"זה טריגר, כל דבר הוא טריגר", דיצה אומרת כשאנחנו צועדות במסדרון לעבר האולפן. "זה קורה בשבריר שנייה, הרבה פעמים במשך היום. הלכתי איתך ואת חיכית לי, ואת צמודה אליי ושומרת עליי, ואני חושבת לעצמי, זה היה יכול להיות מישהו שהוא לא מקסים, והוא צמוד ולא נותן לך לצאת מהמבט שלו. זה קורה בכל רגע. אני אוכלת, וגם לא, אני מתקלחת, וגם לא. אני חווה שני מסלולי קיום מקבילים כל הזמן". האזינו לפרק המלא:
הכותרת
״עסקת פעימות היא גזר דין מוות, הוא קטגוריה אחת לפני גופות״: אבינתן אור עדיין בשבי
27:30
בשני מסלולי הקיום, דיצה אור, אמא לשבעה ילדים ובהם אבינתן בן ה-31 שנחטף לעזה ומוחזק שם כבר יותר מתשעה חודשים, לא עוצרת. פגישות, ריאיונות ונסיעות ממלאים את היום ואת הלילה. היא חיה בכל דקה את בנה שבשבי, ושואלת שאלות על זהות, ערכים וערבות.
"בא לי להגיד שאבינתן מושלם", היא אומרת, "אין דבר כזה, אבל הוא באמת בחור מדהים שכולם אוהבים. הוא ציין בשבי את יום הולדתו ה-31, אני לא יודעת אם הוא ידע את התאריך, ובכלל מתי יום ומתי לילה, אבל אנחנו עשינו לו חגיגה. אבינתן עוצמתי בכל היבט. אדם עצמאי, עם דעות, מחובר לעצמו, יודע מה נכון לו. אדם אוהב ומעניק, שנותן מתוך גדלות. הוא הילד שאפשר לסמוך עליו, הכתובת לכל קושי. לפני שהוא מגיע הביתה הוא אומר, 'אימא, תכיני לי רשימה, שאתקתק כל מה שאת צריכה'".
בלי פיסת מידע
אנחנו חוזרות ליום החטיפה, ואור מספרת: "אבינתן ונועה (בת זוגו נועה ארגמני - ה"כ) הגיעו למסיבה ב-04:00 לפנות בוקר, כשעתיים לפני שההתקפה התחילה, והם העבירו הרבה שעות בניסיון למצוא מוצא מהתופת. הם היו ברכב של ההורים של נועה, ונסעו לכיוון הקיבוצים, אמרו להם, ׳עצרו, זה נורא׳, והם חזרו. הם נסעו בשדות, עד שהרכב התחפר והם נאלצו לעזוב אותו. הם מצאו שוחה עמוקה והתחבאו בה, אבינתן שלח הודעות לחברים וקריאות עזרה, צילם את השטח ושלח מיקום, בזמן שהסוללה של נועה בטלפון נגמרה. היו הזדמנויות שבהן הוא יכול היה לברוח, אבל הוא בחר לא לנטוש אלא להישאר, להגן, להיות נאמן, כי הוא כזה".
אבינתן בחר להישאר עם נועה, ששבה לאחרונה לביתה במבצע חילוץ. את יכולה לתאר את המפגש איתה, את מה שהוא הביא איתו?
"בפעם הראשונה שנפגשנו ישבנו במעגל גדול בבית החולים, והתחושה הייתה כאילו אבינתן באמצע, וכולנו מחבקים אותו. וזה לחבק משהו שהוא איננו, חסר. מצד אחד, זה מחמם את הלב, החיבוק והביחד באותם רגשות עמוקים ועוצמתיים של אהבה ושל קשר. מצד שני, העוצמה של החסר מאוד גדולה. זה נהיה יותר מורגש כשנועה פה, וזה כל כך ומתבקש, ברור שאבינתן גם צריך להיות פה. זה גם וגם, אבל זו שמחה עצומה".
נועה סיפרה משהו ששפך אור על מצבו של אבינתן?
"ציפינו לזה מאוד, רצינו לשמוע ממנה. עם זאת, הסכמנו שאנחנו לא שואלים שאלות, אלא שהיא תספר מה שמתאים לה. היא הגיעה ביום שבת, ורצינו לתת לה את הזמן, וביום שני נפגשנו איתה בהזמנתה. היא אמרה, 'תשאלו מה שאתם רוצים, אני אספר מה שאני זוכרת ויודעת'. רצינו לשמוע על אבינתן, וגם היא רצתה לדעת מה אנחנו יודעים. הרי חטפו אותה, הכניסו אותה לחדר, והיא התנתקה מהעולם. הזוי להשלים את הפער הזה. אבל היא לא ידעה עליו כלום. היא שאלה במקומות, וגם חטופים שפגשה, אף אחד לא ידע. היא לא הביאה לנו שום מידע, וגם אנחנו נאלצנו לומר לה שאנחנו לא יודעים כלום. אבינתן הוא אחד החטופים שלגביו האינפורמציה היא הכי מועטה".
על ההתמודדות שלה עצמה אור מספרת: "האוטומט הוא להרגיש את הכי גרוע, לחשוב על האפשרויות הכי שחורות ומייאשות ומפחידות, אבל אני לא רוצה להיות שם. זה לא טוב לי, לא טוב לילדים שלי, ובראש ובראשונה זה גרוע בשביל אבינתן. תדר החיים שבו אני בוחרת להיות משדר לכולם, ואני בעיקר מתמקדת במה הוא משדר לאבינתן".
מה זה אומר להיות אימא עכשיו? מה המלחמה שינתה באימא שאת?
"המלחמה שינתה המון, אולי הכול. הבית הוא המקום שנותן את החום ואת ההכלה, ואני משתדלת שהוא ימשיך בזה. כולנו מבררים את הדרך ואת מהות הקיום שלנו. אנחנו אנשים שונים, ומכיוון שכולם כבר מבוגרים, הקטנה שלי בת 19, יש לנו השקפות עולם וסגנונות חיים שונים, והמפגש הוא מגוון ומפרה.
״לצערי, הפניות שלי, הפיזית והרגשית, היא יותר קטנה. אני מרגישה שהילדים משלמים מחיר, אבל כולנו משלמים מחירים, זו תקופה שכולנו נאלצים לגייס כוחות שבשגרה אנחנו לא מכירים. אני רואה את הילדים שלי גם גדלים מזה ומתפתחים. הם מוציאים לפועל כוחות וכישרונות וחוזקות ואורות עמוקים מאוד שיש להם".
אנחנו בימים מתוחים בעקבות דיווחים על התקדמות במו״מ לעסקה, איך את עוברת אותם?
"הימים הקשים ביותר שלנו הם אלה שבהם מדובר על עסקה שיש סיכוי שתצליח. מבחינתנו זה סיכון. לתפיסתנו, ברגע שהפעימה הראשונה תצא לפועל, זה יהיה סוף הסיפור. קודם כל, זה הזוי להכניס בני אדם לקטגוריות. אבינתן בקטגוריה אחת לפני גופות. חמאס לא מתחייב כמה חטופים עדיין בחיים, ואם נעזוב את הביזיון הזה, כשנעצור את הלחימה הוא יתבצר מחדש, ימלכד, יארגן את הגדודים והחטיבות והיכולות. מה אנחנו מצפים שהוא יעשה? כשלחמאס יש כוח, הוא הראה לנו מה הוא עושה. הוא לא מחזיר חטופים, הוא חוטף עוד. לחתום על עסקת פעימות ולא על עסקה כוללת זה לחתום על גזר דין מוות בשביל כל 100 החטופים שיישארו מאחורה.
"אחד הדברים שנותנים לנו כוח זו השותפות. אנחנו מרגישים שבכל מקום יש אחדות גורל, וזה מהותי כי מה שאנחנו עוברים הוא לא רק איום קיומי במובן הצבאי. זה שהחטופים שם מכריח אותנו לעסוק בתכלית. כל עוד הם שם, הלב שלנו קרוע, ואנחנו לא יכולים לוותר על העיסוק המהותי, העמוק, בשאלה של מי אנחנו, אבל אנחנו נדרשים לשאלה בהיבט הכללי, הציבורי, המדינתי. מה אנחנו עושים כאן? בשביל מה התכנסנו והקמנו את ארץ ישראל, עם כל הקושי? התשובה הייתה שישראל היא בית בטוח לעם היהודי, מקלט מהזוועות שעברנו לאורך 2,000 שנים גלות. אבל התשובה הזאת כבר לא מספיק מחזיקה. זה כבר לא ממש מקלט, וכל המיגוניות לא עזרו וחווינו פוגרום מזעזע. אנחנו צריכים לשאול - מה זה הבית הזה, מי גר בו, מדוע דווקא בו. אני מזמינה את עצמי ואת כולנו להיות במקום הזה, לעבוד בו".
אתם מוזמנים להאזין לנו כאן ב-ynet, ולעקוב אחרינו בלחיצה על אחת מהאפליקציות שמתחת לנגן, או בכל מקום אחר שבו אתם נוהגים לשמוע פודקאסטים. בכל מקרה את כל הפרקים תוכלו למצוא כאן: עמוד הבית של הכותרת - פודקאסט החדשות של ynet.
