חזרתן מהשבי של שבע הנשים הצעירות, האמיצות מאין כמותן, החזירה קצת אוויר לריאות. התמונות של ההורים מתאחדים עם הבנות האבודות שלהם אחרי ימים רבים מדי הזכירו לנו כמה שום דבר לא מובן מאליו. כמה שבריריים הם החיים, כמה כוח יש לאומה חפצת חיים, וכמה כוח יש להסכמים והסדרים, גם אם הם לא מושלמים. הם דורשים אומץ ולא מעט פשרות (וגם סיכון פוליטי, שהרי יש בין היושבים בממשלה גם כאלה שמקדשים דברים אחרים) אך זה המעט שאפשר לעשות למען החטופות, החטופים, בני ובנות המשפחה שלהם, הלוחמים, הלוחמות וגם האזרחים והאזרחיות שהתמזל מזלם לא לפגוש בגיהינום מבפנים.
1 צפייה בגלריה
הצהרה לתקשורת של הורי החטופות ששבו משבי חמאס
הצהרה לתקשורת של הורי החטופות ששבו משבי חמאס
הצהרה לתקשורת של הורי החטופות ששבו משבי חמאס
(צילום: דנה קופל)
מחר עתידות להשתחרר אגם ברגר, התצפיתנית האחרונה בשבי, וארבל יהוד, אזרחית שנחטפה מביתה. השמחה תהיה עילאית. אך לא כל החטופים ישובו על הרגליים. חלקם אולי לא על הרגליים, וחלקם, על-פי ההשערות, כבר חללים. המחשבה הזו לא נותנת מנוח, שהרי הם נחטפו בחיים. חלקם שרדו זמן רב. אך הזמן בשבי הוא פקטור, ובקרוב זו לא תהיה סיסמה אלא תמונות שהשכל הישר לא יצליח להכיל. האופטימיות הזעירה תתנפץ. תחושת התקווה עלולה להתמסמס. הציפייה הטבעית לסוף טוב תוחלף באמת מעוררת חלחלה. אלה יהיו ימים של טראומה, של יגון, של כעס מוצדק מאין כמותו. לא תהיה סליחה, לא תהיה נחמה. לדראון עולם נרגיש – ובצדק – שהסוף היה יכול להיות אחר.
הלוואי שנתבדה. שנראה כאן רק תמונות של חטופים לשעבר הולכים על הרגליים. מסמנים תנועת ניצחון. רוקדים בטיקטוק, או ב"רוקדים עם כוכבים", או פשוט משתקמים בשקט ובפרטיות לצד משפחותיהם הגיבורות. אבל הרציונל מכין גם לאפשרויות אחרות. כאלה שיחזירו אותנו ל-7 באוקטובר וילוו אותנו באישי ובלאומי, בפרטי ובקולקטיבי. שיבהירו את ממדי האסון, את ממדי ההפקרה.
מתחילת המאבק להחזרת החטופים והחטופות ידענו שיהיו גם רגעים קשים. שעיכוב העסקאות או הפלתן גובים חיי אדם. שלחץ צבאי הורג גם חטופות וחטופים. חלק מהם נרצחו באותה שבת ארורה או בסמוך לה
מתחילת המאבק להחזרת החטופים והחטופות ידענו שיהיו גם רגעים קשים. שעיכוב העסקאות או הפלתן גובים חיי אדם. שלחץ צבאי הורג גם חטופות וחטופים. חלק מהם נרצחו באותה שבת ארורה או בסמוך לה. את המחאה שלנו על ההפקרות (זו של 7 באוקטובר ואלה שנערמו זו על זו אחר כך) עוד נביע בקלפיות. עד אז – נחבק את המשפחות חזק, ולא נעזוב, לא את אלה שיקבלו את יקיריהן בארון ולא את אלה שיקיריהן מחכים לפעימה השנייה של העסקה כדי לשוב לראות אור יום. מיותר לציין שעבורן הפלת העסקה היא גזר דין מוות. עבור ימים כאלה הגיעו נבחרי הציבור למלכות, עכשיו הם רק צריכים להחליט באיזה צד של ההיסטוריה הם רוצים לעמוד – זה ששלח לשיקום או זה ששלח לקבורה. הציבור - כפי שאמר השבוע אלי אלבג לאחר שזכה לחבק שוב את בתו לירי – יבוא איתם חשבון. אם יש אלוהים, גם הוא רואה ורושם.
הניצחון, כפי שאנשים שעיניים בראשם ושכל בגולגולתם מבינים, הוא לא מוחלט. הוא מורכב מרגעים קטנים של חסד, מניסים מעשה יד אדם, מיד מונפת באוויר מול מחבלים חמושים, מחיבוק מאבא ואמא
הניצחון, כפי שאנשים שעיניים בראשם ושכל בגולגולתם מבינים, הוא לא מוחלט. הוא מורכב מרגעים קטנים של חסד, מניסים מעשה יד אדם, מיד מונפת באוויר מול מחבלים חמושים, מחיבוק מאבא ואמא. הוא היכולת לשמור על אופטימיות ברגעים החשוכים ביותר והיכולת לשבת עם אדם בשברו. הוא גם הרצון והיכולת להיאבק על הטוב גם כשממש-ממש רע. ולפעמים אין ניצחון. לפעמים כולם מפסידים. זה לא משפט שכיף לרקום על כובע, אבל ממלחמות עקובות דם לא צריך לייצר מרצ'נדייז.
ימים שמחים לפנינו, וימים ארורים. את השמחה יש לאגור בגוף, לאפשר לה להתפרס, לחזק את האיברים, ליישר את עמוד השדרה, כדי להביט למציאות המורכבת בעיניים, ולשרוד גם את הימים האחרים.
מחכים ומחכות לכולם ולכולן בבית.
פורסם לראשונה: 00:00, 29.01.25