לעשות שינויים בחיים - ואפילו ליהנות מזה
לעבור דירה ומקום מגורים פעם בארבע שנים היא הדרך שלנו להחליף קצת חיים. יש משפחות שנוסעות שנה מסביב לעולם, ויש כאלה שמפתחות הרגל יום-יומי חדש וסודי משלהן. כך או כך, החיים הרבה יותר מעניינים ומאושרים כשקצת עובדים בזה. ד"ר אייל דורון מסביר למה בחיים אסור לדרוך במקום
פעם בארבע שנים אנחנו עוברים דירה, מחליפים מקום, שכונה ובתי ספר. עוברים לעיר אחרת. מאז שהתחלתי לספר על ההרגל המשפחתי שלנו קיבלתי לא מעט ביקורת, כולל אזהרות: "אתה פוגע בילדים שלך", "מתעלל בילדים" או "משוגע וחסר אחריות".
ידידה של אישתי סיפרה לה על בעיות שיש לה עם הילדים. אשתי ניסתה להציע לה משהו, והידידה הגיבה לה בסוג של פליטת פה: "טוב, אתם זורקים את הילדים שלכם כל פעם למקום אחר, את לא תביני". הופה, הנה מה שהיא באמת חושבת על ההורות שלנו. האמת היא שהרבה הורים חוששים לתלוש את הילדים שלהם ממקום מוגן ובטוח ולפגוע באושר ובביטחון העצמי שלהם.
המשפחה שלא מפחדת משינויים ועוברת דירה כל 4 שנים
מצד שני, כולנו מבינים שהעולם סביבנו משתנה ודינמי וחשוב להסתגל לשינויים ולהתחדש. אני מודע שהעניין הזה, של להסתגל לסביבה חדשה ולנוע בעולם, רגיש אצלי במיוחד. במשך שנים ארוכות התקשיתי לטייל לבד, לטוס לבדי או לישון בעיר זרה. אני זוכר נסיעות כאלה שחוויתי בהן בדידות לא פשוטה. אחרי הרבה (מאוד) שנים של אימון - המצב השתנה.
חזרתי לא מזמן מסין, משבוע של פגישות והרצאות בארץ ענקית, זרה ורחוקה, והפתעתי את עצמי. הרגעים שלי לבד עברו עליי ברוגע, השפה הזרה מסביבי שעשעה אותי, והמצבים הבלתי מוכרים לי - והיו כאלה כל הזמן - לא גרמו לי לתחושה של אי נחת.
סוף-סוף, אחרי הרבה נסיעות מעיקות, נהניתי. אין לי ספק שהדגש שלי על מעברי דירה הוא ניסיון להעביר לילדים שלי ערך חשוב: העולם הוא גדול ומרתק, נועו לכם במרחב ותחשבו בגדול בכל מובן. כמו בכל דבר אחר, כדאי להתחיל להתאמן בזה, לרכוש מיומנות בדיוק כמו שלומדים שפת אם. בעולם שבו זכינו לחיות, הילדים שלנו זקוקים לזה, ולא פחות מהם - גם אנחנו.
לזמן אלינו את המזל
למה כל כך מפחיד אותנו לעבור ממקום למקום? החשש המרכזי הוא לעקור את הילדים שלנו מהמעגל החברתי שלהם, ומדובר בחשש מוצדק. להמחשת הדבר, נסו לבחור מה מסכן יותר את חייכם: רשת חברתית חלשה, עישון סיגריות (15 סיגריות ביום) או השמנת יתר.
חוקרים מאוניברסיטת בריגהם ביוטה עברו על יותר מ-140 מחקרים, שכללו יחד כ-300 אלף אנשים. בדידות חברתית, מסתבר, היא גורם סיכון ששווה לעישון 15 סיגריות ביום, והיא מסוכנת אף יותר מהשמנת יתר. אם אתם מפקפקים במחקר הזה, הכירו את המחקר הנודע של בוגרי הרווארד, שבוחן אושר ונערך זה 75 שנים תמימות.
הפרופסור לפסיכיאטריה רוברט וולדינגר הוא שמוביל את המחקר המיתולוגי בימים אלה ואולי מחזיק בידיו את מאגר המידע הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית של מסלולי חיים, והוא אומר: "האנשים שמערכות היחסים שלהם הסבו להם אושר רב בגיל 50 - היו הבריאים ביותר בגיל 80. בסביבות גיל 50 רמת הכולסטרול בדם מנבאת את תוחלת החיים שלנו פחות ממספר החברים הטובים המקיפים אותנו. צריך לאמן את הרופאים שלנו להתחיל לשאול אנשים לעומק על טיב הקשרים בחייהם”.
חברים במרחק שני קילומטר מאיתנו
מעגל חברתי הוא שיקול מאוד דרמטי אפוא, ואין ספק שמעברי דירה מציבים אתגר גיאוגרפי לקשרים החברתיים שלנו; יש אנשים שלא ראיתי שנה שלמה כי הרבה יותר מורכב לקבוע ולתאם איתם. מחקרם הנודע של המדענים ניקולס כריסטקיס וג'יימס פאולר (בספרם "מחוברים", שיצא בעברית) מצא קשר מובהק בין אושר לבין הימצאם של חברים במרחק של עד שני קילומטר מאיתנו. גיאוגרפיה בהחלט קובעת כאן. מצד שני, מעברי דירה הם גם הזדמנות לרכוש חברים חדשים.
מעבר למקום חדש הוא דרך נפלאה "לזמן אלינו את המזל" ולפגוש אנשים חדשים. "סרנדיפיטי" (Serendipity) הוא מושג שתופס מקום חשוב יותר ויותר בתחום החשיבה היצירתית. אין לזה תרגום מדויק, אבל "סרנדיפיטי" היא היכולת לזמן אלינו את המזל. ספרם החשוב של של ת'ור מולר וליין בקר, Get Lucky, עוסק באופן שבו ניתן לתכנן כיצד לזמן באופן יצירתי אל חיינו יותר מזל.
הרעיון המרכזי הוא לחיות מחוץ לרוטינות הרגילות שלנו, להיחשף למקומות, לאנשים ולחוויות שהם מחוץ למסלולי היום-יום שלנו. סרנדיפיטי היא היכולת למצוא את מה שאנחנו לא מחפשים אחריו, להיתקל בחוויות חדשות, להתערבב עם אנשים חדשים שיש להם דרכים אחרות משלנו להסתכל על המציאות. מארק צוקרברג אמר פעם שפייסבוק מאפשר לאנשים את מה שהוא קורא "סרנדיפיטי בזמן אמת".
הרעיון הוא לארגן לעצמנו באופן מתוכנן עוד ועוד פוטנציאל של מפגשים מקריים וחוויות מקריות ולחשוף את עצמנו לחוסר ודאות. אני מאוהב בהגדרות שהן תוצאה של ניגוד מושלם: לזמן את המזל באופן מתוכנן. חיינו נעים תמיד בין פרדוקסים, וכשיש ניגודים כאלה סימן שאנחנו מתקרבים לתחום אנושי ומעניין. אחת הדרכים שלנו כמשפחה לזמן אלינו את המזל באופן מתוכנן היא לעבור מקום. אין ספק שנחיתה במקום חדש מחדדת את החושים ודורשת מאתנו ליצור קשרים חדשים.
השיטה שלי היא לפתוח סוג של חמ"ל - זה קורה תמיד בבית הקפה השכונתי החדש. שאלה: כמה אנשים אתם מכירים בבית הקפה הקבוע שלכם? ועם כמה אנשים פתחתם בשיחה ספונטנית בבית הקפה השכונתי בלי שום אינטרס, רק מתוך עניין? הקשרים הכי מרתקים שלכם יכולים לצוץ משיחות אגב עם אנשים שאין לכם שום סיבה נראית לעין ליצור איתם קשר, אנשים שהם לא חלק טבעי מרשת הקשרים של חייכם. אנשים שנכנסים לחייכם בדרך מקרה. שיחות מזדמנות הן דרך "לזמן אליכם את המקרה". אנשים חיים באותם מעגלים ומשוחחים עם אותם אנשים ומשאירים לעצמם את ההזדמנות לפגוש "טיפוסים" חדשים רק בסרטים ובסדרות טלוויזיה. חבל.
תכנון נכון
בכל זאת, שווה לבדוק, האם כל האנשים שמזהירים אותי מפני הרעיון לעבור דירות קצת צודקים? חוקרים מאוניברסיטת וירג'יניה וטורונטו בחנו את הקשר בין מספר המעברים בילדות ל-Well-being של 7,108 אמריקנים בגילי 75-20, ושוב בחלוף עשר שנים. התוצאה קשורה לסוג האישיות שלכם: בקרב אנשים מופנמים יותר - מספר רב של מעברים בילדות ניבא מדד נמוך של סיפוק מהחיים או רווחה נפשית. בקרב אנשים מוחצנים, לעומת זאת, ההפך היה הנכון. לא מפתיע, הרי לא מעט פעמים מהללים את יכולותיהם של אנשים מוחצנים ביצירת קשרים וכושר הסתגלות.
מחקרים מן הסוג הזה מחזירים אותי להמליץ על ספרה החשוב של סוזן קיין "שקט", שכולו שיר הלל ליתרונותיהם של המופנמים בעולמנו. לי באופן אישי אין ספק שהשאלה אינה מעבר הדירה עצמו. כמו כל דבר כמעט בחיים, השאלה היא איך זה מתוכנן וכיצד הכול מבוצע בפועל - איך מחליטים לאן עוברים, מי באמת שותף בהחלטה, איך מוודאים שזה הדבר הכי מסקרן ומלהיב עבור כולם, איך בפועל דואגים ל"נחיתה רכה", איך שומרים על הקשרים הטובים מקודם ואיך יוצרים קשרים חדשים במקום החדש. זה מצריך מחשבה, אבל אם מפצחים את זה, זאת יכולה להיות חוויה נעימה ומרגשת.
מצב ערני
אז איך הכול עובר באמת בינתיים? אלונה, בת 9.5, מתגעגעת לבית הספר הקודם, שהיה "פחות קשוח", ולחברות הטובות "מפעם". אבל יש גם צד שני - חברת נפש חדשה ומורה יוצאת דופן. "אני מרגישה גאה בעצמי שהצלחתי לעשות את המעבר הזה", שמעתי אותה אומרת לאחת החברות יום אחד. איתמר, בן 11.5, מרגיש שיש לכל אחד עכשיו יותר מרחב אישי ותחושה של עצמאות.
אנחנו באמת חיים עכשיו במרחב יותר גדול מכל בחינה. זה היתרון כששוכרים דירות ולא רוכשים בית ומשפצים אותו עד השקל האחרון של כל החסכונות. גם אין את המחשבה המכבידה הזאת של "זה לכל החיים". דבר אחד ברור: המעברים האלה מכניסים אווירה של חידוש לחיים, כאילו לחצתם על כפתור של "רענון": השבילים אחרים, השכנים הנחמדים חדשים, השכנים המעצבנים חדשים, ויש לנו כלב מופלא. מעבר למקום חדש מעודד אותנו להיכנס למה שסוזן לנגר מכנה "מצב ערני" (Mindful State).
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
החושים מתחדדים ובולעים את המרחב בסקרנות, כמו בפעם הראשונה. אחת הפגישות הבלתי נשכחות שהיו לי בשנה החולפת הייתה עם היזם הדני האגדי לינהארט לאג'בושוויץ', מייסד רשת המתנות Flying Tiger בדנמרק. 700 חנויות כבר יש לרשת, שמציעה לכם מתנות מתוקות, מלאות הומור ואיכותיות במחיר סביר, והסניפים הם תחנת חובה לכל מטייל באירופה.
הדרך שבה לינהארט מסתכל על הסביבה שבה הוא מתהלך הפנטה אותי. הוא משוטט ברחובות ובוחן בסקרנות את סביבתו, בולע בתשומת לב כל פרט. לינהארט, כמו שמגדירה זאת לנגר, רואה כל מידע שמוצג לפניו כחדש ומרענן. הוא עצמו חוזר ואומר תמיד: "אני אנתרופולוג, לא איש עסקים". בניגוד אליו, רובנו כבר מזמן צועדים ברחוב מבלי באמת להסתכל. החיים של אנשים ב"מתן דעת ערני" נראים כמו תמונה עם הרבה יותר צבעים ושכבות.
למרבה השמחה יש אנשים שכותבים לי גם דברים אחרים על מיזם ה"פעם בארבע שנים", כאלה שאהבו את הרעיון ואפילו מאמצים אותו. מי יודע, אולי עוד נקים יום אחד תנועה של אנשים שזזים במרחב ממקום למקום. בכל מקרה, הניצחון הגדול ביותר של ההרגל שלנו בינתיים הוא השאלה של הילדים בתום השנה הראשונה: "מעניין לאן נעבור פעם הבאה".
הרעיון הזה, שגם כשטוב לך תמיד יש עוד מקום ועוד אפשרות של חיים מסקרנת בעתיד הקרוב, מכניס הרבה גמישות מחשבתית לחיים של כולנו. והאמת? התחלנו לגלגל אפשרויות. "פעם בארבע שנים" היא הדרך שלנו להחליף קצת חיים. יש משפחות שנוסעות שנה מסביב לעולם, ויש כאלה שמפתחות הרגל יום-יומי חדש וסודי משלהן. כך או כך, החיים הרבה יותר מעניינים ומאושרים כשקצת עובדים בזה.
ד"ר אייל דורון הוא חוקר חשיבה יצירתית ומוכנות לעולם החדש, מפתח שיטת SEISEI
איך לעזור לילדים לחשוב בצורה יצירתית? צפו:
לפנייה לכתב/ת 
