אדם, אבא, יושב בתוך טנדר לבן של הצלב האדום. בשמשה האחורית חאן-יונס מתרחקת, חמושים מתרחקים. בידיו תעודה.
ראש משפחה, שעשה את כל מה שהיה יכול בבוקר ההוא כשהקדים לצאת אל רוצחי חמאס כדי שיסתפקו בו, חוזר לבדו. ידו הימנית כנראה בכיס. כמו שהייתה בטקס שחרורו, וכמו שתהיה תכף, כשיפגוש את אביו ואחותו. האוטו ריק מאשתו ומשני בניו הפעוטים. בידו השמאלית תעודה.
תכף הטנדר יגיע. שמש היום. אפשר רק לנחש כמה זמן לא ראה שמש. מה מחכה לו עכשיו? מי מחכה לו? בעם העוקב מהבית אנחה עצובה. עם מחפש אחרי רמז להקלה. במבט, בצעדים, אפילו בתעודה.
תעודה נותנים על הישג. על ציון כברת דרך. על מחצית בבית ספר. והנה, בריאליטי מזוכיזם של חמאס, הגענו לגמר. אנד אוף גיים. הנה, על הבמה, אלה ששרדו. ומתברר שלא רק המשוחררים הם ששרדו - גם הם, חמאס.
ראו את ההבדל
וקודם, על אותה במה בחאן-יונס, אב לארבעה, אחרי 484 ימים בשבי, מנופף, נאלץ לנופף, ותכף ינופף לחבריו, יצעק שהוא אוהב, הפעם מבחירה. ותראו את ההבדל.
ואז, בנמל שרוח מנשבת בו, על רקע דגלים בגוני ירוק צורם, וכחול ים עזתי, בן 65, כחוש, חיוור, יצעד לאיטו אל החופש, שתי שקיות חומות בידיו. מה יש בהן, בשקיות המוזרות הללו? מזכרות? מרצ'נדייז מהמנהרות?
תעודות, חתימות, מסמכים. הצגה של שקר. של נורמליות. הצגה מקוממת שאפשר במעשיו ובמחדליו ראש ממשלה שלא ידע לתרגם הישגי צבא להסכם שיחזיר את כולם יחד, יסלק שלטון רוצחים, ויוציא עם לדרך חדשה הרבה קודם.
ולא רק הוא; להצגת חמאס המקוממת, הבלתי נתפסת, תרם בדרכו עולם צבוע ובור. בלחץ, בהפגנות, בהסתה, בהתייצבות למען הרוע. לא כולו, חלקו. עולם שמוציא צווים, וזועק "פרי פלסטיין" למען רעולי פנים, ולא מגנה אותם באו"ם, ורואה בהם לוחמי חופש.
אולי בגלל אותה תחושה שקיבלו מאותו עולם נאור, בעיניים שלהם הם, חמאס, הקורבנות של האגרונום בן ה-81, מדריכת חקר החלל בת ה-29, הנגר בן ה-54, המרפא בעיסוק בן ה-65, האבא עם המבט העצוב בן ה-35 - שעכשיו, בעל כורחם, הם נאלצים לשחרר.
בן 65, כחוש, חיוור, יצעד לאיטו אל החופש, שתי שקיות חומות בידיו. מה יש בהן, בשקיות המוזרות הללו? מזכרות? מרצ'נדייז מהמנהרות?
אולי בגלל זה, בעיניים שלהם הם ארגון מסודר. הומני. רודף צדק. כזה שפועל לפי סטנדרטים בינלאומיים. כזה שנותן שי בשקית חומה כשנפרדים.
יתכבד ראש ממשלה ויביט. יתכבד ויראה מה קורה כשהחזון הלאומי בזמן מלחמה הוא עוד שבוע בכיסא; כשמוכרים לעם הנצח ניצחון מוחלט כקונספט במקום תוכנית אמיתית.
יתכבדו אומות העולם ויביטו. יראו צעירה וקשיש חטופים עוברים במסדרון הגיהינום, דרך המון שטוף. יראו אבא חוזר לבדו בטנדר. יראו אמא ושני פעוטות שלא חוזרים הביתה. שלא מקבלים תעודות.
בסוף, למי שהחמיץ את המסר, יש פה הזדמנות נוספת אחרי 7 באוקטובר להבין: מי שבאותו בוקר פשט על יישובים אזרחיים, על ילדים בפיג'מות, על חסרי ישע - רואה בהם איום. יעד להשמדה.
ליאור בן עמיצילום: יובל חןיש פה חבורת רוצחים שמבחינתם שני ג'ינג'ים קטנים הם איום לא פחות מגולנצ'יקים. או אמריקה הגדולה. מבחינתם הקיום הישראלי הוא איום. וסביר שהקיום הלא-איסלאמיסטי קיצוני הוא איום.
הרכבת האנושית עוצרת בעוד תחנה של רוע. יתכבד העולם ויתעורר. או שגם הוא רוצה תעודה מחמאס או דומיו להתעורר. אם מגיעים לשלב התעודה כמובן.
פורסם לראשונה: 00:00, 02.02.25
