הכיסא הריק. הכיסא שריק כבר שנה וחצי. 552 ימים אם לדייק. ובעוד יומיים יהיה עוד יותר ריק, ועוד יותר ריק, וכל הזמן רק נהיה יותר ויותר ריק, כאילו חוקי הפיזיקה נשברים עליו. הכיסא הריק של הבן, של האח, של הבעל. ומה יעשו איתו, ישימו אותו ליד הכיסא הריק של אליהו הנביא, מבשר הגאולה? אולי במקום הכיסא הריק של הנביא? הכיסא האחד שמבטיח טוב, והכיסא השני שכל טירוף הפחד, האימה, הדאגה והצער שאינו מרפה - יושבים עליו.
"אני לא מופתע מהממצאים", אמר אתמול סא"ל במיל' ד"ר אמיר בלומנפלד, ממערך הרפואה במטה החטופים, כשהתייחס לדוח על מצבם של החטופים בעזה - חמישה שסובלים מאסתמה, אלרגיות ומחלות עור קשות; שמונה שסובלים מפציעות חמורות, משברים ומכוויות; וכולם סובלים מתת-תזונה, וכולם חווים הפרעות פסיכולוגיות חמורות, ניסוח מכובס לאובדן שליטה. "לא הופתענו", הוא אמר, "הערכנו שזה מה שקורה, שזה רק ילך ויחמיר". ומה שכן הפתיע אותו זו העובדה שהם עדיין שם, שאחרי 552 ימים מדינת ישראל לא חילצה את בניה. לא הוציאה אותם מהתופת. שגם בפסח הזה יעמוד כיסא ריק בבתי החטופים, החיים והמתים.
אולי, אמר לי אחד מאלו שלא זזים מהכיכר, אם טלי גוטליב לא הייתה יושבת באולם בית המשפט וצורחת לא תוציאו אותי מכאן, אלא באה אלינו וצורחת תוציאו אותם משם, זה היה עוזר. רק שטלי גוטליב לא באה, ולא תבוא, ולא תטלפן
וכבר אין דבר שלא נאמר עליהם. ים של מילים, אוקיינוס של דמעות. כמה אימהות עלו על הבמות, בכיכר החטופים, בבגין, בירושלים, וצעקו די. די כבר. האימהות ששומעות בלילות ובימים, בכל הלילות ובכל הימים, את הילד צועק תוציאי אותי מפה. תוציאי אותי מפה כי אני לא יכול עוד. והאבות שמבטיחים לעשות הכול. אתה חזק, הם אומרים לילדים שמתפרקים שם, ואנחנו חזקים כאן בשבילך, עד שבא רובי חן, אביו של סמל ראשון איתי חן, לוחם בחטיבה 7, עם תמונת הבן על החולצה, ומעליה מניין הימים, ואומר שכבר אין לו כוח, הוא עייף. ואומר שאת החג הם יעשו בכיכר החטופים, עם כל הכיסאות הריקים, כי אין להם ברירה אחרת, כי מה שהממשלה מציעה להם זה רק מילים וסיסמאות. כי גם לאמריקנים כבר יש דברים נוספים על הראש, ורק להורים, לנשים, לילדים ולאחים יש דבר אחד בראש, הכיסא הריק של החטוף אחרי שגם חסד אי-הידיעה ניטל מהם.
הם כבר שמעו איך יש מי שדופק את הראש בקיר ומי שנכנס להתקפי היסטריה ומי שמתחנן, פצוע ומוכה, שיצילו אותו, כי תש כוחו, ואיך זה נהיה נורא מיום ליום. משעה לשעה. מדקה לדקה. בני מניעה, קרא להם ד"ר בלומנפלד. כאלה שרק אם יוציאו אותם מיד, יצילו את חייהם. אז כולם סופרים איתם את הימים. ואלפי משפחות, אולי עשרות אלפי משפחות, יעמידו גם הן כיסא ריק ליד השולחן, ויקשרו סביבו סרט צהוב. רק שזה לא מספיק.
אריאלה רינגל הופמןללא קרדיטאולי, אמר לי אחד מאלו שלא זזים מהכיכר, אם טלי גוטליב לא הייתה יושבת באולם בית המשפט וצורחת לא תוציאו אותי מכאן, אלא באה אלינו וצורחת תוציאו אותם משם, זה היה עוזר. רק שטלי גוטליב לא באה, ולא תבוא, ולא תטלפן. גם לא ראש הממשלה ששייט בדנובה. ומכל העסקאות המרחפות באוויר – עכשיו זו המצרית, שמונה חיים, שמונה מתים, 50 ימים של הפסקת אש – שום דבר לא באמת מבשיל להחלטה. ובכלל, את מי ישיבו ומי יישאר שם? ומה יקרה לנשארים אחרי 50 הימים?
ובינתיים, בעוד יומיים הם יישארו שוב עם הכיסא הריק הפרטי שלהם. הכיסא הפרטי והדברים שאמר אוהד בן עמי ששב מן התופת. "אם הייתי נשאר שם עוד כמה שבועות", סיפר, "אני לא יודע אם הייתי שורד", ובעל כורחן המשפחות שומעות את מה שלא אמר, לא הייתי שורד.
פורסם לראשונה: 00:00, 10.04.25
