ענבל שלוי: "שלום ואני רוקדים עם הילדים כל ערב"
יש להם שלושה ילדים בהפרשים קטנים. שלום משחק עם בנו כדורגל בסלון וענבל מרגישה הישג כשהיא מצליחה למצוא עם כל אחד מהם כמה דקות לבד. מדור "הכי הורים" הפעם באווירה שמחה במיוחד
היא פרצה בצמד הבלונדיניות בעונה הראשונה של המירוץ למיליון, אחר כך היא שימשה ככתבת שטח ב"גיא פינס", עשתה הסבה להייטק ובשלוש השנים האחרונות ענבל שלוי היא אחת מהבעלים של "בייביז בנמל", חנות קונספט לחדרי ילדים ותינוקות בשוק הפשפשים ביפו.
שלוי, שהרחיבה את השכלתה גם בתחום עיצוב הפנים, אחראית על כל עיצוב הקולקציות, ייצור הטקסטיל, היבוא והרכש, יחד עם שותפייה, עדי הימלבלוי ושימי שרגא. את הרעיונות וההשראה היא שואבת מעולמה האישי שכולל את המשפחה שהקימה עם בן זוגה הקומיקאי והשחקן שלום מיכאלשווילי, כשלשניים המתגוררים בתל אביב שלושה ילדים שנולדו בהפרשים קטנים זה מזה: ארי, בן שלוש וחצי, רומי בת השנתייים ואלי בת שמונה חודשים.
"זה צפוף ומושלם", היא מעידה על ההחלטה ללדת שלוש פעמים בפרק זמן קצר. "כשהם כולם צווחים לנו, אני מזכירה לעצמנו שזה רעש שהולך להישאר איתנו להרבה שנים, ושמדובר ברעש הכי כיפי שיש.
"גם לי וגם לשלום יש את האימאג' של ארבעה ילדים. אני מגיעה ממשפחה של שלושה אחים, ולמרות שאני האמצעית תמיד התבאסתי שלא היה לי עוד אח קטן נוסף. למרות שזה משהו שתקוע לי בראש, אמרנו שלא ניתן לקיבעון של מה שדימיינו להכתיב לנו את העתיד, אז כרגע אנחנו עם שלושתם ונראה אם נרצה עוד בהמשך".
אז איך נראה סדר היום שלהם? ומה הכי קשה בלג'נגל בין הצרכים של כולם?
הרגעים שאת הכי אוהבת עם הילדים.
"עם ארי ורומי זמן האיכות הכי כייפי שלנו זה לפני השינה. כששלום בבית ולא יוצא עדיין להופעה, אנחנו מקריאים לכל אחד מהם סיפור ומתחלפים אחר כך, וכך יוצא שלכל ילד יש 'זמן אמא' שלו ו'זמן אבא'.
"לאחרונה לשלום ולארי התווסף זמן איכות שלהם במשחק כדורגל בתוך הבית עם שערים והכל. עם אלי, בגלל שהיא עוד קטנה, זה בעיקר להיות איתה ולנשנש אותה, בלי שהאחים שלה תופסים את כל תשומת הלב. למצוא כמה דקות עם כל אחד מהם לבד, זה הישג חשוב מבחינתי".
הדבר שהכי אכזב אותך בהורות.
"זו לא אכזבה יותר, אלא יותר הבנה שהדבר הכי קשה באינטנסיביות הזו, שאם הילד לא לידך, הלב שלך לא איתך. זה לא שאוכל לנסוע לניו יורק לחודש ולעוף כאילו כלום. התחושה היא כמו להשאיר יד שלך מאחור. זו הבנה שלעולם לא יהיה את המקום הזה של לפני ההורות של חוסר הדאגה, או לחילופין של הדאגה רק לעצמך. בין אם דאגה לכמה אכל וישן, לבין דאגות וחרדות שקיימות אצל כל הורה שאם משהו חס ושלום יקרה".
הדבר הכי מפחיד שקרה לך כאמא.
"שלום ואני נסענו בהפתעה ללונדון ליומולדת 40 שלו, וההורים שלי נשארו את הילדים. בלילה רומי קמה עם חום ורעידות והם נסעו איתה לאיכילוב. בשעה אחת וחצי בלילה התקשרו אלינו כי היו צריכים אישור שלנו לבדוק אותה. תחשבי איזה פחד. את במרחק של אלפי קילומטרים וזו תחושה קשה.
"ישבנו במסעדה וכמעט נחנקנו. המחשבה הייתה רק לעוף ולחזור לארץ. המזל שתפסו בזמן והיא קיבלה אנטיביוטיקה. המזל הנוסף זה שהייתה עם אמא שלי ואם אתה חולה היא הבן אדם שאתה רוצה שיהיה לצידך".
הבילוי המשפחתי שאתם הכי אוהבים לעשות יחד.
"זה משהו שהתחיל לאחרונה בערב, קצת לפני האמבטיות. שמים בטלוויזיה שיר שנקרא 'בייבי שארק', וכולנו רוקדים, כולל אלי. הם ממש מבקשים את זה. כולנו משתוללים, ובקטע הזה את לא יודעת אם שלום הוא הילד או ההורה".
ככה זה נראה, אפשר לנסות בבית:
המטלה הכי קשה בהורות.
"הייתי אומרת שזה כל עולמי, תחושת העייפות הבלתי נגמרת. אצלנו זה בשילוב של שלושתם יחד. כל ילד בפני עצמו לא קם הרבה פעמים, אבל עכשיו ארי ניגש אלינו פעם פעמיים בלילה, רומי פעמיים ואלי קמה לאכול. כל יום מתחיל בשש בבוקר, במקרה הטוב.
"חופשת לידה לא הייתה לי בגלל העסק. גם בחדר לידה תיאמתי הגעת מכולות מחו"ל, אבל מצד שני יש לי את הפריווילגיה לשים את הילדים בגן ולהניח את הראש לשעה. זו ההצלה שלי. בימים שאין לי אפשרות, אני לא שורדת".
הדבר שהכי הפתיע אותך בהורות.
"מידת הסבלנות שיש לי. הרבה פעמים בסיטואציות מסוימות, האפשרות היא או שאני קופצת מהחלון של האוטו או מתחילה לצחוק, אז אני מתחילה לצחוק.
"כשהייתי בהיריון מתקדם בפורים בשנה שעברה, התארגנו לארוחת שישי להורים שלי. ארי התחיל לשיר בלופ 'ליצן קטן שלי', רק את המשפט הזה בלופ במשך שעה. תוך כדי שמנסים להלביש ורומי צרחה מבכי. הוא ככה ברקע והיא צורחת. פתאום התחלנו להתגלגל מצחוק. זה או להתחרפן או לקחת לכיוון כזה. למרות שכמובן גם אני יכולה לאבד את זה".
היום הכי משמח בחייך.
"ברור שזה היום שבו הפכנו להורים, חד משמעית. היו לי לידות מדהימות, טובות וחיוביות, בלי התערבות רפואית, לא נשארו לי משקעים. מאחלת לכל אחת לידות כאלו. לא סתם עשינו ילדים ככה ברצף. לא יודעת אם זה היה קורה אם הייתי באיזו טראומה קשה.
"הלידה הראשונה כמובן הייתה יותר איטית, הייתי שלושה ימים עם צירים. הגעתי לבית חולים ואפילו אמרו לי לחזור הביתה. שלום ואני צוחקים שאנחנו מכורים לתחושה הזו של להביא ילד חדש לעולם. נניח בלידה של אלי, היה לי זיכרון טרי שזה כואב ללדת, כי דקה לפני ילדתי את רומי, אבל עדיין חיכיתי בהתרגשות גם ללידה עצמה וגם לימים שאחרי של היי שאין לו שני בעיניי.
"את מתה לישון אבל לא מצליחה מרוב אדרנלין, כמה ימים שאת חיה על ענן. כשהבן הקטן של ציון (ברוך. ק.נ) נולד שבוע אחרי שאני ילדתי את אלי, הוא אמר שהוא רואה אורות. אורות, זו התחושה. את מחוקה מעייפות, ממשיכה לארח אנשים ואומרת לעצמך אשאיר אותה כמה שעות בתינוקיה, אבל עם האדרנלין בחמש בבוקר באה לראות אם היא קמה".
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
הדבר הכי מבלבל בגידול ילדים.
"אצלי בבית היו מעט מאד גבולות יחסית. בגיל ההתבגרות אמנם רק רוצים שיתנו לך ללכת, אבל יש משהו בגבולות, שבסופו של דבר גורם לך להרגיש דאגה כלפייך. ארי כבר בשלב של לבדוק גבולות, למשל לבקש עוד ממתקים. מאד קל לתת לו, כי הוא ילד טוב ומאד מתוק כשמבקש. אני מזכירה לעצמי בדבר הזה מהחוויה האישית שלי, שגם את הגבול, למרות שאותו רגע יכעס, הוא בסוף יפרש את זה בתור זה שדואגים לו ואוהבים אותו.
"סדר יום למשל זה חשוב, מאד ברור לילדים שלי, אני רואה איך בחופשים מאבדים את זה, כשסדר היום משתבש. אני מאמינה שצריך להיות קו מנחה ואז לעשות ימינה ושמאלה, אבל חשוב שיהיה עוגן. בסוף כולנו חווים את זה שלפעמים מוותרים על משהו שתיכננו בראש שלא נוותר עליו.
"אני לא מתהלכת עם ייסורי מצפון אם צעקתי על הילדים או לא עשיתי מספיק. אני שלמה עם איך שמתנהלת איתם אבל יכולה להחליט שאנהג אחרת בפעם הבאה".
קבוצת הווטסאפ הכי מתישה.
"אם הייתה כזו בטח השתקתי או יצאתי ממנה. יחסית הקבוצות של הגן בסדר ואני חולה על זה ששולחים תמונות. זה עושה לי את כל היום. יכולה להתלהב מתמונה שלא תראי את הילד שלי, אני אקלוט אותו רק מאחורה עם פרצוף מצחיק, התמונות האותנטיות שלא אומרים להם מה לעשות. זה קורע".
חפץ או משחק שהילדים שלך הכי אוהבים.
"ארי אוהב את כל המותגים: סמי הכבאי, מפרץ ההרפתקאות ומטוסי על. כשהיה בגן לא הבנתי איך ילד בגן שלו חגג שנתיים ונורא התרגש ממשהו שקשור בסמי, ואמרתי שאני לא חושפת אותו לזה. אבל זה לא משנה כי הם נחשפים ואין דרך להימנע מזה. רומי אוהבת לצייר ושניהם אוהבים את המגנטים שבונים איתם דברים".
קראו עוד ב"הכי הורים":
גיל שוחט: "אין אצלי ממתקים בבית"
מיכל ינאי: "הכי קשה לי? לקום לילדים בלילה"
שי לי שינדלר: "למדתי לא לשפוט אף אמא"
שיר או סיפור ילדים שאת הכי אוהבת.
"יש ספר מהמם שנקרא 'אריה הספריה', ספרה של מישל קנודסן על אריה שמגיע לשעת סיפור בספריה, עם מוסר השכל חמוד. אם דיברנו על גבולות - אז שיש חוקים נוקשים בספריה ומצד שני חוקים מסויימים נועדו שיכופפו אותם קצת. למשל כשרוצים להגיש עזרה לחבר.
"כל ערב אני מקריאה סיפור. אגב, אני מצנזרת ספרים חופשי. למשל במבי או מלך האריות. תמיד מקריאה לארי מלך האריות ותמיד אומרת שמופסה נפצע וסקאר פצע אותו. בשנה שעברה הוא אמר לי 'נכון שאז מופסה מת?' סיננתי את המילים האלו, בחיים לא אמרתי לו, אבל תמיד אומרים שילדים מבינים הכל".
המאכל שהילדים שלך הכי אוהבים לאכול.
"ארי אוהב שניצל, בעיקר של סבתא, צילה אמא של שלום. עם רומי נפלנו איתה קשה, כי היא אוהבת שוקולד. כל היום צעקת עלינו שהיא רוצה. ארי פותח את ביצת ההפתעה - הוא רוצה את ההפתעה והיא את השוקולד.
"אלי רק התחילה לפני חודשיים לאכול מוצקים, אבל היא אוכלת יפה דייסה וסלמון. בילד הראשון אתה מכין בבייבי קוק דברים, בילד שני אתה מועך או שם בבלנדר, עם ילד שלישי מה שמכינים בבית זה מה שהילד אוכל. היא כבר טעמה קציצות שהכנתי, או אוכלת פנקייקים שהכנתי בערב".
הדבר שהכי אהבת לעשות בתור ילדה.
"הכי אהבתי לשחק בחוץ בשכונה - חיי שרה, דג מלוח, סרדינים. נולדתי בירושלים, אחר כך עברנו לקיבוץ יפתח ואז עברנו להר אדר. נכון שהיום לא אשלח לשחק לבד למטה כמו פעם, אבל אולי אתבדה כשיגדלו קצת. בעיני שום דבר לא יכול להחליף חיי חברה מציאותיים. אין תחליף למפגש של פנים מול פנים. למרות המסכים, יהיה להם את זה, כי זה תלוי בנו".
לפנייה לכתב/ת 
