השיבה של אור לוי, אלי שרעבי ואוהד בן עמי בשבת שעברה הייתה רגע מורכב מאוד. לצד שמחת השחרור, התגלתה המציאות האיומה של השבי באופן בלתי ניתן להכחשה - הרעב, ההתעללויות והתנאים הלא אנושיים. בנוסף למצבם המורכב של השבים, הם גם חזרו אל בשורות איוב מרות. אלי גילה כי משפחתו הגרעינית נמחקה: אשתו ושתי בנותיו נרצחו ב-7 באוקטובר. אור גילה שאשתו, עינב, לא שרדה במיגונית המוות, וכעת הוא הורה יחיד לבנו, אלמוג. אוהד אמנם התאחד עם משפחתו, אבל רק עם שובו גילה את הזוועות שהתחוללו בקיבוצו, בארי, וכמה חברים איבד באותה שבת. אור, אלי ואוהד לא לבד. על פי נתוני הנציבות האזרחית לעניין פשעי חמאס נגד נשים וילדים, שבעה מהחטופים שעוד בעזה ומוגדרים בחיים ועשרות רבות מהחטופים שכבר השתחררו, הם חלק ממעגל השכול במשפחה. ההתמודדות וההחלמה הופכים לאתגר מורכב עוד יותר כשהמשפחה חסרה, ולמעשה מעגל התמיכה הראשוני שבור.
"מעט מאוד מהשבים לא חוו אובדנים משמעותיים", מתארת רקפת עצמון, מנהלת המערך לטיפול בשבים. "השב צריך להתמודד גם עם מה שקרה לו ב-7 באוקטובר, גם עם השבי וגם עם האובדן"
"מעט מאוד מהשבים לא חוו אובדנים משמעותיים", מתארת רקפת עצמון, מנהלת המערך לטיפול בשבים ומנהלת אגף משפחות, ילדים ונוער בקהילה במשרד הרווחה. "השב צריך להתמודד גם עם מה שקרה לו ב-7 באוקטובר, גם עם השבי וגם עם האובדן. וכמובן ככל שהאובדן יותר קרוב או שיש ריבוי אובדנים - הטראומה יותר מורכבת. אדם איבד ביום אחד ביטחון, חירות, בית, משפחה. אי-אפשר באמת לבודד את הטראומות השונות. שבי אזרחי בממדים האלו לא מוכר בעולם. אנחנו מפתחים את התורה של הטיפול תוך כדי הליכה, בהתבסס על ידע שיש לנו על טראומה וטראומה מורכבת. בסוף זה שדה לא ממופה. מי שנעדרו וחזרו אחרי תקופה, עדיין תקועים מבחינתם ב-7 באוקטובר. גם אם הם נחשפו למידע, הם לא עשו את אותו מסע כמונו. אנחנו עוד מעכלים את מה שקרה והם נדרשים להתחבר למציאות החדשה כשהם אחרי האסון, אחרי השבי ואחרי החזרה שהיא כשלעצמה טראומטית".
חלק מהאתגר של השבים למציאות של שכול הוא ההתמודדות עם הבשורה המרה. לרוב לא יודעים אם החטופים היו חשופים למידע מהעולם החיצון, והצוותים מתכוננים לבשר למשוחררים את מה שהתרחש בהיעדרם. "יש לנו נוהל למתן בשורות מרות", מסבירה עצמון, "במצב האופטימלי שומעים את זה מבן משפחה קרוב, כשהאדם נמצא במקום מוגן ובטוח. אבל הבנו שאחרי שלאדם לא הייתה שליטה בחייו והוא חי בחוסר ודאות וטרור פסיכולוגי, יש כלל שקודם לזה, והוא שאם אדם שואל על גורל יקיריו - עונים לו את האמת. מגיע לו לקבל באופן מיידי ודאות. לפעמים הגילוי מגיע בבת אחת ולפעמים בהדרגה, בהתאם לשב. השבים מבקשים אשרור על מה שהם גם יודעים, כי הטרור הפסיכולוגי מייצר ספק פנימי בכל תפיסת המציאות, וזה התפקיד שלנו לתווך ולספר את החלק החסר בסיפור".
***
ירדן ביבס שב לפני שבועיים אל הוריו ואחותו, אבל גורלה של שירי אשתו ושני ילדיהם לוט בערפל. אלי שרעבי גילה רק כאן שמשפחתו הגרעינית נרצחה, ושאחיו נהרג בשבי. "אלי חזר במצב פיזי ירוד במיוחד, ובמצב מנטלי מורכב מאוד עקב מה שהוא נחשף אליו אחרי ששב אלינו", תיאר אחיו, שרון, בראיון ל-ynet. "הוא היה צריך להתמודד עם הרבה בשורות קשות, והשיקום יהיה ארוך. אבל הוא ייצא מזה. אני איתו באבל ואנחנו נקום מזה. החיים חזקים מהכל, ואנחנו נצמיח לו חיים חדשים לצד הכאב שילווה אותו כל חייו".
האמונה בכוח האדיר של החיים נוכחת אצל שבים רבים. חן גולדשטיין-אלמוג נחטפה לעזה עם שלושת ילדיה, איבדה את בעלה נדב ובתה ים ב-7 באוקטובר, ושוחררה אחרי 51 ימים. היום, יותר משנה אחרי, היא מספרת על טראומת השכול שמתערבבת עם טראומת השבי: "עבורי יום החזרה היה יום השמחה הכי עצוב שהיה לי בחיי. זה גיהינום להיות בעזה, אבל חזרתי והבעל שלי לא חיכה לי וגם לא הבת שלי. אלו תחושות מאד קשות, ואני עוד ידעתי מה קרה כי ראיתי אותם ירויים. בתוך השבי שמעתי את אבא שלי מתראיין ברדיו והמראיינת הצטערה על מותם של ים ונדב.
"חזרתי חבולה, מובסת, ואני מודה שהדבר שהכי הכי קשה עבורי זה השכול. לא היינו בזיהוי של נדב וים, לא בקבורה, לא בשבעה, לא בשלושים, אלו המון שלבים של עיבוד האבל שנגזלו מאיתנו"
"אני לא יכולה לדמיין מה עובר על מי שבשבי כבר שנה וחמישה חודשים ומנותק לחלוטין מהמציאות. חזרתי חבולה, מובסת, ואני מודה שהדבר שהכי הכי קשה עבורי זה השכול. לא היינו בזיהוי של נדב וים, לא בקבורה, לא בשבעה, לא בשלושים, אלו המון שלבים של עיבוד האבל שנגזלו מאיתנו.
"מצד שני, אני וילדיי ניצלנו ב-7 באוקטובר ממוות וניצלנו גם מהשבי. ולכן אנחנו רוצים לחיות. לחיות חיים טובים, חיים מלאים. אני מבינה שההתמודדות היא עם עליות ומורדות. לוקח זמן לעכל. הרבה זמן האבל לא דובר באופן ספונטני, רק בטיפול. פתאום הבן שלי, בן 13, מבקש תמונות שלו כשהיה קטן עם אבא שלו ועם אחותו. או שהקטן שואל אותי ואת אגם אם אנחנו אוהבות אותו. ואני קולטת שהדברים הכי בסיסיים בחיים שלו מוטלים בספק.
"היום אני כל יום קצת באובדן. אם אני אחשוב על האובדן של הילדה שלי יותר מקצת, אני אבכה כל חיי. אין סוף לכאב ולצער. בסופיות של המוות אין נחמה ואין תקווה שהם ישובו. אחת הדרכים שלי להתמודד היא לספר את הסיפור שלי בעצמי. גם בשביל לנסות להבין מה עברנו, גם בשביל לקבל שליטה וכמובן בשביל להנציח את ים ונדב".
גם המשפחות שחיכו לשבויים בעצם היו עסוקות במאבק להשבתם, ורבות מהן לא הספיקו להשלים עם השכול שלהן ולהתמודד איתו
גם המשפחות שחיכו לשבויים בעצם היו עסוקות במאבק להשבתם, ורבות מהן לא הספיקו להשלים עם השכול שלהן ולהתמודד איתו. "השיבה מאפשרת את ההתחלה בהתעסקות בשכול", אומרת עצמון. "אבל אחד האתגרים הגדולים של המשפחה השכולה הוא שהיא פוגשת שוב את ההלם והצער בעיניים של השבוי ששב. זה טריגרי ומציף הכל מחדש. אבל מתוך התהום הזו גם נוצר חיבור עמוק. כל פעם כששואלים אותי 'מתי הוא יחזור לעצמו?' אני אומרת שזה לא יהיה אותו דבר. אדם לא יחזור לעצמו. מה שהיה לא יהיה. צריך ליצור את המציאות החדשה של ההתמודדות, וזה מסע שלוקח זמן והוא דורש ודאות ושקט. אנשים צריכים חברה לא שיפוטית סביבם. וכמובן, חייבים להבין שכל עוד יש שבויים בעזה הכל הרבה יותר מסובך וקשה. כל הודעה על עיכוב העסקה, כמו מה שחווינו השבוע, לוקחת אותנו 10 צעדים אחורה עם השבים. הלב שלהם כפשוטו בעזה. אי-אפשר להתמסר לשיקום במציאות כזו".
פורסם לראשונה: 00:00, 14.02.25
