שבעה חודשים עברו מאז שעדה שגיא בת ה-75, אמא לשלושה ילדים וסבתא לשישה נכדים, שוחררה משבי חמאס בעזה. 53 ימים היא הייתה בתופת, פצועה, רעבה ומפוחדת בחדר קטן. המחנכת המיתולוגית של ניר עוז, אישה חזקה וצינית ומלאת הומור, נעה בין אופטימיות לייאוש, בין עצבות לתקווה. היום, מדירתה בקריית גת, היא מספרת על השיקום, הקהילה הכואבת, המאבק להשבת החטופים, וגם על כוס הקפה שהיא שותה בנחת. כמעט. לראש הממשלה, שאמר ש״החטופים סובלים אבל לא מתים״, היא אומרת: ״׳מוות וחיים ביד לשון׳, לשונך שלך״. האזינו לפרק המלא.
הכותרת
אחרי 53 ימים בשבי: החיים החדשים של החטופה עדה שגיא
39:46
״החודש הראשון אחרי החזרה היה כולו ריחוף, פיזית ורגשית״, שגיא מספרת. ״הייתי בכפר המכביה, וזו הייתה נחיתה רכה, אבל לאט-לאט הבנתי שאין לי לאן לחזור. התחלתי לחשוב על המשך חיי, וזו הייתה טלטלה עצומה״.
שגיא החליטה לעבור לכרמי גת לצד חברי הקהילה מהקיבוץ, ועל ימיה החדשים היא מספרת: ״אני יחסית בסדר. אני פוגשת משפחה וחברים, עוברת טיפולים ברגל שחזרה מצ'וקמקת מחאן יונס, ומשתתפת בפעילויות במועדון הוותיקים. יש לנו מפגשי ארוחת בוקר, התעמלות ויוגה, סרטים. אני עדיין מסתגלת, אבל מצליחה להיות נוכחת. אני יודעת שאני חזקה ושיש לי חוסן. אבל מעל כל הפעילויות והעשייה, תמיד מרחפת מעלינו השאלה – מי הבא בתור? את מי עוד נאבד? הקהילה מרוסקת ודואבת, היינו כ-400 חברים ותושבים, 74 נחטפו ו-35 עדיין בשבי. אנחנו יודעים שהרבה לא בחיים, ואנחנו מחכים למי שכן. התקווה נעשית קלושה מיום ליום״.
שגיא נולדה וגדלה בתל אביב. בשנת 1966 היא הגיעה לקיבוץ ניר עוז עם הגרעין (״עמירם קופר ז״ל היה המדריך, עברנו חיים שלמים יחד״), לתקופת ניסיון שנמשכה 55 שנים. בשנה שקדמה לחטיפה שגיא איבדה את בעלה דני, שנפטר אחרי 53 שנות נישואים. ״זו הייתה שנה של התאוששות״, היא מספרת, ״רק התחלתי להרים את הראש״.
על רגעי החטיפה שגיא מספרת: ״יצאתי מהשירותים וראיתי שבעה אנשים בבית, אנשי חמאס חמושים. הייתי משוכנעת שיורים בי. סחבו אותי החוצה יחפה, בשרשראות מהצוואר, וצרחתי ׳אימא׳, כמו שלא צרחתי בחיים. המונים התרוצצו, מבוגרים וילדים, והכאוס היה גדול. שמעתי את הצעקות של שירי (שירי ביבס), זו הצעקה האחרונה ששמעתי.
״הייתי משוכנעת שאני הולכת למות. לא הבנתי שחוטפים אותי. צעקתי, ואחד נתן לי מכה עם הרובה בראש, השני דקר אותי ביד. לא התנגדתי, הבנתי שאין לי למה, כי זה יהיה הסוף.
״לא ראיתי חטופים בדרך, רק בוזזים, כמו להקת עורבים, עם המון חפצים, הלוך וחזור. כולם עושים לך סימנים שהולכים לשחוט אותך, ואני רק חיפשתי את הצבא. תוך 20 דקות היינו בצד השני, על הטוסטוס לכיוון חאן יונס. הועברתי לרכב, ומסביב אנשים מצלמים, צועקים, יורקים.
״התחושה הייתה של התנתקות, שאני צופה בסרט אימה. לקח הרבה זמן לקלוט שזה קורה לי. קשה לתאר את הפחד. כשהייתי ברכב הגיע טוסטוס שני, עם מירב טל, בת הזוג של יאיר יעקב שנרצח, שאיתה הוחזקתי. הביאו אותנו למחסן של ירקות, הייתי בלי משקפיים כי לקחו אותם, אבל ראיתי דמות שוכבת בגלביה לבנה מגואלת בדם, והבנתי שזה עודד ליפשיץ. אני מדברת ערבית אבל נמנעתי מלדבר כי לא ידעתי אם זה טוב או לא. עשו לנו צ׳ק אין באנגלית – שאלו את השם, שמות הילדים, איפה אני גרה, ועודד אמר, ׳הנה עדה, היא יודעת ערבית יותר טוב׳. זה פתר את ההתלבטות״.
בימי השבי שגיא הוחזקה בדירה בקומה חמישית. ״לילות שלמים חזרתי על מנטרות עם שמות הילדים. חשבתי על ההורים, על דני, על מי שהשארתי מאחור. בין השובים אמרו שיש מו״מ להחזיר אותנו, אחרים אמרו שזה ייקח חמש שנים. את לא יודעת למי להאמין, למה לצפות, כל רגע מפחיד מקודמו. הבית זז ורועד מהבומים. לפעמים דפקו בדלת, ילדים באו להחזיר כדור או לקחת סוללות. כל הזמן מחליפים סוללות, כי אין חשמל. וכל דפיקה בדלת את חושבת שזה הסוף. ביום ה-20 אלעד קציר ז״ל, שגם היה תלמיד שלי, הגיע לדירה. התחבקנו ובכינו, היינו האחרונות שראו אותו בחיים. הידיעה על הירצחו בשבי הייתה משבר קשה.
״היו גם ימים שבהם לא ידענו אם לצחוק או לבכות״, היא מספרת, ״לפעמים מירב בכתה ואני צחקתי, לפעמים הפוך. השלמנו זו את זו. שיחקנו בראש ב׳ארץ-עיר׳, במשחקי לשון שהמצאנו, סיפרנו על המשפחה. קיבלנו טרנזיסטור ושמענו חדשות, את ההצהרות של דובר צה״ל. את יודעת שכתבתי לו? פעם הוא דיבר ב- 20:00, פעם ב-21:00,ו כתבתי שאם הוא היה יודע שאנחנו מקשיבים לו, אולי הוא היה מדבר באותה שעה מדי ערב״.
על השחרור המיוחל שגיא מספרת: ״ פתאום ראיתי את כרם שלום, צוותים מישראל, קצינים. הכינו לי בגדים, ושלט עם השם שלי, וכמעט נפלתי. חיבקו אותי ופרצתי בבכי. חשבתי, איפה הייתם ב-7 באוקטובר? עשינו וידיאו ראשון עם המשפחה, שחיכתה בשיבא. המפגש היה עצוב, וקשה, ומצחיק. רעדתי. התחלתי לשמוע על האירועים, ולאט-לאט התחלתי לחבר את פאזל חיי״.
והימים שאחרי? זה כמו להיוולד מחדש, או שרק רוצים לחזור לשגרה הקודמת?
״התמקדתי בדברים הקטנים, כמו ללכת לשירותים בנחת או להתקלח במים חמים. הייתי משוכנעת שלא אדע יותר להתקלח לעולם. את רוצה לחזור לדברים היום-יומיים, לשתות קפה בשעה שאת רוצה״.
מתי באמת שתית את הקפה הראשון?
״וואו, חלמתי שם על הקפה. יום אחרי שחזרנו, בשיבא, שתיתי קפה ואכלתי קרואסון. טעם גן עדן. רגע של שפיות. היה גם המון עצב, כי רציתי להגיע לבית בניר עוז ולשתות בו קפה, עם הצמחים שלי, איפה שדני ואני היינו יושבים בכל בוקר. לא חזרתי לשם מאז, אני לא מסוגלת. יום השנה של דני מתקרב, ואני לא יכולה לחשוב על הנסיעה בכביש 232״.
על המאבק לשחרור החטופים שבו היא משתתפת, שגיא מספרת: ״הגעתי לעצרת בתל אביב, לבשתי חולצה של ניר עוז, מישהו מאיזה רכב שאל אם אני עדה מהקיבוץ. חשבתי שהוא מכיר אותי, אולי תלמיד. חייכתי, והוא אמר, ׳חבל שלא נשארת שם׳. מאותו רגע השתנו בי דברים, כי חשבתי שכולנו יחד. התיישבתי על המדרכה ובכיתי. מאז אני משתתפת בעצרות בכרמי גת״.
על רקע הדיווחים להתקדמות במו״מ לעסקה, שגיא אומרת: ״אני רוצה להגיד למקבלי ההחלטות שיעופו מהכיסא ושיביאו את כולם. היום, אתמול. קודם את החיים, ואז את הנרצחים. אני לא רואה את הסוף, וזה מה שמפחיד אותי. ואם נדבר על ההתבטאות של ראש הממשלה, שאמר ש׳החטופים סובלים אבל לא מתים׳, אז אגיד: אדוני רה״מ, אני הייתי שם, אמנם רק 53 ימים, אבל טעמתי מתפוחי גן העדן ההוא, יום-יום, שעה-שעה. כאשר חזרתי לאין מדינה, לאין בית, למדתי שהגיהינום שהבאת עליי ועל ביתי-קהילתי - קיבוץ ניר עוז ושאר יישובי העוטף - לא יתואר במילים. כעת שבתי ולמדתי: ׳מוות וחיים ביד לשון׳, לשונך שלך״.
את רוצה לומר משהו לחטופים ששם, שאולי גם מקשיבים לטרנזיסטור?
״רק להגיד שימשיכו להחזיק בתקווה, שינסו להאמין שעושים הכול בשביל שהם יחזרו. אוף, קשה לי, אני מתחילה לבכות״.
עדה, איפה את חושבת שתהיי, נאמר בעוד שנה?
״תראי, בניתי לי שגרה. היא לא פשוטה, לא אומר לך שזה גן עדן, ולא מה שאהבתי. אני רגילה לגדל צמחים למטה, לא למעלה. קשה לי, אבל אני לא מרחמת על עצמי, אולי אני סוג של נס. יותר קשה לטפל בקהילה שלנו, ומה שהיה בית בשבילנו 55 שנה. היו לי חיים עד 7 באוקטובר. ב-28 בנובמבר התחלתי לבנות חיים חדשים״.
אתם מוזמנים להאזין לנו כאן ב-ynet, ולעקוב אחרינו בלחיצה על אחת מהאפליקציות שמתחת לנגן, או בכל מקום אחר שבו אתם נוהגים לשמוע פודקאסטים. בכל מקרה את כל הפרקים תוכלו למצוא כאן: עמוד הבית של הכותרת - פודקאסט החדשות של ynet.
