אתמול, בשחרור החטופים, היה לג'יהאד האיסלאמי תפקיד בולט בשל העובדה שהחזיק בגדי מוזס ובאופן חלקי בארבל יהוד (יחד עם ועדות ההתנגדות). בהפקה שעליה ניצח חמאס ונערכה על חורבות ביתו של יחיא סינוואר בחאן-יונס, הוענק מקום מרכזי לפעילי הזרוע הצבאית של הג'יהאד, שהגיעו בחלקם רכובים על טויוטות מעוטרות בפוסטרים של נסראללה ומנהיגי החות'ים.
בעשרת הימים האחרונים קיבלנו תזכורת לכך שעזה אינה רק חמאס: יש עוד גורמים שפועלים באזור ומעורבים בלחימה ובהחזקת החטופים. התזכורת הגיעה עם המתיחות שהתפתחה סביב השבה ארבל יהוד. העיכוב בשחרורה הוסבר בקושי של חמאס לפעול מול אותם גורמים, לצד "מלחמת קרדיטים" שהתפתחה בין פעילי הג'יהאד והוועדות שהתווכחו מי יוגדר זה שמחזיק ומשחרר את החטופה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
האירוע מעלה באוב את המונח "סוררים", אחד מנדבכי הקונספציה של לפני 7 באוקטובר, ולפיו חמאס הוא "מבוגר אחראי" – מורתע וממוקד בפיתוח אזרחי של עזה – בניגוד ל"חבורה המופרעת" ובראשה הג'יהאד האיסלאמי. כך, בשנים שלפני 7 באוקטובר נערכו בעזה סבבי לחימה מתמשכים עם הג'יהאד, כשרבים בישראל הגדירו את ישיבת חמאס על הגדר "הישג אסטרטגי" והיו אף שטענו כי קיימים אינטרסים משותפים עם הארגון וכי ניתן לתקוע טריז בינו לבין הג'יהאד.
המלחמה עשתה סדר בעולם התפיסות המשובש: חמאס מעולם לא היה מורתע אלא הכין בשקידה את "מלחמת יום הדין" נגד ישראל; הג'יהאד אינו "סורר", אלא פועל בתיאום הדוק עם חמאס, ומהלכיו המתריסים לכאורה היו חלק מהונאה שנועדה לטעת בישראל אשליה בנוגע להגיון ולכוונות חמאס. המלחמה עצמה המחישה שיכולות כלל הארגונים בטלות בשישים לעומת חמאס, וכי לארגון יכולת אכיפה ושליטה מוחלטות עליהם.
לחמאס חשוב – בעבר וגם כיום – להציג דימוי של "קואליציית ארגונים" שמנהלת את עזה, מה שמאפשר לו לטעון שאין לו אחריות מלאה ברצועה. מדובר בחלק מסדרת תעתועים שבה משתמש הארגון, למשל הטיעון השקרי לגבי הפרדה בין הזרוע המדינית לצבאית (תפיסה שקטאר מששבנת במרץ), או בין הממשל לארגון בעזה (למשל המשטרה, שאנשיה נמנים עם חמאס ונושאים "כובעים כפולים").

הג'יהאד האיסלאמי הוא הבולט מבין מה שכונה "הסוררים". הארגון תלוי באיראן (בניגוד לחמאס שיחסיו עם טהרן מלווים לפרקים בחיכוכים), ממוקד בעשייה צבאית ומונה כמה עשרות אלפי פעילים, בעיקר בעזה, המקום שבו נוסד במחצית השנייה של שנות ה-80, בדומה לחמאס.
פעילי הג'יהאד השתתפו בתמרונים שניהל חמאס בשנים שלפני 7 באוקטובר ובהם תורגלה המתקפה, אבל הארגון לא היה שותף סוד בתכנון והצטרף לאירוע רק לאחר שהחל בבוקר שבת. "הג'יהאד, כמו יתר הפלגים, לא ידע על עיתוי המתקפה", מסביר ח'אלד זוואווי, חוקר תוניסאי המתמחה בג'יהאד האיסלאמי. "אפשר למצוא רמזים לכך בהודעות הראשונות של בכירי הארגון בבוקר 7 באוקטובר, כשהם דיברו על הצטרפות למערכה שמוביל חמאס אבל לא על השתתפות בתכנונה. מכל מקום, המידור לא פגע במוטיבציית הארגון לאורך כל המלחמה. הוא התמקד ביעדים צבאיים, והשאיר לחמאס לקבוע את האסטרטגיה הרחבה".
כמה מאות פעילים של הג'יהאד השתתפו במתקפה (מתוך כ-6,000 מחבלים, רובם אנשי חמאס) – בכיבוש יעדים צבאיים ובפלישה ליישובים – ומערך הרקטות של הארגון פעל באינטנסיביות לצד זה של חמאס. נביל אשתווי, איש מערך ייצור הרקטות של הג'יהאד שנלכד בשיפא, מעיד בחקירתו על התיאום עם חמאס ועל הדמיון בדפוסי הפעולה ביניהם: "מבחינת שני הארגונים בתי חולים ובתי ספר הם מקלט, ובמבנים השונים מפוזרות המִפקדות שלנו. משם גם פעלנו יחד".
נביל אשתווי, איש מערך הרקטות של הג'יהאד, סיפר על התיאום עם חמאס: "מבחינת שני הארגונים בתי חולים ובתי ספר הם מקלט, והמִפקדות שלנו מפזורות בהם. משם גם פעלנו יחד"
אנשי הג'יהאד האיסלאמי גם חטפו כ-30 ישראלים, שהבולטים שבהם היו חנה קציר, שלגביה פירסם הארגון בתחילת המלחמה דיווח שקרי ולפיו נהרגה; בנה, אלעד קציר, שהוצא להורג על ידי פעילי הארגון בשבי; וכן אלכס טרופנוב, בעל האזרחות הרוסית, הנתפס כתיק רגיש בעיני הארגון, בשל הקשרים החמים עם ההנהגה במוסקבה.
לצד הג'יהאד יש גם ארגונים קיקיוניים: חלקם צל חיוור של מה שהיו בעבר, למשל הזרועות הצבאיות של החזיתות העממית והדמוקרטית, או התארגנויות גדודי חללי אל-אקצא של פתח; וחלקם כנופיות על בסיס חמולתי, עם רקע פלילי והזדהות עם רעיונות איסלאמיים ברוח דאעש, הפועלות כקבלני ביצוע של חמאס. בהן, בין היתר, ועדות ההתנגדות העממית או תנועת המוג'אהידין, ההתארגנות שחטפה מניר עוז את שירי ביבס וילדיה, אריאל וכפיר. כלל הפלגים איבדו במלחמה מאות עד אלפים בודדים של פעילים, וזאת לעומת למעלה מ-20 אלף שאיבד חמאס.
מנאר קאסם בן ה-28, פעיל היחידה הימית של הג'יהאד האיסלאמי מחאן-יונס, מעיד בחקירתו על "תרומת הפלגים" ל-7 באוקטובר: "נכנסתי רגלית לאחד מקיבוצי העוטף עם אקדח ושני רימונים ויריתי לעבר כל מי שנתקלתי בו. בתוך הקיבוץ ראיתי פעילים של גדודי חללי אל-אקצא של פתח מחטיבת עימאד עאמודי שחטפו אזרחים ישראלים".

לחמאס חשוב להקרין דימוי של קבלת החלטות משותפות בנוגע למלחמה. פעילי הפלגים, בפרט אלה של הג'יהאד הנושאים דגלים שחורים, ניצבים לצד אנשי חמאס העוטים סרטי ראש ירוקים, ובכירי הארגונים מצולמים בהתייעצויות משותפות עם חמאס שבהן מתקבלות הכרעות אסטרטגיות, למשל בדיונים שבהם התקבל ההסכם הנוכחי. ברור שאין ויכוחים של ממש בדיונים האלה, ובטח שלא הכרזות על דחיית עמדת חמאס. כולם מתיישרים לחלוטין לפי הקו של הארגון.
לחמאס גם חשוב שרבים מהמחבלים המשוחררים יהיו מכלל הפלגים. כך למשל, מבין 296 השפוטים למאסר עולם – 127 מפתח, 123 מחמאס, 36 מהג'יהאד, 7 מהחזית העממית ו-3 מהחזית הדמוקרטית. כל המשוחררים מייצגים איום של השתלבות מהירה במאמצי טרור, במיוחד מול איו"ש שממנה מגיעים רוב המחבלים. בהקשר זה בולטת פעילות הג'יהאד בצפון השומרון, ובפרט בג'נין, באמצעות ה"כתאיב", הגדודים שלו הפועלים בערים השונות.
ההתנהלות הנחושה של ישראל בפרשת ארבל יהוד, שכללה את השהייתה של חזרת העקורים לצפון הרצועה, משקפת למידה מטעויות העבר המרות: כל דבר שמתרחש בעזה הוא באחריות, בידיעת וברצון חמאס. את המונח "פעילות סוררת" יש למחוק מהמילון. הלקח יהיה חשוב גם בעתיד, נוכח סבירות גבוהה שהתרגילים יחזרו, למשל טפטופי רקטות, תכנון פיגועים או מהומות במרחב הגבול. הצבע הירוק הוא היחיד השולט בעזה, ולמרות התעתוע שחמאס מנסה ליצור – הארגון הוא הכתובת היחידה, ונגדה גם יידרש למקד פגיעה ביום שאחרי השלמת העסקה.
ד"ר מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א