"לבן שלי קשה בבית ספר וליבי יוצא אליו"
בנה הצעיר של רותם כרמי עלה לכיתה א' ועדיין מתקשה להתרגל למסגרת החדשה. "לפעמים אני שואלת את עצמי עד כמה הצורך שלי להגן עליו ועל שתי אחיותיו מושפע מהמחלה של אביהם ועד כמה הוא נוכח שם פשוט, כמו אצל כל אמא"
אחד הדברים הקשים לי במיוחד בתור אמא הוא לשחרר, לאפשר לילדים שלי לצאת אל העולם האמיתי בלעדיי. המאבק המרכזי שלי עם עצמי הוא לאפשר להם להתמודד בעצמם עם כאב, עם קושי או עם תסכול. הקושי שלי הוא להצליח לא להתערב. זהו מאבק פנימי שנועד להביא את עצמי להאמין שהכלים והחינוך שנתתי בבית יהוו ארגז כלים מספק, ושרגש שלילי הוא רגש שהם חייבים לחוות כדי להתפתח ולדעת שהם מסוגלים.
הוא כבר כמה שבועות בכיתה א', ומתמיד לקטר בכל ערב בין שעה לשעה וחצי. על מה ולמה? על כך שקשה לו עם כל החדש הזה, בלי הגננת, בלי המשחקים שהכיר, על כך שעצוב ורע לו. לפני כמה ימים, באחד מרגעי המשבר, ניגשה אליי יובל. "אמא, אני יודעת בדיוק מה עובר על גלעד", אמרה לי. "הוא התחיל לבכות בגלל המכה שהוא קיבל, אבל עכשיו הוא כבר בוכה על הכול".
אני יודעת שזה תהליך, ושבסופו של דבר הוא יתרגל, אבל אצלי הלב כואב כל כך עכשיו, רוצה כל כך להגן עליו, לומר לו את מה שמתבקש מבחינתי: "אתה יודע מה? תישאר בבית איתי".
אני רוצה לחבק אותו, להיות שם בשבילו, ואם צריך אז אפילו איתו, וכל היום - בכיתה, בחצר ובהסעה. לראות שהוא לא מתבלבל, שלא מציקים או צוחקים עליו, שהוא יודע איך להוציא את קופסת האוכל, את הקלסר ואת החוברת המתאימה, לראות שהוא לא לבד ושלא עצוב לו. ואם עצוב לו, אז לכל היותר כמו שעצוב לי. לא מילימטר יותר.
החיים בבית משפחת כרמי:
לפעמים אני עוצרת ושואלת את עצמי: עד כמה הצורך שלי להגן עליו ועל שתי אחיותיו מושפע מהמחלה של זוהר? ועד כמה הוא נוכח שם פשוט, כמו אצל כל אמא?
אין לי תשובה חד-משמעית לכך, אבל דבר אחד אני יודעת. אילו היה זוהר אבא מתפקד, הוא היה מאזן, הוא היה מרגיע אותי, יוצר בי את השקט החסר לי כל כך, השקט המבטיח שהכול יהיה בסדר. זוהר היה איש שקול, רגוע ומשרה ביטחון, לפחות כלפי חוץ.
קראו עוד:
להתמודד עם מחלת האב ולעלות לכיתה א'
הקשר המיוחד של הילדים עם אבא שלא יכול לדבר
החיים המשפחתיים לצד מכונת הנשמה
בזוגיות בינינו התפקידים היו ברורים מאוד: אני הייתי הרגש והסערה, מדברת ומנתחת הכול עד דק, והוא היה הרציונלי, זה שסופר עד עשר, ואם יש צורך אז עד עשרים, לפני שהוא מגיב.
אני מתגעגעת כל כך לאמירות שלו, ליכולת שלו לנווט. אני מתגעגעת בשבילי ובעיקר בשביל ילדינו. כשקורה לךְ משהו נורא בחיים, אחד הדברים האכזריים הוא שברגע אחד את מבינה עד כמה החיים שבריריים, עד כמה שום דבר בעצם אינו מובן מאליו. הכול, פשוט הכול, יכול או עלול לקרות.
תובנה זו יכולה לשתק ולפרק אותך לרסיסים, או לחלופין לגרום לך להבין שדבר אינו בשליטתך, ושעדיף להרפות וליהנות מהקיים. בשלוש השנים האחרונות בחרתי באופציה השנייה. כך אני מנסה לפעול או לכל הפחות ללמד את עצמי לפעול (ותאמינו לי, זה לא קל אבל אפשרי).
במקומות שבהם אני מוצפת רגשית ומחשבתית, כשאני מרגישה שהמחשבות רצות למקומות קשים ומפחידים - אני פשוט מרפה, עוצרת, לפעמים אפילו נושמת עמוק. אני הופכת לאוטומט, פועלת מתוך הרציונל, ולא מתוך הלב.
באשר לילדים אני יודעת לשנן לעצמי שהם יכולים להם, לחיים, שהם נכונים ומסוגלים להתייצב אל מול האתגרים. גלעד נכנס לכיתה א'. נראה לי שגם אני עוברת עוד שלב בהורות שלי, בהורות שלנו. זהו השלב שבו הוא הופך (די מהר) לעצמאי יותר ויותר. ואילו אני? אט-אט אני לומדת לשחרר.
"בני שוחה בים
אני עומדת על החוף צופה בו מרחוק,
מביטה בים שאינו שלי
ממשיכה בתנועות שחייה שלא יטבע"
(עידית ברק/ "להיאחז בענף הקרוב")
רותם כרמי היא בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית, מעבירה הרצאות על סיפור חייה ובעלת עסק לשיפוץ ומִחזור מגירות ישנות
לפנייה לכתב/ת 
