כל יום שעובר וראש השב"כ רונן בר עדיין מכהן בתפקידו, הוא כמו יריקה בפרצוף שלנו. כמה חבל שאת התובנה הזאת בדיוק נמרץ אפשר להחיל גם על ממשלת ישראל, ועל כל מי שכיהן בתפקיד בכיר והפקיר למוות, לחטיפה, לאונס, לפצעים מחרידים – פיזיים ונפשיים – את מאות הקורבנות של אותו יום ארור.
שנה וחצי אחרי 7 באוקטובר, ונדמה שהמלחמות הגדולות ביותר עדיין מתחוללות בתוכנו; הקונפליקטים עודם מגדירים את המנהיגות המקרטעת, והגבולות של ההיגיון הדמוקרטי הולכים ומצטמצמים לנגד עינינו: ראש הממשלה מנסה להיפטר מראש השב"כ, שר ביטחון עושה תרגילי מנהיגות לרמטכ"ל, ושר המשטרה המתקאמבק מתעמת עם המפכ"ל אל מול עיני המצלמות. כנופיית השלטון אינה יודעת שובע – האנשים שלהם נמצאים בכל מקום, הם מנהלים משרדי ממשלה וחולשים על הון עתק ציבורי, אבל זה לא מספיק כוח עבורם, הם צריכים עוד ועוד.
מפלצת השררה פגשה את רונן בר בעיתוי מאוד לא נוח עבור שני הצדדים. היא נחה לה בשלווה משך שנה וחצי עד שהגיעה פרשת קטאר-גייט והעירה אותה במצב של תיאבון מוגבר, רק כדי למצוא את בר שפשוט היה מונח שם בצלחת שלה. ראש השב"כ הוא הטרף האולטימטיבי עבור ממשלה שמסרבת בעקשנות לוועדת חקירה ממלכתית. אם אתם לא מאמינים, תשאלו את חברת הכנסת טלי גוטליב מהליכוד שהגיעה ראשונה לטעום את המנה. כל זה לא רק שאינו מפחית מאחריותו של בר לטבח, אלא דווקא מעצים אותה: הוא מעדיף לשים עצמו בשורה אחת עם ממשלה פושעת, נאחז בקרנות מזבח שאליו מורשים לגשת רק הנקיים והטהורים ביותר. בר מוציא לאור את חטאי הפוליטיקאי תוך כדי שמתעלם מחטאיו של איש הביטחון, ולובש בהידור את גלימת המנהל התקין בבואו לשוח על זכויותיו כעובד ציבור.
במבחן התוצאה הוא נכשל
בר אינו טוב יותר מאלו שהעבירו מזוודות עם כסף לארגון הטרור הרצחני שמחזיק בחטופינו. לא משנה מה אמר או עשה עד 6 באוקטובר, תפקידו היה להתריע ולעמוד על המשמר, ובמבחן התוצאה הוא נכשל. ביום הדין קצרה ידו מלהושיע את הנשמות התמימות שנותרו לבדן בעולם אל מול המחבלים. הוא לא הצליח למנוע את המתקפה, להקטין את ממדי ההרג, לצמצם את הכאוס שנמשך כמעט יממה לאחר האירוע, או להגיע בזמן כדי להציל את מי שעוד אפשר היה.
כל יום שעבר מאז 7 באוקטובר הוא יום שבו ראש השב"כ שלנו משוכנע שהוא טוב יותר מהפוליטיקאי הממוצע, צודק ממנו, וחסין ממנו. זוהי אכזבה גדולה עבור אזרחים שמצפים ממנהיגיהם לקחת אחריות; זה הכי קרוב שהיינו למשבר אמון מסוכן. זאת הבנה ברורה שממש כמו ראש הממשלה, גם ראש שירות הביטחון הכללי חי בסרט שבו הוא יציל אותנו ממשהו שכבר קרה.
אם לבר היה מצפון, הוא היה עוזב את תפקידו שבועות ספורים לאחר חפיפה מסודרת, וממשיך את המלחמה במכונת הרעל הביביסטית מהכורסה שלו בבית
אם לבר היה מצפון, הוא היה עוזב את תפקידו שבועות ספורים לאחר חפיפה מסודרת, וממשיך את המלחמה במכונת הרעל הביביסטית מהכורסה שלו בבית. אם היו בו הרהורי חרטה על האופן שבו ניהל את תחום אחריותו עד 6 באוקטובר, אז לא ראינו אותם; אם הייתה בו הכרה בשגיאות שביצע, לא שמענו אותה; ואם היה בבר אותו האומץ שהוא דורש מראש הממשלה להודות בטעות – מזמן היה מתפטר מתפקידו.
צעקות ועימותים מחוץ לדיון בבג"ץ בעתירות לפיטורי ראש השב"כ רונן בר
(צילום: אלכס גמבורג, עידן בלומהוף)
הממשלה הרעה לישראל בכל הזמנים קיבלה מראש השב"כ בדיוק מה שרצתה: סיבה לבוא ולהתפרע בבית המשפט העליון. המכתב ששיגר אליה לפני כשבועיים רצוף בנימוקים מדוע אין לפטרו, כמה נפלא שיתוף הפעולה שהיה עד כה בין הדרגים השונים, ולמה זאת תהיה טעות איומה לעצור את כהונתו. הוא רואה בעצמו את אחרון הנפילים, זה שהחזיק במבצר ושרד אחרי לכתם של הרמטכ"ל, ראש אמ"ן ומפקד פיקוד דרום – אנשים שגילו לתדהמתם כי דווקא יש להם מחליף על פני האדמה, ומדינת ישראל ממשיכה להתקיים בלעדיהם.
וזה לא מה שאנחנו מבקשים לעת הזאת. אנחנו מבקשים אדם שיודע לא לצאת לשמש עם חמאה על הראש; שיודע להחליט אם זאת ממשלה שנחמד לו לעבוד מולה או שזאת חבורה שפוגעת בדמוקרטיה; אחד שמוכן לשלם מחירים על החלטות טרגיות שקיבל, שישמור על הערכים שלו בלי קשר לפוזיציה שבה הוא נמצא, ויתרום לחקר האמת גם אם אינו בתפקיד.
מרב בטיטואת החלפת הממשלה המרעילה הזאת נבצע אנחנו, האזרחים, בקלפי או במחאה, אבל את החד-גדיא שמבצע ראש הממשלה בראש השב"כ ובעלי התפקידים שהיו במשמרת ההיא - לא אנו שנמנע.
תתכבד הממשלה ותמצא מנגנון תקין שבאמצעותו תבצע חילופי גברי ותמנה לפי החוק מישהו אחר לתפקיד החשוב הזה. אולי בעצם עדיף שתדאג קודם להשיב את החטופים ולעצור את הלחימה בעזה, אבל הכי חשוב שתזכור שגם אם יתמהמה, בוא יבוא היום שבו תקום ועדה ממלכתית שתשלח אותה לחירות מהחיים הציבוריים.
פורסם לראשונה: 00:00, 10.04.25
