חבר טוב שאיבד את אביו לפני כמה שנים סיפר לי פעם שהוא נוהג להשתמש בתאריך הפטירה כנקודת ייחוס בזמן. בכל פעם שינסה להיזכר באירוע כלשהו מהעבר, שאלת המוצא תהיה "האם זה קרה לפני או אחרי שאבא נפטר?" כשמישהו לידו ינקוב בתאריך כלשהו, הראש אוטומטית יבצע חישוב, וינפק נתון מיותר שיבהיר כמה חודשים או שנים זה קרה לפני שהתייתם מאבא.
הפסיכולוג בשקל שאני מניח שזה קשור לנפח הדרמטי שהפרידה הזאת תפסה אצל חבר שלי, וההיסטוריון בחצי שקל שאני מניח שאצל רבים מאיתנו יש עוד נקודת ייחוס בזמן שנוספה לה לפני כמעט שנה וחצי. כנראה שגם עבור מי שהתמזל מזלם (כמוני) לא להיפגע ישירות מהטבח של 7 באוקטובר, התאריך הזה מהווה קו שיש לפניו, ויש אחריו.
חשבתי על זה השבוע לקראת פורים. קלטתי שזה בעצם כבר הפורים השני מאז השבת ההיא, ואז קלטתי שאני גם קצת סופר עכשיו דברים ככה. אבל זה לא רק העניין של הזמן. זה גם שכמעט כל דבר במציאות שלנו עכשיו קורה ברקע של המלחמה. זאת שמתנהלת גם בימים שבהם האש נצורה, כי עשרות משלנו עדיין לא אצלנו ואלפים רבים אחרים חיים במציאות שבה בכל שנייה אולי ייזרקו שוב למדים ויאללה בלגן.
דקה לפני פורים 2025 ישראל היא לא בדיוק מקום שמח ומבדח. תודה לאל על הילדים המתוקים שממלאים את הרחובות בתחפושות ומספקים אתנחתות קומיות נחוצות, אבל כל זום אאוט שנעשה מיד מכניס לתמונה את הציניות שכל כך מאפיינת את התקופה. נכון, בשנים האחרונות כבר התרגלנו לעשות את ההקבלה המתבקשת בין ניסיון ההשמדה המקורי של ממלכת פרס של המן והחבר'ה, לבין האספירציות העכשוויות של איראן. אבל מאז הפורים הקודם נכתבו כמה פרקים חדשים במגילה המעודכנת בינינו ובין צאצאיו של אחשוורוש, ולך תדע מה יהיה בפרק הבא.
פתאום יש הרבה יותר אנשים שעבורם נפצים או סתם רעש מוגזם הם טריגר מהסוג הרע במיוחד. פתאום משלוח מנות עתיר מתוקים כבר לא מעלה בדעתך רק חורים בשיניים, אלא גם חורים באדמה שבהם מוחזקים אנשים כמוך
פתאום יש הרבה יותר אנשים שעבורם נפצים או סתם רעש מוגזם הם טריגר מהסוג הרע במיוחד. פתאום משלוח מנות עתיר מתוקים כבר לא מעלה בדעתך רק חורים בשיניים, אלא גם חורים באדמה שבהם מוחזקים אנשים כמוך. כי לך תתפרק על חבילת ופלים שהילד הביא מהכיתה מול הטלוויזיה, כשבדיוק משודרות עדויות של החוזרים מהשבי על רבע פיתה ביום או חתיכת גבינה שכבר הרקיבה. פתאום ליצן הוא כבר לא רק סמל החג, אלא גם תואר שאנחנו מעניקים ברשתות חברתיות לאנשים שדעתם על המלחמה עיצבנה אותנו.
לפי ההלכה היהודית, שמחה בפורים היא מצווה אמיתית וחשובה. אולי למרות הלב הכבד, והצל המבאס והמועקה הקבועה, חכמינו עלו פה על משהו. אז אולי דווקא, ועל אף, ולמרות - צריכים להרבות בשמחה. ואז לחזור הביתה, להוריד את הפאה המצחיקה ואת האיפור המוגזם, ולאחל לעצמנו נקודת ייחוס חדשה בזמן. מהסוג הטוב, הפעם. שאחריה נוכל לחזור ולזכור תאריכים בצורה קלנדרית, כמו פעם.
פורסם לראשונה: 00:00, 13.03.25
