למרות שמאז 7 באוקטובר אנו אפופים בסיפורי זוועות, הדיווח על כך ששירי ביבס ושני ילדיה לא צפויים לחזור עם החטופים הוא קורע הלב ביותר. יש בסיפור הנורא של הביבסים את כל המרכיבים של טרגדיה: החל מהעובדה שמשפחה צעירה נחטפה על לא עוול בכפה, דרך הצילום של האם מגוננת על ילדיה בשעת החטיפה ועד השמועות על מה שאירע להם. העובדה שירדן שוחרר מהמנהרות למציאות לא פחות קשה מרסקת את הלב. במהלך התקופה שחלפה מאז 7 באוקטובר הספקנו לחזור ולריב על ועדת חקירה, היחס לקטאר, האחריות למלחמה ומה לא – אבל הסיפור של משפחת ביבס מזכיר לנו שאחרי הכל כולנו חיים בסיוט מתמשך שהשלכותיו טרם הופנמו.
המעט שאפשר לעשות הוא להקפיד לממש את חלק ב' של העסקה ולשחרר את כל מי שאפשר. אלה שטוענים, כמו סמוטריץ', שיותר חשוב לדאוג ש-7 באוקטובר לא יחזור על עצמו מאשר לשחרר את החטופים מציגים היגיון עקום: הרי אנו רוצים למנוע 7 באוקטובר נוסף כדי שלא יהיו עוד מקרי חטיפות ורצח, אז מדוע לא להציל את החטופים שכבר נחטפו?
סיפור הקשר של יועצי נתניהו עם קטאר תופס כיוונים שונים. ברובד הקיצוני אפשר להצביע על קשרים אסורים עם מדינה שאומנם אינה מוגדרת בחוק כאויב אך במובנים רבים, ובכלל זה אירוח ותמיכה בחמאס, היא כזו. ברובד היותר מתון של הפרשה עולות תהיות באשר לביטחון שדה בלשכת נתניהו. ואילו ברובד המטורלל, כפי שיעקב ברדוגו טען בערוץ 14, גם ראש שב"כ וראש המוסד, שבאחד מביקוריהם שם צפו במשחק כדורגל במונדיאל, חשודים במגע עם מדינת אויב. זו, מן הסתם, טענה אבסורדית שכן זהו בדיוק התפקיד של שב"כ והמוסד, להיות בקשר ולהשגיח גם על מדינות וארגונים שבאופן רשמי עוינים לישראל.
אבל יש רובד נוסף לסיפור עם קטאר והוא קשור להתפתחויות שחלו בחברה הישראלית בעשורים האחרונים שמביאות את רדיפת הבצע למוקד הבמה
אבל יש רובד נוסף לסיפור עם קטאר והוא קשור להתפתחויות שחלו בחברה הישראלית בעשורים האחרונים שמביאות את רדיפת הבצע למוקד הבמה. שכן יותר מכל דבר אחר סביר להניח שיועצי נתניהו שעבדו למען קטאר לא ראו לנגד עיניהם אויב, אלא את עגל הזהב. ישראל, שנבנתה על ערכים סוציאליסטיים, אימצה בעשורים האחרונים את ההיגיון הניאו-ליברלי שרואה בכל דבר ועניין "סחורה" שניתן להגדירה במונחי רווח והפסד. וכך גם ערכים ומוסדות נעשו לסחורה. הביטוי המובהק להיגיון הזה התרחש בשיא המחאה נגד "הרפורמה המשפטית", כשנתניהו כעס על מדיניות הצבא כלפי הפסקת ההתנדבות של חלק מהמילואימניקים. בכעסו אמר על צה"ל כי "צבא שעולה למדינה 70 מליארד שקל בשנה לא יכול לשבות". כך הפך גם צה"ל, שנחשב למוסד מקודש, לארגון כלכלי בסך הכול.
הערצת הכסף והחלום להתעשר היא גם חלק מההסבר לכך שנתניהו מעורר, מצד אחד, הערצה ומצד שני סלידה. שהרי אי-אפשר להפריד בין חיבתו של ראש הממשלה ומשפחתו למלונות יוקרה ולחיים הטובים לבין העובדה שהמילים הפופולריות בשיח הישראלי הן "לשדרג", "לקמבן", "להסתדר" וכו'. העובדה שמנהיג המדינה הוא גם ראש "המקמבנים" היא, בין היתר, מה שמעורר את הפער בין מעריציו לשונאיו. כולנו אוהבים להביט במראה ולכעוס על מה שנשקף ממנה כאחד.
מי שמתעקש למנוע גם מהרשות הפלסטינית מעורבות בשלטון החדש בעזה לא מציע פתרון אלא סיסמאות דמיוניות
נכון לדרוש שחמאס לא ישלוט בעזה והדבר צריך היה להיות מושמע מראשית המלחמה כדי לגייס את העולם למטרה לגיטימית. אך מי שמתעקש למנוע גם מהרשות הפלסטינית מעורבות בשלטון החדש, לא מציע פתרון אלא סיסמאות דמיוניות, בדומה לאיום של טראמפ על "פתיחת שערי הגיהינום" והעתקת שני מיליוני עזתים למקום אחר. האמת המרה היא ששום פתרון יציב לעזה לא יכול לדלג על העם שאיתו אנו מסוכסכים. נתניהו כבר ניסה לדחוק את הסוגיה הפלסטינית לפינה עד שהתפוצצה עלינו. החוכמה היא לקרב מתונים ולפגוע בקיצונים – התעלמות מהמציאות היא מתכון לאסון עתידי נוסף.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.02.25
