בערב שבת 6 באוקטובר 2023 מירב דלאל לא הייתה רגועה. "אמא שלי הכניסה לי לראש שלא נכנסים הביתה אחרי שיצאת, ובפעם השלישית שהוא נכנס התחלתי להיות מלאת זיעה ופחד, הגוף שלי רעד, הרגשתי שמשהו לא טוב עומד לקרות. לא הייתי שקטה עד 1:50 בלילה כשהוא שלח לי את התמונה באוהל, הרגשתי שמשהו רע הולך לקרות", שחזרה מירב בריאיון לפודקאסט "הכותרת" של ynet. האזינו לפרק המלא.
הכותרת
"צעקו 'הוא חי, אבל', צרחתי 'רק לא חטוף' והתעלפתי": גיא דלאל עדיין בשבי
31:37
"נובה" היה הפסטיבל הראשון שגיא הלך אליו, והוא מאוד התרגש לקראתו. "האמת שלא הייתי אמור ללכת בהתחלה לפסטיבל הזה, אבל זה היה מאוד חשוב לגיא שאגיע", סיפר אחיו הגדול גל. "יומיים לפני המסיבה הוא הגיע אליי והתחיל לבחור בגדים למסיבה. הוא והחברים שלו התכוננו איזה שלושה חודשים. בגלל שאני הלכתי לכמה מסיבות והוא בפעם הראשונה היה לי חשוב ללכת לשם, להיות חלק מהחוויה שלו, לשמור עליו".
האזינו לעוד פרקים בסדרת השיחות עם משפחות החטופים:
גיא יצא עם החברים והגיע לשטח יחסית מוקדם, בסביבות 02:00-01:00 בלילה. "אני עזבתי מסיבת רווקים של החבר הכי טוב שלי כדי להגיע למסיבה. אמרתי לגיא שיגיד לי מתי הדברים מתחילים קצת להתעורר ואז אני אגיע. התכוונתי להגיע לזריחה. הגעתי למתחם באזור 05:00 בבוקר, עד שחנינו ונכנסנו השעה הייתה כבר 06:15".
"הוא חיכה לי בכניסה כולו מבסוט, מאושר, אמר לי 'אח שלי, איך חיכיתי שתבוא'. נתן לי חיבוק, נשיקה, צילם סלפי של שנינו לאמא. כל שעה הוא עדכן את אמא בהודעות", סיפר גל. "אחרי בערך רבע שעה גיא אמר לי 'בוא איתי לרחבה, חיכיתי לך'. אמרתי לו שאתארגן על דברים ואבוא. וזהו, אז התחיל ה'צבע אדום' וכבר לא היה לי זמן ללכת איתו. כשהתחילו ההתרעות ראינו כבר רקטות בשמיים, וברגע הזה המסיבה נעצרה".
"הבנו שאנחנו צריכים לצאת, לא כי חשבנו שתהיה מתקפת טרור, אלא כי זה הגיוני. שאלתי את גיא וחברים שלו מה הם עושים, הם היו קצת מבולבלים. הצעתי להם לבוא לדירה והם אמרו 'כן, איזה כיף'. שאלתי את גיא אם הוא רוצה לבוא איתי באוטו, הוא ענה 'כן, אבל אני לא רוצה שהחברים ירגישו שאני עוזב אותם, אז אבוא איתם ונגיע אליך'. אני יצאתי כמה דקות קודם, מה שנתן לי יתרון ביציאה, אז הפנו אותי למטעים, לשטח הפתוח שכולם רצו בו.
"נתקעתי עם הרכב ברגע שהירי התחיל, וכשירדתי רצתי לכיוון השני, הייתה שם ירידה קטנה והתחבאתי שם מתחת לעץ, עד שהייתי צריך לברוח גם משם. בשלב הזה גיא עדיין ענה לי, הם סיפרו שהם תופסים מחסה ליד הכוחות שלנו. אמרתי לו להישאר במחסה ליד הכוחות ולעדכן אותי. בשלב הזה היינו צריכים לברוח, הירי ממש התקרב אלינו ואנשים רצו לעברנו, חלקם עם דם. במקום הבא שמצאתי להתחבא בו גיא כבר לא ענה לי. ההורים התקשרו וסיפרו שאף אחד מהחברים של גיא לא עונה. התחלתי להבין שהסיטואציה הרבה יותר חסרת תקווה ממה שחשבתי".
"רק לא חטוף"
בינתיים אל הבית באלפי מנשה מגיעים בני משפחה וחברים כדי לתמוך בהורים ולנסות לסייע לחלץ את הבנים שהיו בפסטיבל. "אחי והאחיות שלי הגיעו אליי הביתה כבר ב-09:00 בבוקר, כי הבנו דרך גל שמשהו לא טוב קורה. גיא הוא ילד מאוד אחראי, והתכתב איתי כל המסיבה. חיכיתי לרגע שהוא יתקשר, והוא לא. ישר התחלנו לשלוח צוותים לסורוקה, לחפש אותו ואת החברים", סיפרה מירב.
"בשעה 11:00 אחותי צועקת לי 'מירב, גיא חי, אבל' והתחלתי לצרוח 'רק לא חטוף, רק לא חטוף'. ואז כנראה התעלפתי, הבנתי שהבן שלי חטוף", הוסיפה. "זה אחד הדברים שהכי קשים לי. אני מהדור של החטיפות, הילדים שלי אף פעם לא נסעו בתחבורה ציבורית. כל כך פחדתי מחטיפה, זה היה אצלי במיינד. ולחשוב שאת הבן שלי חטפו ממסיבה, ממסיבה של שלום ואהבה".
"זה נגע בי בפחד הכי עמוק, ובתור אמא אני עד היום סוחבת את הכאב הזה, שלא יכולתי להיות שם בשביל הבן שלי. מה שמאפיין ומדריך אותי זה שאני תמיד אהיה שם בשביל הילדים שלי, תמיד, לא משנה באיזו סיטואציה. ואני לא הייתי שם".
במשך כל הזמן הזה, גל מנסה לברוח מהמחבלים באזור המסיבה. "אחרי תשע שעות בערך של ריצה ובריחה הגענו לפיצול האחרון. היינו שם חבורה גדולה, חצי מאיתנו המשיכו לפטיש, חלק נשארו להתחבא. אני חשבתי שיותר חכם להישאר באותה נקודה. בזמן ששלחנו מיקומים, כוחות שלנו הצליחו להגיע ולהוציא אותנו משם".
"כשיצאנו, הייתי בתחנת המשטרה באופקים, והתקשרתי לאבא שלי. הוא אמר לי לחזור הביתה כמה שיותר מהר, ואמרתי לו שאם משהו קרה לגיא שיגיד לי. הוא סיפר שחמאס פרסמו ב-11:00 סרטון. כבר שלוש שעות שהחברים שלי, המשפחה שלי, כולם יודעים שגיא חטוף ואף אחד לא אמר לי, כדי שאוכל להתרכז ולהציל את העצמי. שרדתי את כל זה, אבל לא הייתה שום נחמה, שום הקלה בלצאת בלעדיו. תכל'ס, הסיבה שהלכתי לשם היא בשבילו, לחזור בלעדיו זה התסריט הכי גרוע שיכולתי לתאר. במשך שלושה ימים לא הפסקתי לבכות, לא הצלחתי לדבר מרוב בכי".
"לא שלמה בלי גיא"
מאז אותה שבת, החיים במשפחת דלאל הם לא אותו הדבר. "אנחנו קמים בבוקר אחרי מעט מאוד שעות שינה, אנחנו לא ישנים הרבה. או שיכול להיות מצב הפוך, שאני ישנה כל היום, בורחת מהכאב בלב. אבל ברגע שהתעוררנו התחושה היא של יקיצה כואבת, הגוף כואב, קשה לו להניע. כאילו שמו לך 100 טון על הראש ו-200 טון על הלב", סיפרה מירב.
"כשאני לבד ומתחילות המחשבות הרעות, אני משתדלת לקרוא את פרק התהלים של גיא. אני כל הזמן מדברת איתו. הדבר הכי קשה זה השיחות האמיתיות שהיו לנו. הוא היה מחכה שאחזור מהעבודה ולפני כל מה שהיה עושה, גם ללכת לחברים, הוא היה יושב ומדבר איתי. היינו יושבים שעות ומדברים, וזה כל כך חסר".
"לפני שהוא יצא, אמרתי לו, 'גיאגו, אם קורה משהו, אתה עוצם את העיניים ומקבל מכה בחזה, בלב, בוסט של אהבה מאמא. אתה חושב על אמא, על אבא, על גאיה, על גל, ואתה מקבל את כל האהבה שלנו ואתה נרגע'. הוא פתח זוג עיניים גדולות ואמר לי, 'אימוש, את האמא הכי טובה בעולם'. וזו הייתה היציאה האחרונה של גיא מהבית. וככה אני ממשיכה לדבר איתו, לשלוח לו כוח, כל הזמן".
לצד הדאגה מקוננים במירב גם אכזבה וכעס. "יש אכזבה שלי מעצמי, מזה שלא הייתי שם עם הבן שלי. הילד שלי הלך לבלות, ואני פחדתי מתאונת דרכים, אבל חטפו לי את הילד, לקחו לי את הילד ממדינת ישראל. פתאום להיות אמא של גיא בפרהסיה, מול כל העולם, זה קשה. אנחנו משפחה פרטית, אינטימית, ופתאום כולם מכירים אותנו".
למרות כל הקושי, מירב עדיין מחזיקה באמונה שהוא ישוב. "אין לי שום אפשרות אחרת. גיא הוא ילד חזק, ואני יודעת שהאהבה והתמיכה שיש לו בבית נותנות לו מלא כוח. אני גם לא רואה אופציה אחרת, גיא שלי צריך לחזור אליי. אני לא שלמה בלי גיא".
אתם מוזמנים להאזין לנו כאן ב-ynet, ולעקוב אחרינו בלחיצה על אחת מהאפליקציות שמתחת לנגן, או בכל מקום אחר שבו אתם נוהגים לשמוע פודקאסטים. בכל מקרה את כל הפרקים תוכלו למצוא כאן: עמוד הבית של הכותרת - פודקאסט החדשות של ynet.
רוני גרין שאולוב השתתף בהכנת הכתבה
