הגענו ביום עם ראות גרועה. עמדנו על גבעה בחלק הדרום-מערבי של נתיב העשרה וניסינו לראות מבעד לעכירות מה נותר בצד השני. הצד השני זו עזה שהגבול איתה נמצא במרחק יריקה מכאן. קו הבתים הצפוני של בית-לאהיה עמד לפני המלחמה כמה מאות מטרים בלבד מהגבול. אחרי קו הבתים, לכיוון הגבול, היה בסיס אימונים של חמאס, וצמוד לגדר, ממש מעבר לחומת הבטון שמשרד הביטחון הקים כדי לשמור על תושבי המושב, הציב ארגון הטרור מגדל תצפית ועליו הכיתוב: "השמדת הכובשים מתקרבת". וכשחיפשנו בעין משהו מכל אלו ביום שלישי השבוע לא ראינו כלום. לא מגדל שמירה ולא קו בתים באופק. המגדל פוצץ כבר בבוקר שבו פרצה המלחמה, ובית-לאהיה השכנה נחרבה כמעט כולה במהלכה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
4 צפייה בגלריה
עזתים חוצים את מסדרון נצרים בדרכם צפונה
עזתים חוצים את מסדרון נצרים בדרכם צפונה
עזתים חוצים את מסדרון נצרים בדרכם צפונה. "מי יודע איזה בידוק עושים להם וכמה הוא רציני"
(צילום: Ramadan Abed, Reuters)
ועכשיו העזתים חוזרים לשם, למרחב שמעבר לחומה. תמונת המוני האדם צועדים לאורך קו החוף צפונה נדמית לאקסודוס אנושי של יציאה לחופש. זה דבר אחד לראות את השיירה האין-סופית עושה דרכה בחזרה לצפון רצועת עזה כשאתה מרוח על הספה בבית בתל-אביב או כשאתה עומד במרפסת הדירה שלך בחדרה עם כוס קפה ומשייט ברשתות החברתיות. וזה דבר אחר לגמרי לראות את זה מכאן, מהבית שלך שנמצא על הגבול. מי שלא גר בעוטף ולא היה כאן ב-7 באוקטובר לא יבין את הרתיעה ואת החשש שמגלמת בתוכה חזרתם של השכנים העזתים.
למשל פה, במושב ש-21 מתושביו נרצחו בבוקר הטבח. נתיב העשרה נראה בבוקר ההוא כמו גיא הריגה. מי שניצלו עדיין בטראומה ורוב התושבים טרם חזרו. הם גולים בארצם, חוששים לשוב הביתה. הידיעה שהעזתים לא ימצאו שם את בתיהם, אלא רק הרס וחורבן, לא מרגיעה אותם. הם יודעים שהעזתים לא יעזבו. שהם יגורו באוהלים לצד חורבות בתיהם עד שיפונו ההריסות ולאט-לאט יבנו בתים חדשים במקום הישנים שנהרסו. השכנים שלפני 7 באוקטובר 2023 הם אותם השכנים היום. כך שבנתיב העשרה ובשאר היישובים הסמוכים לגבול הרצועה שואלים עצמם התושבים אם הם מרגישים בטוחים לחזור הביתה, אם בשעת המבחן הבאה המדינה תדע לשמור עליהם.
את יואל קידר פגשנו בקפה בצומת יד מרדכי. הוא גדל בנתיב העשרה עוד כשהמושב היה ממוקם בפתחת רפיח שבסיני, והיה בן 13 כשמשפחתו עברה לנקודה החדשה, מעט צפונית לרצועה. אז לא היה גבול ולא הייתה גדר. קידר הילד גלש בחוף של ההתנחלות דוגית, וכשהוציא רישיון היה נוסע ברכב לחברים בקיבוץ נחל עוז דוך דרך הרצועה. זה היה הבית שלו גם כשהתחתן ונולדו לו ולאשתו ניתי ארבעה ילדים.
אנחנו נפגשים בקפה ביד מרדכי כי קידר לא חזר לביתו במושב. בבוקר 7 באוקטובר הוא היה בבית עם אשתו ושתי הבנות. הבן הגדול היה במשמרת במחסום ארז, שם עבר כסלקטור במעבר. הבן הצעיר יותר ישן אצל חברים בתל-אביב. קידר, גמלאי של שירות הביטחון הכללי, ישב עם אשתו והבנות בממ"ד ולא ידע מה לעשות. "הכאוס היה מוחלט, ברמה בלתי נתפסת", הוא מספר, "תמיד ידעתי שיש אויב בצד השני, אבל לא דמיינתי תרחיש כמו 7.10, ועוד יותר מזה, שהמדינה תופתע מאירוע כזה. שתבין, הבן שלנו היה במשמרת במחסום בשבת למקרה שאם יש מעבר הומניטרי של אמבולנס עם חולים מעזה לישראל, שיהיה מי שיבדוק אותו. ובמקום חולים הגיעו רוצחים. והוא נמצא קילומטר וקצת מהבית ואני לא יכול לעזור לו. הוא ראה את המוות בעיניים, הסתתר בחדר חשמל עם עוד ארבעה חברים למשמרת ושמע את המחבלים מנסים לפתוח את הדלת כמה פעמים.
4 צפייה בגלריה
יואל קידר
יואל קידר
יואל קידר. "תמיד ידעתי שיש אויב בצד השני, אבל לא דמיינתי תרחיש כמו 7.10"
(צילום: שאול גולן)
"נפרדנו ממנו במחשבות, אמרתי לאשתי שאני מקווה שהוא ייהרג ולא יחטפו אותו. ובשלב מסוים אחיינית שלי, הבת של אחותי עינת, כותבת לי שהם שומעים צעקות בערבית מחוץ לבית שלהם, ובחלוף כמה דקות היא שולחת עוד הודעה, שהם מתחבאים בארון מתחת לגרם המדרגות בירידה למרתף כי המחבלים נכנסו אליהם הביתה. האבא היה בנסיעת עבודה בחו"ל, הם היו לבד שם, ואני אומר לאשתי שאני הולך להציל את אחותי והילדים שלה, והיא עונה לי 'אתה לא זז מהבית כי המחבלים יכולים להגיע גם אלינו'. כאוס מטורף. וכל רגע מגיע עוד דיווח ועוד אחד על עוד ועוד הרוגים ופצועים במושב".
מה היה בסוף, הלכת לאחותך? "לא, לא הלכתי. היא והילדים בטראומה, אבל הם בסדר. אני בטיפול, בחלקו הגדול בגלל הסיפור הזה, שלא הלכתי אליה".
והבן הגדול, איך הוא? "כמו כולנו, מטופל".
איפה אתם גרים עכשיו? "בקיבוץ ברור חיל. זה עדיין בעוטף, אבל לא על הגבול. רק 30 אחוז חזרו למושב ואני, כמי שלא חזר, לא מבין את אלו שחזרו. אני לא מוכן לעשות את אותה טעות פעמיים. טעיתי פעם אחת כשחשבתי שאני גר במקום בטוח לגדל בו משפחה, לא מתכוון לחזור על הטעות הזו, בטח לא לפני שמנצחים את חמאס ומורידים אותו מהשלטון ברצועה. מאז שאושר הסכם החזרת החטופים תמורת הפסקת אש ראינו את כמויות החמושים על הטנדרים שיצאו לרחובות שם. לא נראה שניצחנו אותם".
נפרדנו ונסענו לבקר את אמו, רוני, שחזרה למושב עם אב המשפחה עובדיה לפני כחודש. שבוע שני לתוך הפסקת האש, בעיצומו של החודש ה-16 למלחמה, ובכניסה לנתיב העשרה עדיין עומדים שומרים של כיתת הכוננות ששואלים למי באת. הרחובות כמעט ריקים. מדי פעם עולה רכב מאזור השטחים החקלאיים. לפחות השקט חזר. הדי הפיצוצים מעזה נדמו לעת עתה.
עוד מעט בת 80, האישה המיוחדת הזו מסרבת להרים ידיים ולוותר על המקום שהייתה שותפה בהקמתו. בסיני בעלה גידל פרחים ועגבניות, פה ירקות לתעשיית הזרעים. ארבע בנות ובן יש לרוני קידר ולבעלה, שתי בנות ובן נותרו בנתיב העשרה וגידלו בו משפחות, שתי בנות אחרות עזבו עוד לפני 7 באוקטובר.
בשנים שקדמו להתנתקות מעזה ב-2005 יצרה רוני קשרי חברות עם תושבים בצד השני. "עזתים שכמוני הבינו שאף אחד מהצדדים, לא הם ולא היהודים, מתכוון ללכת מפה", היא אומרת, "ושאין ברירה אלא שנחיה יחד, זה לצד זה. הייתי פעילה במפגשי שלום של יהודים ופלסטינים וב'קול אחר', קבוצה של תושבי העוטף שהאמינו שהפתרון לסכסוך צריך להיות מדיני. בין היתר סייענו לעזתים לצאת לטיפולים רפואיים בישראל. היה לי פה במושב מחסן שריכזתי בו כיסאות לרכב לילדים ותינוקות. עודד ליפשיץ מניר עוז ויוכבד אשתו היו באים אליי לקחת כיסא ילדים לאוטו שלהם כדי להסיע ילדים מעזה לטיפול בישראל".
4 צפייה בגלריה
רוני קידר
רוני קידר
רוני קידר. "קשורים לאדמה"
(צילום: שאול גולן)
עודד ויוכבד נחטפו מביתם. יוכבד הוחזרה מהשבי כעבור שבועיים וחצי. מצבו של בעלה לא ברור, אך קיים חשש לחייו. הוא נותר בעזה ואמור להיכלל בשלב הראשון של העסקה. קידר עצמה הייתה בביתה במושב בבוקר מתקפת הפתע. המחבלים לא הגיעו לאזור הבית שלה, אבל היא שמעה את היריות והפיצוצים והייתה בקשר עם הילדים והנכדים שהתחבאו.
"זה סיוט שילווה אותנו עד יומנו האחרון", היא אומרת, "חשתי, פיזית ממש, שהקרקע נשמטת לי מתחת לרגליים. פינו אותנו למלון כפר המכביה, לראשונה בחיי הייתי פליטה, אבל לרגע לא איבדתי את המצפן שלי. אנשים שידעו על הקשרים שהיו לי עם עזתים אמרו לי 'תראי איך הם בגדו בך'. עניתי להם 'לא, לא, החברים שלי לא בגדו בי'. אני לגמרי מבדילה בין הפלסטינים לבין חמאס. אי-אפשר לומר שכל הפלסטינים הם חמאס כמו שאי-אפשר להגיד שכל עם ישראל הם נערי גבעות שמציתים בתים של פלסטינים בשטחים. לחמאס יש לי אפס סובלנות, אפס אחד גדול של סובלנות, ומובן שצריך להילחם בו. אבל החברים שלי בעזה דאגו לי ב-7 באוקטובר. הם כולם כתבו לי 'תשמרי על עצמך'. אחד החברים כתב לי 'רוני, אנחנו זקוקים לך, תשמרי על עצמך'".
יואל ושתי הבנות שגרו במושב לא חזרו לפה. אחת הסיבות לכך היא העזתים שחוזרים לצפון הרצועה. הם לא מרגישים בטוחים לחזור. למה את חזרת? "גם לי היה קשה לתפוס את גודל הרוע והאכזריות של חמאס, של כל מי שעשה את הפשע הנורא הזה. אבל הם שם, העזתים, ואנחנו פה, הישראלים. איזו ברירה יש לנו, להמשיך להרוג אחד את השני עד שלא יישאר אף עזתי או אף יהודי? הרי זה לא יקרה! עובדיה מאוד רצה לחזור, הוא מאוד קשור לאדמה, והאמת שגם אני קשורה למקום הזה. אבל אני לא שופטת אף אחד, אני יכולה להבין את הפחד של הילדים שלי לחזור לגור כאן בינתיים".
אין תושב אחד ביישובים הסמוכים לרצועת עזה שיודע מה יהיו הסדרי הביטחון על הגבול בתום שלבי עסקת החטופים. בדרך לשדרות, על כביש 34, הרימה רכבת ישראל קיר מיגון חדש לאורך מקטע המסילה החשוף לירי בכינון ישיר מעזה. מישהו הספיק לטפס על גשר המסילה ולרסס על הקיר החדש "לא הבנתם כלום". חומות בטון הוצבו במקטעי כביש אחרים החשופים לרצועה, כך שמי שנוסע וחי כאן מבין דבר אחד: האיום לא הוסר.
4 צפייה בגלריה
המיגון החדש של הרכבת לשדרות עם הכתובת "לא הבנתם כלום"
המיגון החדש של הרכבת לשדרות עם הכתובת "לא הבנתם כלום"
המיגון החדש של הרכבת לשדרות עם הכתובת "לא הבנתם כלום"
(צילום: שאול גולן)
עוד מעט שנה לתחילת חזרתם של תושבי שדרות לעירם. בצהריים מתמלאים הרחובות בתלמידי בתי הספר שחוזרים הביתה. בניינים חדשים הולכים ונבנים בשכונות החדשות. 2,000 יחידות נמצאות עכשיו בבנייה, 7,000 נוספות בתהליכי תכנון ואישור, ועדיין ראש העירייה אלון דוידי לא רגוע.
"אני לא רגוע כי אני רואה את החומה שהקימו לאורך המסילה ומבין שהסיפור לא נגמר", הוא אומר. "שבוע, אולי עשרה ימים, אחרי 7 באוקטובר נפגשתי עם נתניהו שאמר לי שאחת ממטרות המלחמה המרכזיות היא להביס את חמאס, שבסוף המלחמה חמאס לא ישלוט יותר ברצועת עזה. אני לגמרי מסכים שנתנו לחמאס מכה קשה מאוד, שהשמדנו תשתיות ושיטחנו אזורים שמהם איימו עלינו, ועצם זה שתושבי שדרות חזרו והעיר ממשיכה לצמוח ולגדול, זה ניצחון בפני עצמו, אבל בוא, צריך גם להכיר באמת, והאמת היא שלא הבסנו את חמאס. הוא עדיין זה ששולט ברצועה. תושבים שואלים אותי, מה יהיה אחרי שישוחררו החטופים, ואני לא יודע מה לומר להם. האם נצא מפילדלפי באמת? האם נצא ממסדרון נצרים? ומה יקרה לפרימטר, נפנה אותו?"
בדרך לשדרות הרימה רכבת ישראל קיר מיגון חדש לאורך מקטע המסילה החשוף לירי בכינון ישיר מעזה. "אני רואה את החומה ומבין שהסיפור לא נגמר", אומר ראש העיר דוידי
בינתיים נשאר לתושבי העוטף לראות את תושבי עזה חוזרים לצפון הרצועה ולקוות שצה"ל הפיק לקחים. אמנון זיו, קב"ט המועצה האזורית חוף אשקלון, אומר שההתנהלות של הצבא על הגבול לפני המלחמה הייתה שערורייתית. את מגדל התצפית של חמאס עם הכיתוב המאיים הוא צילם מחצר הבית שלו בנתיב העשרה. "האם ניתן לחמאס להציב עוד פעם עמדה כזו מאיימת על הגבול שלנו?" הוא שואל, "האם ניתן להם עוד פעם להתקרב לגדר ולעשות עליה הפרות סדר? ניתן לחמאס להקים מחנה אימונים 400 מטר מנתיב העשרה? מוצב פלסטין קראו לו, אמיתי לגמרי, תיעדנו אותו מלא. חמאס עשה שם אימונים על רטוב בכל הכלים והרעש היה נוראי. כששאלנו את הצבא מה זה הירי הזה, הצבא ענה 'הכל תקין, חמאס מתאמן'. כן-כן, נתנו להם לעשות מה שבראש שלהם על הגבול. ועכשיו, כשאני רואה את הנהירה צפונה לאזורנו, אני אומר לעצמי: 'מה זו הצ'יקומוקייה הזו, לא למדנו שום דבר?' נתנו לאיזו חברה אמריקאית לעשות בידוק לרכבים שעולים צפונה, ומי יודע איזה בידוק הם עושים וכמה הוא רציני. אבל בידוק לאנשים שעולים עם עגלה רתומה לסוס או חמור או לכאלה שעולים ברגל הם לא עושים. פרטץ' אחד גדול מה שהולך שם".
אבל נראה שהצבא יושב הרבה יותר חזק על הגדר עכשיו. "עזוב מה קורה עכשיו, החשש שלי הוא שהצבא יחזור לאט-לאט לאותם דפוסי התנהגות. כשביקשנו מצה"ל בזמנו להוריד את המגדל עם הכיתוב המאיים הם ביטלו אותנו בתנועת יד של 'עזבו אתכם מהשטות הזו'. צבא של פחדנים זה היה, צבא שלא רוצה כאבי ראש. האם משהו מזה השתנה?" תהה ומיד המשיך לירות, "לא יודע לענות לך על זה תשובה חד-משמעית. סע לקיבוץ ארז, תראה איזה קיר מגן הרימו שם. הלו, אתם חושבים שיש איום מבית-חאנון, פרקו את בית-חאנון. פירקתם את בית-חאנון, אחלה, אל תיתנו להם לבנות שם עוד פעם מגדלים".
פורסם לראשונה: 00:00, 31.01.25