמין שדווקא היא, שחיה חיים כל כך נעימים עם בעלה האהוב וארבעת ילדיה בווילה יפה, הפכה פתאום לגיבורה בסרט אימה מסוג חדש ואכזרי. ובכל זאת, גם ככה בקעו מהאישה הזו כל כך הרבה חום והומור.
זה כל כך מפתה להתמכר לשמש החמימה והנעימה של כל מה שקורה טוב במדינה שלנו כרגע, להסתכל על שירה אלבג שוב קורנת, על שאר האמהות מחבקות ומחייכות
איכשהו שירה זיהתה אותי, ובאה ונתנה לי חיבוק. היא סיפרה שהיום יום ההולדת של לירי, והם החליטו להכין בשביל החיילים הגיבורים חבילת ממתקים מפוארת כזו עם איור של הפנים של לירי. "שיחגגו את היומולדת שלה איתה", אמרה שירה, "וגם, הם עשו כל כך הרבה בשבילנו, החלטנו שאנחנו חייבים להגיד תודה". הסתכלתי עליהם, משפחה שעוברת את העינוי הכי גדול שיש חוגגת יומולדת לילדה שנמצאת בחור שחור, שאי-אפשר לדעת מה מעוללים לה בתוכו ואם אי פעם תיחלץ משם חיה. והנה, במקום לשבת בבית ולבכות ולרחם על עצמם, הם החליטו בשיא אצילות הנפש לבוא לפה ולתת משהו מעצמם לחיילים הפצועים. "היא תחזור", יצא לי מהפה פתאום, "שתדעי שיש לי תחושה חזקה, היא תחזור". שירה הרימה את הראש ונתנה לי מבט אחד מהעיניים. ואת המבט הזה אני לא אשכח כל החיים. היה בו הכל, ייאוש מוחלט, באר אפלה של חוסר תקווה, דאגה וגעגוע וחוסר ישע. ככה מרגישה אמא שאין לה שום שליטה על הגורל של הילדה שלה. זה רגש כל כך קשה שאין אדם אחד שיודע איך להצליח להחזיק אותו. יעידו על כך רבבות המשפחות השכולות החדשות שאיבדו הכל במלחמה הזו. אלו שכבר לא יזכו לחבק את הילדה שלהם כמו ששירה אלבג זכתה.
בשביל ההורים האלו שנתנו את כל מה שיש להם כדי שהחטופים ישובו ונרגיש שוב ביטחון, אנחנו חייבים להסתכל על המחדלים, לא לחזור על אותן טעויות. זה כל כך מפתה להתמכר לשמש החמימה והנעימה של כל מה שקורה טוב במדינה שלנו כרגע, להסתכל על שירה אלבג שוב קורנת, על שאר האמהות מחבקות ומחייכות. זה ההליסיון הנפשי שבו אנחנו נמצאים כעת, אחרי יותר משנה של אובדנים מרסקי לב, רצון להתרפק על סוף המלחמה, לחזור לבלות ולראות חתונמי.
מעכשיו, אנחנו אמורים להתעסק אך ורק בתיקון, בלשאול את עצמנו איך זה שלא השקיעו כסף בלבנות מיגוניות במקום לתת אותו לפוליטיקאים החרדים ולשרי מורשת. כל מה שנותר לי הוא להתפלל שהמייל של האמא המודאגת לא יאבד תחת הזוהר של החטופים הבאים שיחזרו וויכוחים מטומטמים על פרגולות בין ימין לשמאל. חייבים לזכור שהשמש הזו היא שקרנית, היא זמנית, והגשם, הוא תמיד חוזר.
מדובר צה"ל נמסר בהתייחס לטענות: "צה"ל ער לתחושות של התצפיתניות ועומד לרשותן. כל הטענות שהועלו יתקבלו וייבחנו. כל אזרח או עצור שנכנסים לבסיס נבדקים על פי הנהלים. הפער במיגון מוכר ונמצא בטיפול. צה"ל פועל להגדלת אמצעי המיגון בבסיסיו".