הדוכנים, השלטים, השירים, המועמדים שחורשים את הארץ לשכנע את המתפקדים – קשה שלא להתרשם מהחגיגה הדמוקרטית של הפריימריז בליכוד. מוסדות, בית דין, אין עוד מפלגה כזאת. נכון, הדמוקרטיה אינה מושלמת, וגם הפריימריז לא. זו הסיבה שנתניהו זיהה בשיטה "כשל שוק" ודרש את השריונים כדי לייצר איזונים ובלמים על בחירת הרוב.
ומן הדמוקרטיה בליכוד לדמוקרטיה הישראלית, מה בעצם ניתן ללמוד מתוצאות הפריימריז על עמדות המפלגה באשר לרפורמה/מהפכה המשפטית?
השר לוין. עיצב מחדש את הליכוד בברכתו של נתניהו | צילום: שלו שלום
מלבד השר אלי כהן, שהוא כנראה הפתעת הפריימריז, ממבט כללי על רשימת הנבחרים במקומות הריאליים – סביב 23 – נראה שמתפקדי הליכוד מרוצים מהקדנציה החולפת. מה שהיה הוא שיהיה. אין שינוי של ממש ברשימת הליכוד החדשה לעומת הרשימה החולפת. השריונים של נתניהו יהיו לא יותר מקישוט, אדרת לכסות על הגברת. הליכוד נותר כשהיה.
את המקום השני והשלישי העניקו מתפקדי הליכוד לגדולי הנאבקים במערכת המשפט – אמיר אוחנה ויריב לוין. כשר המשפטים היה אוחנה לעומתי לבית המשפט העליון, גם אם בעיקר בנאומים. כיו"ר הכנסת הוא סירב להזמין את נשיא העליון יצחק עמית לאירועי הכנסת הממלכתיים. ובימים אלה ממש, אוחנה מסרב למלא אחר החלטת בג"ץ לקיים בחירות חוזרות למבקר המדינה, חרף עמדתה של יועמ"שית הכנסת שגית אפיק כי צריך היה לקיים זאת כשבועיים לאחר פסק הדין. ולגבי לוין – טוב, לא באמת נדרש להרחיב. מתפקדי הליכוד ראו את אדריכל הרפורמה המשפטית והנאבק הגדול ביותר במערכת המשפט ואמרו: "או, כזה אנחנו רוצים, הבו לנו עוד".
במקום הרביעי מירי רגב, שתמכה ברפורמה המשפטית. אופיר כץ, במקום החמישי, אמר רק השבוע: "היינו עדינים מדי ברפורמה. אחרי הבחירות נלך עד הסוף". גם המקום השישי, יואב קיש, תמך בקידום המהפכה של לוין, אם כי היו לו הסתייגויות לגבי המהירות והכמות. במקום השביעי מיקי זוהר, שאמר שחרף הפגנות הענק יש להמשיך לקדם את הרפורמה וקרא להמשיך אותה כשתסתיים המלחמה. המקום שמיני, אלמוג כהן, תומך נלהב שנוהג להגיע לדיונים בבג"ץ ולהתפרץ לעבר השופטים, לעיתים גם במילים קשות. גם המקום התשיעי והעשירי, עמיחי שיקלי ודודי אמסלם, תומכים מלא-מלא. טלי גוטליב, כנראה הבוטה והפרובוקטיבית ביותר, קטפה את המקום ה-12. לפניה משה סעדה, אחריה שלמה קרעי, שתוקפים בקביעות את בג"ץ.
*
יריב לוין אמנם לא הצליח לקדם כמעט דבר בקדנציה החולפת, וליתר דיוק – הכל בוטל או יבוטל על ידי בג"ץ, אך הוא עיצב מחדש את הליכוד. בברכת נתניהו כמובן. תיאוריית הדיפ-סטייט, הביקורת או המתקפה על בג"ץ, "יועמ"ש" כמילת גנאי ממש, כל אלה הפכו לבון טון הליכודי. מיצוב בעשרייה הראשונה מחייב אימוץ מלא של הקו של הזה. זהו שינוי דרמטי במפלגה שלא היה לפני הקדנציה האחרונה.
נתון שמעיב במעט על המסקנה, אם כי לא שולל אותה, הוא שאת המקום הראשון קטף דווקא אלי כהן, אולי השר המתון ביותר בליכוד בנוגע למערכת המשפט. גם זו הבג"צית
נתון שמעיב במעט על המסקנה, אם כי לא שולל אותה, הוא שאת המקום הראשון קטף דווקא אלי כהן, אולי השר המתון ביותר בליכוד בנוגע למערכת המשפט. גם זו הבג"צית – הוא נמנע מקידום הרפורמה, מביטויי תמיכה בה ומביקורת על בית המשפט – וגם זו הפרקליטותית. אף בהיותו חשוד בפלילים בפרשת הדרכונים, הוא נמנע מתקיפת המשטרה והפרקליטות כנהוג היום על ידי חשודים. גם אם הובלתו של כהן אינה מבטלת את הצהרת המתפקדים לגבי קידום הרפורמה, היא מוכיחה שבכל זאת, גם בליכוד שאחרי עידן הנסיכים, ניתן להתקדם לעמדה המרשימה גם בלעדיה. איך כהן עשה זאת? זו עדיין חידה.
*
נכון להיום, סיכוייו של גדי איזנקוט להרכיב ממשלה גבוהים משל נתניהו, אם כי לא בהרבה. והכל עוד פתוח. שני האירועים המרכזיים בקדנציה האחרונה שהחלישו את "גוש נתניהו" הם הרפורמה המשפטית ומיד אחריה טבח 7 באוקטובר. נראה שאת המנדטים שאיבד גוש נתניהו בשל המחדל הגדול מקום המדינה, הוא הצליח להחזיר. אם לא נפשם של שורדי הנובה, לפחות המנדטים שוקמו. אפשר להעריך שזה קרה בעקבות מה שנתפס בקרב הבוחרים והמתפקדים כ"הישגי המלחמה" שלאחר הטבח. התקיפות ההיסטוריות באיראן, העליונות האווירית שם, האופן שבו גייס נתניהו את נשיא ארצות-הברית להצטרף למלחמה – נתנו אותותיהם על עוזבי הגוש. העובדה שאין "ניצחון מוחלט" על חמאס בעזה, ולא ברור איך ממשיכים מכאן, נדמה ברעש סילוני מטוסי הקרב.
המנדטים שעזבו את הגוש בשל הרפורמה המשפטית, וקשה לאמוד את מספרם, כנראה שלא חזרו. זה לא שהימין כולו אינו מעוניין ברפורמה במערכת המשפט. הוא מעוניין. וזה לא שהחלק בימין שהתרחק מגוש נתניהו זנח את הביקורת החריפה על האקטיביזם השיפוטי; הוא נותר כזה. אלא שהמחיר החברתי שהרפורמה גבתה נראה לו גבוה מדי. זהו החלק בימין שנשרפו לו האוזניים כאשר שמע את ח"כ רוטמן אומר כי הוא מזלזל בפחדים של השמאל. הם מוכנים להיאבק, לקצור ניצחונות, אך לא להכניע את אחיהם. בכל מקרה, מתפקדי הליכוד הכריעו אחרת.
ישנו מספר מנדטים משמעותי שלא חזר בעקבות המלחמה, או יותר נכון, בעקבות ימי המילואים והשירות הצבאי הנדרשים למלחמה
ישנו מספר מנדטים משמעותי שלא חזר בעקבות המלחמה, או יותר נכון, בעקבות ימי המילואים והשירות הצבאי הנדרשים למלחמה. סוגיית גיוס החרדים נותרה עקב אכילס של גוש נתניהו. פצע שמסרב להגליד. בינתיים הוא לא מצליח לעצור את הדימום, והמפלגות שמחוץ לגוש מתאמצות לדקור שם. נתניהו, מצידו, מנסה לייצר מצג של הפרדה בין הליכוד לבין התאום הסיאמי שלו, המפלגות החרדיות. בדיוק כמו שהוא מנסה להדביק את המפלגות הערביות למחנה איזנקוט.
סוגיה שיכולה לגבש מחדש את מחנה הימין ולהשיב את הנוטשים הביתה היא המדינה הפלסטינית שעשויה לקום בעזה. נשות המילואימניקים, בעיקר הדתיים, יחזרו אל חיק הגוש גם אם אם המשמעות היא להישאר עוד מאות ימים ללא אבא לילדים בבית. גם דמויות כמו יועז הנדל, אביגדור ליברמן ואחרים ישקלו מחדש את מיקומן. השאלה היא עד כמה יצליח נתניהו לשכנע שסוגיית המדינה הפלסטינית אכן על הפרק, ולא סדר יום רגעי ומדומה לצורכי הקמפיין. אם יצליח, אותו חלק בימין שמצר על הקרע בעם בעקבות הרפורמה המשפטית עשוי להכריז כי זו העת להתאחד סביב נתניהו כדי למנוע הקמת מדינה פלסטינית, גם אם לראש הממשלה עצמו יש חלק בהקמתה, או לכל הפחות – בהיעדר תוכנית אחרת לרצועה. לצורכי השעה זו תהיה אולי אחריות. לא חלילה אשמה.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.08.26
