רונלד רייגן אמר פעם שבכל רגע החירות נתונה במרחק דור אחד מהכחדה. החירות, החופש, לא מועברת בזרם הדם שלנו לילדינו, הזהיר הנשיא האמריקני, "חייבים להיאבק עבורה, להגן עליה, או שיום אחד נספר לילדינו, ולילדי ילדינו, איך היה לחיות פעם בארה"ב שבה אנשים היו חופשיים". הבוקר הזה, כאשר עוד טירוף מלשכה מוכת חקירות פליליות מציף את עולמנו, חובה עלינו לזכור ולהזכיר: דמוקרטיה לא שורדת בזכות חוקיה, שומרי הסף או הביקורת הציבורית של העיתונות. כל אלה יכולים לשמש בלמים זמניים, מנגנוני הגנה שייכנסו לתוקף עד שהעם עצמו יגונן עליה ממבקשי נפשה. ומשום שאין דבר טבעי יותר לבני אדם מרדיפת השררה, ואין היסטוריה עקבית יותר עבור האנושות מדיקטטורה למיניה, החופש והדמוקרטיה יתקיימו רק אם ניאבק עבורם.
ראש השב"כ רונן בר נלחם עבור ישראל יהודית ודמוקרטית, וממשיך לעשות זאת ברגעים אלה. שוב ושוב הציג לו בנימין נתניהו את האקדח, והניח על שולחנו – המעשה שמאפיונרים עושים לדורותיהם. שוב ושוב, רונן בר סירב. יש אמירות "לא!" שמקבלות מקום בהיסטוריה; גם זו של ראש השב"כ תקבל את מקומה. הודעתו אמש על חובת נאמנותו לציבור הישראלי תירשם בתולדותינו כרגע יוצא דופן של אומץ אל מול שררה.
בר קיים תחקיר בשב"כ על חלקו במחדל. הוא נטל אחריות. אילו ראש הממשלה היה מודיע את ההודעות המובנות ביותר מאליהן – הקמת ועדת חקירה ממלכתית, הליכה בחזרה אל העם כדי לקבל אמון מחודש נוכח המחדל, השבת החטופים – הוא היה מניח מיד מכתב התפטרות. אך ראש השב"כ יודע היטב מה המשמעות של השתלטות פוליטית של הממשלה הזו על שירות הביטחון הכללי. זו ממשלה שהעומד בראשה אחראי היסטורית לטבח הגדול ביותר בעם היהודי מאז השואה ומסרב לקבל אחריות, שעומד לדין על אישומי שחיתות חמורים, שסביבתו נחקרת בחשד לקבלת כסף ממדינה שהיא המוקד האזורי של האחים המוסלמים.
מסקנות תחקיר השב"כ שכללו התייחסות לדרג המדיני הוציאו את נתניהו מדעתו; הוא לא האמין למקרא עיניו. אך מה שהוביל להחלטת נתניהו לנסות לפטר את בר הוא החקירה בפרשת קטאר ולשכת ראש הממשלה. החשודים הם האנשים הקרובים ביותר לראש הממשלה זה שנים; עצם פיטורי בר משבש את החקירה באורח מעשי, ומשדר להם שכל מה שנדרש הוא להמתין, לשתוק, לקנות זמן.
בנוסף, נתניהו עובד לפי תוכנית סדורה: הוא מפטר את העדים למחדליו שלו לקראת 7 באוקטובר, ובכך יוצר לעצמו אליבי מושלם. כל דבר שיגידו מעתה הוא משום שפוטרו. בעמודים אלה פרסמתי לפני כמה חודשים את אזהרתו של רונן בר לנתניהו, בשיחת טלפון לפני מתקפת חמאס (ביבי סירב להיפגש): "אזהרה מפני מלחמה". "לא אזהרה על מלחמה בעזה", הגיבה לשכת ראש הממשלה, שבעצם אישרה את הסיפור. האם נתניהו עשה דיון אחד בעקבות אזהרות ראש השב"כ על המלחמה הצפויה (בחזית כלשהי), או על הכסף הקטארי? שיחה? ביקש פרטים? אם לא, הוא יודע שזו רשלנות. לא טעות – רשלנות.
אך זה לא רק על העבר. זה בעיקר על העתיד. נתניהו מוכן לקרוע את הציבור הישראלי לגזרים, בעת מלחמה, רגע לפני אולי עוד מבצע ברצועת עזה, כאשר האומה נמצאת בשילוב נורא של פוסט-טראומה וטראומה שעוד מתחוללת. לקרוע את העם – עבור פטור לחרדים. לקרוע את העם – עבור סירוב לוועדת חקירה ממלכתית. לנתץ הכול עבור היאחזות בקרנות המזבח. בין 60 ל-70 אחוז מהציבור רוצים שנתניהו ילך. דורשים בחירות. קצה נפשם ברעל ובשנאה הבלתי נגמרים.
עבור הרוב הזה, גורמים מקצועיים או עצמאיים יחסית כמו יואב גלנט, הרצי הלוי או רונן בר היו נחמה קטנה. כך ידעו שיש מבוגרים אחראים, שרואים נוכח עיניהם את הממלכה ולא המלך; אלה שתפקדו ב-7 באוקטובר, כאשר ראש הממשלה נראה מבועת, חסר שליטה. הרוב הישראלי צדק: אלה הם רונן בר והרצי הלוי שהקפידו על השבת החטופים, כערך עליון. זהו גלנט שהואשם בידי מקורבי נתניהו שעשה לו "אמבוש" באביב שעבר; התוצאה שלו, באיחור רב, הייתה עסקת החטופים האחרונה.
מה שנתניהו לא מבין הוא שעם דחיקת הרמטכ"ל והניסיון לפטר את ראש השב"כ, הוא בעצמו מנסר את הענף האחרון שעליו החברה הישראלית יכולה להתאגד מול אויביה החיצוניים במלחמה הנוכחית. זו ממשלה ימנית קיצונית, מוחזקת בידי החרדים, נתמכת בידי כלי תקשורת מטעם. אך היה לה דרג מקצועי שקול. נכון, אלה אנשים שלא נהנים ממספיק אמון, לנוכח אחריותם שלהם למחדל. אך לזכותם הרבה יותר אמון ציבורי ממה שמקבלים ביבי וחבר מרעיו.
הדבר הנכון היה ללכת אל העם, ולבקש את אמונו. ובמקביל: להקים ועדת חקירה. אך אלה שני צעדים שמסכנים את שלטון ביבי הנצחי. ולכן, ברדיפת הכוח האין-סופית, בפרנויה הבלתי נגמרת, נתניהו עצמו קוטע איברים מגופה של מדינת ישראל ומשליך אותם לתהום של חומצה פוליטית. כמו בניסיון ההפיכה המשפטית, הוא מוכן להוציא מהמציאות הישראלית חלקים גדולים, חזקים ופטריוטיים של עם ישראל. והכול למען שררה.
אנחנו לא במרחק דור אחד מהכחדת החירות, אלא הרבה פחות מכך.
נדב אילצילום: אביגיל עוזיראש השב"כ רונן בר נלחם עבור ישראל יהודית ודמוקרטית, וממשיך לעשות זאת ברגעים אלה. שוב ושוב הציג לו בנימין נתניהו את האקדח, והניח על שולחנו – המעשה שמאפיונרים עושים לדורותיהם. שוב ושוב, רונן בר סירב. יש אמירות "לא!" שמקבלות מקום בהיסטוריה
