״להדר, שהוא חלק מצמד עם אחיו התאום צור, היה חוש הומור מטורף״, מספר אביו שמחה גולדין. ״הוא היה מוכשר מאוד, צייר מחונן, כתב וצילם. הוא הדריך בתנועת נוער וגידל דור שלם. הוא השאיר מורשת עצומה, עד היום תערוכת הציורים שלו מסתובבת בארץ, ובדיוק הודפסה מהדורה חדשה של הספר שכתב״. האזינו לפרק המלא.
הכותרת
"הדר נשאר איתנו, אנחנו עדיין מדברים": הדר גולדין ז"ל כבר עשור בעזה
35:49
״הייתה לו תפיסה ערכית ברורה ונחרצת. לאור הערכים שלו אנחנו פועלים עד היום. אנחנו יודעים די בקלות מה לעשות, כי אנחנו מדברים איתו, מתייעצים איתו. הדר עדיין איתנו. אולי זה קצת הזוי להגיד, אבל בעצם לא התחלנו להתאבל, אלא יצאנו מיד למשימה להחזיר אותו הביתה. מהר מאוד הבנו שזה לא עניין פרטי, של משפחת גולדין, זה עניין ציבורי, חברתי, מדיני ודתי. לכן גם יצאנו לפרונט, מה שעד אז לא היה קיים בכלל וזה היה קשה לנו. הסיסמה במשפחה שלנו היא שהברכה טמונה בדברים הסמויים מן העין״, אומר גולדין.
על השעות הקשות שלאחר אירוע החטיפה הוא מספר: ״משלחת של נציגי צבא וממשלה הגיעה לביתנו. הבשורה שהייתה בפיהם היא שהדר אינו בחיים. העלו בפנינו את הבקשה לערוך הלוויה כבר למחרת. אחרי התלבטויות, החלטנו לעשות זאת. לא רצינו לתת לחמאס את תמונת הניצחון שהם מחזיקים בו, בן דודו של שר הביטחון דאז (משה בוגי יעלון). כל הנוכחים שהיו שם, נציגי הממשלה והצבא ובכירים בביטחון, הבטיחו שהם ערבים להביא את הדר לקבר ישראל. ראש הממשלה בנימין נתניהו הבטיח שזה מה שהוא יעשה, שכל שיקום של עזה תלוי בהשבת החיילים. די מהר הבנו שלא כך הם פני הדברים, ויצאנו למאבק שנמשך עד היום״.
״זיכרון המפגש המשפחתי האחרון הוא קשה מאוד. זה היה במסיבת האירוסין שלו. לפני שעבר לסיירת, הדר קיבל חמישה ימי חופש שבהם הוא הציע לנישואין לחברה שלו. לפני שהוא חזר לצבא חגגנו את האירוסין בבית שלהם. תכננו תוכניות לקראת החתונה והחופה, ושבת החתן. לפני שהוא נכנס לעזה, הוא הספיק לצייר את ההזמנה לחתונה. המפגש שלו ושלי היה ביום שלישי, יומיים לפני שנהרג. קיבלתי הודעה שהם יצאו מרפיח״. גולדין, סגן אלוף במיל׳, לבש מדים ונסע לפגוש את בנו. ״נפגשנו בשדות של ניר יצחק. הם נראו חזקים, נכונים, ידעו על הפסקת האש. זה היה בתקופה הזו בתמוז, ליד שדות הרימונים. מחזה שלא אשכח לעולם.
״הדר תמיד נמצא לידי״, גולדין אומר בכאב, ״והגעגוע הוא אינסופי. לא סתם אומרים ׳חלל׳, כי החלל הוא עצום. היו לנו קשרים מאוד קרובים, אהבנו לעשות את אותם דברים – סרטים, מוזיאונים, קפה״.
גולדין חוזר לאירועי 7 באוקטובר, ומספר על תחושת האשמה שמלווה אותו ואת השותפים למאבק. ״גם אצלנו וגם בכל החבורה שעטפה אותנו, שנקראת ׳מסדר הדר׳, יש תחושת אשמה כבדה על זה שלא הצלחנו למנוע את האסון. זה אבסורדֿ, כי אנחנו היחידים שפעלנו, אבל זה מה שאנחנו מרגישים, שאם היינו עושים עוד קצת, דופקים על עוד דלת, מטלטלים עוד מישהו, היינו יכולים למנוע את זה, כי אפשר היה למנוע את זה.
״ההרגשה שליוותה את כולנו בשמחת תורה - ההבנה שפתאום אין מדינה, הצבא איננו, המשטרה איננה, השרים נעלמו - התפיסה הזאת, מלווה אותנו הרבה שנים. המסרים שאנחנו יודעים ומבינים מאז, הם נחלתם של מאות משפחות היום״.
״בבוקר עצמו, צור, אחיו התאום של הדר, התקשר ואמר – ׳אני יודע שיש הרבה משפחות במצב שלנוֿ, אני מבקש שתדאגו להן. שהן לא יילכו לבד, כמו שאנחנו הלכנו בהתחלה. וכך עשינו. לפני הקמת המטה, עד הערב היו לנו כ-2,000 מתנדבים שעמדו לרשותנו ולרשות המשפחות. לא ישנו יותר מיומיים רצופים. חיברנו פסיכולוגים למשפחות, בזום או פיזית, חיברנו קבוצות וואטסאפ. כמו שהספקת להכיר אותנו, אנחנו לא מקטרים. אנחנו עובדים. אנחנו מתקנים. וזה היה תיקון גדול״.
אחרי אותה שבת גולדין נאלץ להיפרד מחברים קרובים מהעוטף שבכל יום שישי ליוו את המשפחה במאבקם באנדרטת חץ שחור. ״הלכנו לחפש אותם, כמעט כולם נפגעו. חלק נרצחו, אחרים נחטפו. נסענו לשפיים לחפש את אנשי כפר עזה, לנתניה, למשמר העמק. נסענו לאילת למצוא את אנשי ניר עוז. כל השנים שעמדנו בחץ שחור אמרנו שאסור לנו להיות תלויים במכשול הגדר הטיפשי הזה. עשינו צעדות, כתבנו מאמרים, הכול מוקלט ומצולם. אבל דבר לא השפיע, ההנהגה לא הייתה בתפיסה הזו והציבור לא הצטרף אלינו״.
היום אתם מרגישים חלק ממטה משפחות החטופים?
״תראי, כן ולא. בהתחלה, רוב האנשים שם לא רצו להגיע למצב שלנו, הם חשבו שהם במצב אחר. הם לא הבינו ב-7 באוקטובר הם משפחת גולדין. אנחנו בתקשורת, הם מקשיבים למה שאנחנו אומרים גם אם לא תמיד מיישמים. אנחנו מצידנו ממשיכים לפעול באותה דרך, אם זה משתלב עם פעילות המטה, מה טוב, אם לא, גם טוב״.
גולדין חוזר שוב ושוב על המסרים שמשמיע לאורך תקופה כל כך ארוכה, ועל הספינים שלטענו הופנו כלפי המשפחה. ״אמרו שאנחנו רוצים להחזיר מחבלים, להחריב את עזה, שאנחנו רוצים מלחמה. השיא היה בתקופת הקורונה, שחמאס דרש מנשמים וחיסונים. הגיעו אלינו אלופים הביתה ואמרו, ׳לא יעלה על הדעת ש ישראל תעביר מנשם או חיסון אחד, לפני שנקבל את החיילים חזרה׳. ומה קרה? העברנו גם העברנו, מבלי לבקש את החיילים או את האזרחים שלנו. הכול ספינים. לפני עשר שנים איבדנו את הערך הזה שלא משאירים חיילים בשדה הקרב, נטשנו את זה, הפקרנו את זה, כל המנהיגות, הדתית, הפוליטית, הצבא, הופקרו. הדרום הופקר, הצפון הופקר, ומי שחושב שזה לא יקרה במזרח הארץ, טועה. מי שמפקיר חיילים ינטוש גם את החיים״.
שמחה, איך שומרים על השפיות, על הבריאות הנפשית? מה אתה עושה למען עצמך?
״זה די פשוט, למרות שזה נשמע מסובך. יש לנו מטרה מול העיניים. הדר יושב לי על הכתף, וכשאני צריך אני מתייעץ בו, ולפי זה אנחנו פועלים. זה הסוד, אין אחר. וכן, עדיין יש את האמונה החזקה והשורשית שאנחנו נביא את הדר. הביתה. אנחנו נביא את כולם״.
לצערנו, אתה האדם עם הכי הרבה ניסיון במצב הקשה הזה. מה לדעתך הדבר המרכזי שעל משפחות החטופים לעשות כעת?
״דבר ראשון, לא לוותר. לפעול בצורה עקרונית ולא לוותר על הערכים. שנית, לשמור על המסגרת המשפחתית, ולא לוותר גם בתחום הזה. אחרי מה שקרה לנו, חזרנו לחיים ודאגנו שגם הילדים יעשו זאת. אנחנו במאבק להחזיר את הדר בנוסף לכל יתר הדברים שאנחנו עושים. כל מי שחושב שזה בלתי אפשרי, זה אפשרי, שיסתכלו עלינו. שכל משפחה תמצא את הדרך שלה לא לוותר על עצמה, ולהמשיך בדרך הזאת עד שנצליח״.
אתם מוזמנים להאזין לנו כאן ב-ynet, ולעקוב אחרינו בלחיצה על אחת מהאפליקציות שמתחת לנגן, או בכל מקום אחר שבו אתם נוהגים לשמוע פודקאסטים. בכל מקרה את כל הפרקים תוכלו למצוא כאן: עמוד הבית של הכותרת - פודקאסט החדשות של ynet.
