ימים גדולים עוברים עלינו, הרי עולם, משיחיים. נדמה שאפילו מעריציו של טראמפ לא חזו מראש כמה גדולים, כמה משיחיים. בפעם הראשונה מכהן בארצות-הברית נשיא שהוא לא רק ידידותי לישראל, לא רק ציוני בעיני עצמו - הוא כהניסט ממש. בהתבטאויות שלו בסוף השבוע עודד טראמפ את ממשלת ישראל לאמץ את האולטימטום שלו, ולהוריד על עזה גיהינום אם חמאס לא ישחרר את כל החטופים מיד. נתניהו לא ידע מה לעשות בכל הטוב הזה - האם להורות לצה"ל להיכנס מחדש ללחימה שהתוצאה הוודאית היחידה שלה היא מותם של עוד ועוד חטופים, באשמתו, או להיראות חלש ופחדן בעיני נשיא שבז לחלשים. הוא מיהר לפרסם הצהרה מלאת שבחים לטראמפ, בתקווה שחנופה קונה לו זמן.
כל נשיא אמריקני, מהארי טרומן עד ג'ו ביידן, ביקש בתורו לרסן את צעדיה של ישראל כלפי הצד הערבי. לפעמים באיום מפורש, כמו אייזנהאואר ב-1956, לפעמים בתערובת של מקלות וגזרים, כמו ניקסון במלחמת יום כיפור, כמו בוש האב במלחמת המפרץ ובוש הבן במלחמת לבנון השנייה, וכמו שורה של נשיאים דמוקרטיים שראו בעין רעה את התרחבות ההתנחלויות ואת התנהלות ישראל בשטחים.
והנה, קם נשיא שחושב ונוהג אחרת. אם עזה על שני מיליון תושביה היא בעיה, נפזר את התושבים שלה במדינות אחרות. מאה שנה ויותר מלבנים יהודים וערבים את סוגיית הטרנספר, מתווכחים על ההיבטים המוסריים, המשפטיים והמעשיים שלה, ולא מגיעים להבנה. בא טראמפ ופותר את הבעיה במשפט אחד: צה"ל ינקה את הרצועה, ארצות-הברית תשתלט, ירדן ומצרים יקלטו, הסעודים ישלמו והריביירה תיבנה. תוך כמה שנים עזה תהיה לניצה ונוסייראת לאנטיב.
מאה שנה ויותר מלבנים יהודים וערבים את סוגיית הטרנספר, מתווכחים על ההיבטים המוסריים, המשפטיים והמעשיים שלה, ולא מגיעים להבנה. בא טראמפ ופותר את הבעיה במשפט אחד: צה"ל ינקה את הרצועה, ארצות-הברית תשתלט, ירדן ומצרים יקלטו, הסעודים ישלמו והריביירה תיבנה
כך גם שחרור החטופים; כך הגרעין האיראני: My way or the highway, אומר טראמפ לעולם כולו. הזנתי את המשפט הזה לאפליקציית הבינה המלאכותית בנייד שלי וביקשתי שתחזור אליי עם נאום של טראמפ. את תמצית התשובה תרגמתי לעברית: "ככה אנחנו עושים דברים: די לחולשה, די לדחיינות - רק ניצחון שלא היה כמוהו אף פעם. אם אתם מתעקשים על הדרך שלכם, אתם יודעים לאן תגיעו בסוף. אמריקה תחילה!"
יש קסם מסוים במחוות הכוחניות של טראמפ: העולם מלא בבעיות סבוכות שאיש לא מצליח להתיר אותן. בא טראמפ, וכמו אלכסנדר מוקדון בסיפור הקשר הגורדי, שולף סכין וחותך. נכון, אומרים חלק מתומכיו, האיומים שלו אינם עולים בקנה אחד עם כללי הממשל התקין והמסורת הדיפלומטית, אבל הם יוצרים דיאלקטיקה חיובית: קודם זעזוע, אפילו בהלה, אחר כך התנגדות ובסוף פתרון.
המשחק שלו מסוכן, מזהירים מתנגדיו. טראמפ חותר תחת ערכי הליבה של הדמוקרטיה האמריקנית ומערער את היציבות בעולם: הוא משחק באש. אני חושש שהם צודקים.
המאה ה-21 איננה המאה ה-19
הטראמפיסט הנלהב ביותר בממשלת ישראל הוא בצלאל סמוטריץ'. בסוף השבוע הוא סיפר שצוותים משותפים, של ממשלת ישראל וממשל טראמפ, כבר עובדים על מימוש תוכנית הטרנספר לערבים בעזה. הביצוע יתחיל לאט ויימשך בכל הכוח.
מה חזון סמוטריץ' אנחנו יודעים: מלחמה עם העולם הערבי והמוסלמי, שבה, בעזרת אלוהים ובגיבוי אמריקה, ישראל תשמיד את כל אויביה ותזכה לביאת המשיח ולכינון מלכותו. חזון טראמפ פחות מגובש. הוא שואב את השראתו ממערבונים ישנים על קאובויים נגד אינדיאנים. הלבנים צודקים ומנצחים; האדומים רעים ומפסידים. בסוף מיישבים את הנותרים בשמורות ומאפשרים להם להתפרנס מבתי קזינו.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזיאבל המאה ה-21 איננה המאה ה-19, הפלסטינים אינם אינדיאנים והמזרח התיכון איננו המערב הישן - הוא פצצה גרעינית מתקתקת. במקום לעזור לנתניהו להתייצב על קרקע המציאות, טראמפ דוחף אותו לקצה. זה קורה גם במהפכה המשטרית: נתניהו חזר מאמריקה בהחלטה ליישם כאן כל מה שטראמפ מכתיב שם. זאת המגמה: ממדינה חזקה, גאה, הפכנו לטרמפולינה.
טראמפ יכול לשנות את דעתו: לכפות פתאום על נתניהו להסכים לשלב ב' בהסכם החטופים ולמנוע ממנו לחדש את הלחימה; לחתום על הסכם גרעין עם איראן שיהיה מנוגד לאינטרסים של ישראל. בשבילו המזרח התיכון הוא שדה ניסויים; בשבילנו הוא חיים ומוות: זה כל ההבדל.
