נועם, אחותה של דניאלה גלבוע
לראות אותה היום / המפגש עם דניאלה היה הרגע הכי מאושר בחיים שלי ואני עדיין לא מעכלת שאחותי חזרה. ברגע שהיא ראתה אותי היא אמרה לי בהתרגשות: ״איך גדלת״. היא אמרה לי שהיא דיברה על זה בשבי ורק דמיינה אותי כבר גדולה ועם חבר ובוגרת ורק חיכתה לראות אותי כבר.
במשך 477 ימים הסתכלנו עליה כפוסטר ולא ידעתי מה מצבה ועכשיו לראות אותה מחייכת, חזקה, אוכלת כמו שצריך, ישנה, עם המשפחה שלה - זה הדבר שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן.
השבוע הזה עברתי את קשת הרגשות: עצב, שמחה, בהלה, אהבה, לחץ, פחד, אושר שאי-אפשר להכיל ובאמת אי-אפשר לתאר את הרגשות שעברו עליי במילים. ברגע שראיתי אותה עולה על הבמה מנופפת הרגשתי תחושת גאווה ותחושה שהיא באמת נשארה היא - נושי החזקה והגיבורה שתמיד הייתה מוצאת זמן לחייך ולצחוק, גם ברגעים קשים שקשה לעשות זאת.
הימים של השבי / בתקופת השבי לא הייתי כל כך בחזית המאבק אבל תמכתי בהורים, ברגעי משבר אני זאת שהרגעתי אותם ונתתי להם תקווה ואופטימיות וחיזקתי אותם בזה שנשארתי חזקה, המשכתי בשגרה שלי וניסיתי לא לגרום להם לעוד דאגה, שיהיה להם את הזמן ואת הראש להילחם, להיות אול-אין במאבק.
הלכתי לעצרות, שיתפתי ברשתות החברתיות את הסיפור של אחותי ואת העמוד של העלאת מודעות, השתתפתי בטקסי בית ספר וגם עשיתי טקס אחד שלם על אחותי ב-7 באוקטובר 2024. אחרי המשבר הקודם עם העסקה, שהרגיש שלא קורה שום דבר, ראיתי שאמא שלי קצת מתעייפת ומאבדת תקווה, אז אזרתי אומץ והתחלתי להתראיין יותר ולהיות בולטת יותר בעצרות ובטלוויזיה.
מה השתנה אצלי השנה / בשנה הזאת התבגרתי בזה שהבנתי מה חשוב בחיים, למדתי לשים את עצמי גם לפני אחרים, למדתי להתפשר על הרבה דברים, הפכתי להיות יותר עצמאית ולמדתי לא לתת לשום דבר להסיט אותי מהדרך של להחזיר את אחותי הביתה.
ראיתי בתקופה הזאת עוד צדדים אצל ההורים שלי ולמדתי מהם הרבה השנה. ראיתי אותם נשברים, בוכים, נלחמים בלי סוף על הבת שלהם, תומכים, למדתי להעריך אותם אחרת. למדתי מה זו אהבה בלי גבולות, איך הופכים את העולם בשביל בן אדם שאתה אוהב ושחשוב לך.
דניאלה ואני / בילדות היינו אחיות שמציקות בלי סוף אחת לשנייה ורבות, אבל באותו זמן גם עוזרות ותומכות תמיד. לקחתי ממנה הרבה לחיים וגם עכשיו. זה כיף שזאת אחותי הגדולה - בן אדם מדהים שתמיד רוצה לעזור לכולם ומסתכל על הסביבה שלו, אוהב, מחבק, מכיל, מצחיק, אמפתי. ברגע שאחותי תשתקם בא לי לטוס איתה לחו"ל כמו שתיכננו. רק שתינו. שנלך לשופינג מטורף, נלך להופעות, ורק להיות איתה. אני מאוד התבגרתי בשנה הזאת, אני מחכה כבר לשיחות יותר בוגרות איתה, אני מחכה לבילויים שלנו ביחד, לחוויות.
המאבק שלא נגמר / המסר שלי למשפחות החטופים זה לא להתייאש. להילחם בשביל האהובים שלכם וגם אם זה לפעמים נראה אבוד תמשיכו.
ומסר לציבור: תיקחו חלק. תלכו לעצרות, תשתפו פוסטים, סרטונים, תמונות. תדברו עליהם במקומות, בעולם או בארץ. תעלו את המודעות של שאר האנשים ותעזרו למשפחות לעבור את זה כמו שעזרתם לנו.
סשה, אחותה של קרינה ארייב
לראות אותה היום / אלה כל כך הרבה רגשות שאפילו אני לא מצליחה להגיד את השמות שלהם, כי זה היה רגע כל כך מרגש וכל כך מבלבל וכל כך מציף ובאמת סוער ברגשות, ועם זאת, זה היה גם מאוד-מאוד טבעי. לחבק את אחותי שחזרה, אפילו קצת מרגיש לא אמיתי.
אנחנו זכינו בזה שקרינה תחזור אלינו חיה, בריאה ושלמה, ובאותו רגע אנחנו חושבים על כל מי שנשאר, ומתחילים לדאוג לכך שההסכם ימשיך למימוש עד סופו ושכולם יחזרו. ובאמת, השמחה תמיד מהולה במחשבה הזאת, כי עד שכולם לא בבית, אי-אפשר באמת להיות במאה אחוז, וזה גם מה שאני יודעת שקרינה רוצה.
הימים של השבי / אפילו לא חשבתי או לא התאמצתי. זה היה כל כך ברור מאליו שאני אעשה את כל מה שעשיתי ואת כל מה שאני אמשיך לעשות בשביל כל החטופים, וגם בתהליך השיקום של אחותי. כי זאת פשוט אחותי היחידה והאהובה, והכי אהובה בעולם. היא כל החיים שלי ולקחו לי אותה, אז לקחו לי את החיים. אז הייתי באמת הופכת עולמות בשביל שיחזירו אותה, וברוך השם זה קרה, וחשוב לי להדגיש שאנחנו נמשיך להיות חזקים גם בשביל המשפחות שלנו, אבל גם בשביל כל המשפחות. נעשה הכל כדי שכולם יחזרו כי כולם הם המשפחה שלנו.
מה השתנה אצלי השנה / לא חשבתי שאי פעם אדבר מול עשרות אלפי אנשים, ויהיה לי כל כך הרבה ביטחון להתראיין, להיות בטלוויזיה, ברדיו, לעשות את כל הדברים האלה. אבל זה גם הרגיש מאוד-מאוד טבעי כי פשוט אין ברירה, אתה פשוט עושה את זה ואתה צריך לעשות את זה טוב כדי להישמע. עשיתי ארבע משלחות מאוד משמעותיות, אז ממש טסתי כדי לעבוד, כדי לדבר עם אנשים בעולם שאף פעם לא האמנתי שאני אדבר איתם או בכלל אגיע למקומות האלה, שלא לדבר על אחותי ועל סיטואציה כזאת, אבל אני חושבת שזה היה מאוד-מאוד מטורף.
כולם השתנו, גם אזרחים במדינה שזה לא בהכרח נגע להם באופן אישי, אבל כולנו זה אחד. מהנפש היהודית שלנו והעם הישראלי, אנחנו כולם כל כך מחוברים שאני חושבת שאין מישהו שלא השתנה. יש דברים שהשתנו שאולי אפילו עדיין לא שמנו אליהם לב. למדתי יותר להודות לקדוש ברוך הוא ובאמת להילחם בשביל הקרובים לי. להודות על כל רגע, על כל דבר, לנסות למצוא את הדברים החיוביים ולהיות בעשייה שהיא טובה וחיובית, זה משהו שבאמת מאוד-מאוד השתנה והולך איתי, אני מקווה שמהיום והלאה.
קרינה ואני / אנחנו האחיות הכי טובות שיש בעולם. יש בינינו קשר מיוחד, קוסמי. אנחנו חולקות כל דבר. אני תמיד אומרת שאנחנו אחיות ברמה כזאת טובה שאנחנו יכולות לקחת דברים אחת לשנייה מהארון ואנחנו לא ניכנס על זה לריב כמו אחיות קלאסיות, אז באמת זה קשר שהוא מעל ומעבר. קשר בלב, קשר בדם, באופן באמת מיוחד ואמונה מאוד חזקה בין שתינו.
הייתי רוצה לעשות איתה שוב כל כך הרבה דברים. זה לראות איתה את הסדרות והסרטים שהיא רוצה ולצאת איתה למסעדות ולצאת איתה לקניות ולטייל בחוץ, באמת לעשות דברים טובים, דברים של משפחה, דברים של אחיות, דברים של שמחה, לצלם, לצבור זיכרונות וחוויות טובות שיאפילו על כל הרע שהיה.
המאבק שלא נגמר / המסר שלי לציבור זה קודם כל תודה ענקית על כל התמיכה והאהבה. אנחנו עדיין לא מצליחים לעכל, ורואים את כל האכפתיות ואת כל השמחה שלכם לחזרה של האהובות שלנו. וזה לא מובן מאליו. ולמשפחות, אני יודעת שאתם שמחים בשבילנו ואני יודעת שזה גם קצת צובט בלב כי אני מכירה את זה על עצמי מהעסקה הראשונה שהייתה, שעם כל השמחה, זה גם קצת כואב ויש הרבה שאלות. אז שתדעו שאנחנו יודעים את זה ואנחנו שמחים שאתם שמחים איתנו וזה יקרה לכל אחד מהאהובים שלנו, זה יקרה. ואנחנו פשוט לא נרפה. אנחנו לא נרפה ולא נשקוט ולא ננוח עד שכולם יהיו בבית. כולם יחזרו, חיים לשיקום ונרצחים לקבורה ראויה בארץ ישראל. אני מוסרת אהבה לכל העם, לציבור, לעולם, לכל התומכים והאוהבים, לכל החיילים, לכל הפצועים. אנחנו זוכרים את כל הנופלים ומוקירים אותם ונמשיך להיות ביחד, כולם, כולם ועד הסוף, גם ברע וגם בטוב.
רוני, אחותה של לירי אלבג
לראות אותה היום / אני חושבת שלא יכול להיות יום מאושר כזה בחיי. אי-אפשר להסביר אותו במילים. התחושות שמרגישים, לראות אותה אחרי כל כך הרבה זמן, החיבוק, עצם זה שראיתי אותה יורדת מהרכב של חמאס עם חיוך על הפנים ועושה לכולם עם היד סימן שהכל בסדר, כבר אמרתי - זאת לירי שלי, זאת לירי שאנחנו מכירים, לירי החזקה שלנו, לא שברו אותה כמו שחשבנו בהתחלה אולי בגלל הסרטון. היא חזקה, וזה כבר נתן לי איזושהי תחושת רוגע. ואחרי זה באמת כשפגשנו אותה ואנחנו רואים שהיא צוחקת איתנו ומדברת איתנו, אז זה נתן לנו הרבה כוחות. אני מקווה ומתפללת שכולם יחזרו והמשפחות ירגישו את אותן תחושות שאנחנו חווינו. זה באמת רגע עוצמתי, מרגש, הרבה דמעות, אבל סוף-סוף דמעות של אושר ושמחה ולא דמעות של כאב ודאגה.
זה לא אומר שלא נעבור טלטלות בדרך, אבל לפחות היא איתנו בבית.
אני באמת מאחלת ומתפללת שכולם, כל החטופים, יחזרו הביתה, ושנזכה סוף-סוף לבשורות טובות ולחגיגות במדינת ישראל, כי מגיע לנו, מגיע לנו. אמנם הולך להיות תהליך לא פשוט, הולכים להיות גם ימים קשים שבהם נקבל חללים, שגם להם מגיע להיקבר במדינת ישראל ושלמשפחות תהיה סגירת מעגל. צריך לעשות את הכל בשבילם.
הימים של השבי / בתקופת השבי מצאנו באמת כוח בעיקר בגלל לירי, כי ידענו שלירי חזקה ולירי שורדת שם. מכל הסיפורים ששמענו על לירי וכמה היא חזקה ואופטימית ויודעת שאנחנו עושים את הכל בשבילה, ידענו שאין לנו שום אופציה לוותר וזאת המלחמה של החיים שלנו. אנחנו נלחמים כדי להחזיר את לירי הביתה. ובעצם כמו שלירי אמרה לנו עכשיו שאנחנו היינו הכוח שלה, שהיא שמעה אותנו הרבה, ככה היא הייתה הכוח שלנו. אנחנו באמת-באמת שמחים שהיא שמעה אותנו והיא יודעת כמה עשינו בשבילה. חיזקנו את ההורים בעיקר במאבק ובלהיות ביחד, כל המשפחה, לא ויתרנו, לא נתנו להם להישבר וליפול. וגם אם מישהו במשפחה נופל, אז כולנו מחבקים ומחזקים אחד את השני. וההורים שלי הם הורים חזקים ואלופים וגיבורים. אבא אריה ואמא לביאה, ככה אנחנו קוראים להם בבית.
הדבר הכי משמעותי שעשינו היה לספר על לירי, לא לוותר, שיידעו שהיא מעבר לפוסטר, מעבר לתמונה. שהיא בן אדם, עולם שלם, עולם ומלואו, שרק מחכה לחזור הביתה, וזאת אחת הסיבות שאנשים כל כך התחברו ללירי - הסיפורים שהם שמעו עליה, מה שהם יודעים עליה, כמה שהיא גיבורה, אלופה. לא ויתרנו, לא נתנו לזה לעבור בשקט והרעדנו את המדינה בשביל שלירי תחזור הביתה.
מה השתנה אצלי השנה / בשנה הזאת הכל השתנה אצלנו. החיים שלנו לא היו אותם חיים, אין שמחה בבית, אין ארוחות שישי, אין קידוש, כי לא יכולנו לשבת מסביב לשולחן כשלירי לא נמצאת. גם ימי שבת, שתמיד היו באים אלינו מלא בני משפחה והיינו מארחים, ובית מאוד שמח עם מוזיקה הפך לבית עצוב וקשה. באמת החיים לא אותם חיים, ההורים הפסיקו לעבוד. השתנינו לגמרי, ועכשיו, אני יודעת שבזכות זה שלירי חזרה החיים שלנו יחזרו. אמנם יהיה שיקום ארוך וקשה ולא פשוט, אבל לירי חזקה וגיבורה ואנחנו נעבור את זה ביחד וכל המשפחה, נשקם אותה ונחזק אותה, זה באמת הזמן שלנו לריפוי.
לירי ואני / אחרי שלירי תשתקם, אני חושבת שהדבר הראשון שבא לנו לעשות זה לברוח מפה, להיות בשקט שלנו, לטוס לחופשה וליהנות מהחיים, לנצל כל רגע כי באמת אנחנו מבינים כמה החיים שבריריים ובשנייה הכל משתנה. לטוס כל המשפחה וליהנות איתה באיזשהו מקום שקט וכיף, וגם להיות איתה בבית, לבלות איתה, לעשות ארוחת שישי שוב.
המאבק שלא נגמר / המסר שלנו לציבור וליתר המשפחות זה לא לוותר. הם שומעים אותנו שם בשבי, לירי שמעה אותנו כל כך הרבה פעמים, וזה מה שנתן לה את הכוח. היא ראתה את ההצהרות בימי שבת, היא חיפשה כל הזמן את התמונות שלה שמחזיקים אנשים, וזה נתן לה המון-המון-המון כוחות שם, אז אני באמת מבקשת מכל עם ישראל לא לוותר, להשמיע את הקול. הם רואים אותנו, הם שומעים אותנו, ובואו נחזיר אותם הביתה, כי עכשיו זה הרגע, ואני מקווה שבאמת התהליך שהתחלנו לא יסתיים וייגמר רק כשאחרון החטופים חוזר הביתה.
פורסם לראשונה: 00:00, 31.01.25