כמה פעמים הבטחנו לעצמנו שזהו, ממחר אנחנו שמים בצד את הפלאפון ונהנים מקצת זמן איכות. קוראים יותר ספרים, עושים יותר כושר, מפסיקים להירדם מול הטלוויזיה בכל ערב ונפגשים עם חברים שלא ראינו מזמן. האמת היא שרובנו עובדים כמו מטורפים וחוזרים לבית מלא מטלות, כל השבוע אין לנו זמן להקדיש לילדים ולמשפחה, ואז עם הגיעו של סוף השבוע כל התוכניות הגרנדיוזיות זזות הצידה, לטובת עוד פרק בסדרה או גלילה אינסופית בסמארטפון.
מומחים בעולם כבר מדברים על מציאות חיינו רוויית המסכים כהתמכרות קולקטיבית, הסיגריות של המאה ה־21. אנחנו מודעים להשלכות, לסכנות הפיזיות והמנטליות שנובעות מההישאבות הזאת ללטישת עיניים בסלולרי, במחשב ובטלוויזיה. אבל מפה ועד באמת לקצץ בזמן המסך - הדרך עוד ארוכה. שלא לדבר על הילדים שלנו, שנולדו עם סמארטפון ביד ולא מרימים את הראש כשמדברים אליהם בשולחן האוכל.
יש אנשים שמנסים להיאבק בתופעה הזו, כקהילה. ביום שישי הקרוב יתקיים יום בינלאומי להתנתקות ממסכים, ובישראל הצטרפו אליו לא מעט משפחות שהחליטו להפוך את השבת הזו לנטולת מסכים. "זו הזדמנות להיפגש עם עצמנו ועם הזולת, ממקום שמאפשר חיבור וצמיחה", אומרת ד"ר רות קבסה־אברמסון, מייסדת מיזם UNPLUGGED ישראל. "לא תמיד המעבר פשוט והוא לא אינטואיטיבי, ואם אנחנו רוצים לחוות אותו, אנחנו צריכים להתנתק מהסחות הדעת שלנו, שגוזלות לנו את תשומת הלב ממה שחשוב לנו באמת".
כבר היום יש בישראל משפחות שמורדות בסדר הקיים ונלחמות על זמן האיכות של ההורים, וגם של הילדים, הרחק מהמסך. לא תמיד זה קל, לפעמים הווטסאפ והפייסבוק קורצים והמייל של העבודה משמיע צפצוף מסקרן, אבל מי שמצליח לעמוד בזה מדווח שהחיים הפכו להיות מאושרים ורגועים הרבה יותר. אז איך נראים החיים של משפחות שהחליטו לרדת מהרכבת הטכנולוגית לפחות ל־24 שעות בשבוע, ושרדו כדי לספר?
עמוס ומאיה אבישר גרים בתל־אביב עם שלושת ילדיהם, נעם (4), זוהר (3) ואופק (שלושה חודשים). הם הכירו כשעבדו כמחנכים בתיכון בבת־ים, ועוד במהלך כתיבת הנדרים לחתונה שלהם הם הבטיחו לפנות את המקום והזמן ולשים את המשפחה במקום הראשון. "החלטנו לכבות את המסכים בכל יום שבת ופשוט ללכת לים במקום", מספרת מאיה. "זה החזיק כמה חודשים שבהם ניתקנו לחלוטין את עצמנו, אבל זה התחיל להציק בעיקר לסובבים אותנו, אז החלטנו להדליק רק את הטלפונים לצורך זמינות במקרה חירום. אבל אנחנו לא עושים שיחות ארוכות ולא משתמשים ברשתות חברתיות וכמובן לא באף מדיום חדשותי".
הם מגדירים את משפחתם כ"שומרי מסך": מדי שישי הם שמים בצד את כל המסכים, ונהנים מזמן איכות משותף. "הבטחנו לגדל את הילדים שלנו דרך סט ערכים ליברלי, חילוני, הומניסטי, שבו אנחנו מאמינים", מספר עמוס. "התבשלה בנו השאלה איך אנחנו מכניסים אלמנטים מתוך התרבות היהודית לתוך החיים שלנו, יחד עם התפיסות הליברליות שאנחנו חיים על פיהן. הבנו שהשבת היא אחד האלמנטים הכי משמעותיים שהיהדות מספקת, ודרכה אנחנו מקדישים זמן לעצמנו, למשפחה ולפנימיות שלנו.
"כל אחד מאיתנו, שחי בעולם מערבי, חומרי ומאוד אינטנסיבי, חייב להתאמץ ובאופן מכוון ליצור מרחבים של עצירה והתעסקות בעולמות הרוח. הטקסים הקטנים האלה מאוד עוזרים ליצור את המרחב הזה. אם אנחנו מייצרים מרחק ממסכים, המרחב הזה יהיה יותר מועיל, מעמיק ומשמעותי. זה לא עניין דתי, אני מבין את המשמעות הפסיכולוגית־רוחנית־תרבותית־משפחתית שיש לעצירה כזו".
איך הילדות שלכן מגיבות לניתוק הזה?
"זה לא היה להן שונה יותר מדי. גם ביומיום מותר להן לבחור סרטון אחד שהן רוצות לראות. יש ימים שהן בוחרות לא לראות כלל אלא מתעסקות בדברים אחרים שיותר כיף להן לעשות".
מה היה לך הכי קשה בניתוק מהמסכים?
"בעיקר חוסר היכולת לתאם ולקבוע עם אנשים. בהתחלה כשניתקנו את עצמנו לחלוטין בשבתות ההחלטה הייתה מאוד קשה לסביבה שלנו, אז הבנו שזה לא עונה על המטרה ושינינו את זה בצורה כזאת שבכל זאת לא נהיה עם מסכים, אבל לא בצורה שתגביל את מה שאנחנו רוצים לנצל מהשבת".
מאיה, יאכזב אותך אם הילדות יגדלו ויחליטו לא ללכת בדרככם?
"אלה הבחירות שלהן ואני בסדר עם זה, אבל אין ספק שזה מורכב, כי אם אני מחליטה שבבית לא משתמשים במסכים, אז זה מה שהן יצטרכו לעשות. אם מחוץ לבית הן יחליטו לראות, זה בסדר גמור. מהאופן שאנחנו בוחרים לנהל את השבת אין הרבה סיכוי שזה יקרה כי אנחנו יוצאים הרבה לטבע, עושים טיולים ופיקניקים ומאוד נהנים להיות רחוקים מהמסך".
בכל זאת, יש גם דברים טובים שהטכנולוגיה מספקת לנו.
"אני לגמרי בעד טכנולוגיה, שלא תביני אותי לא נכון", מבהיר עמוס. "זה דבר נהדר שיכול לפתור הרבה בעיות וגם לייצר הרבה דברים טובים. אבל הסיפור החשוב פה הוא מי מנהל את מי ומי משפיע על מי, וזו עבודה פנימית שאדם עושה עם עצמו".
ליאת בסיס, ראש מטה בארגון "מעוז" ופסיכולוגית תעסוקתית בהכשרתה, מתגוררת ברמת־השרון עם בעלה אייל, איש כספים, ועם שלוש בנותיה, מאי (15), רומי (13) ועמית (9). הקריירה של ליאת כוללת לא מעט נסיעות ברחבי העולם, ובניגוד לנוהג האנושי המקובל במקרים כאלה, במקום לשלוף את הסמארטפון ולפצוח בתיעוד והשווצה ברשתות החברתיות, ליאת מנצלת את הנסיעות האלו דווקא כדי להתנתק מכל מה שקשור בתקשורת וברשתות.
"הכל התחיל לפני שנתיים. הייתי שלושה ימים בבוסטון בנסיעת עבודה. כשאת נוסעת ליעד רחוק אין לך ברירה אלא להתנתק כי העולם שמתקשר איתך נמצא בצד השני בשעות אחרות לגמרי ואז אתה מנותק גם אם אתה לא רוצה", היא נזכרת. "נוצר לי שם שקט שמאוד שיקף לי בכמה רעש אנחנו נמצאים ביום־יום. החלטתי שאני חוזרת לארץ ובסוף שבוע אני מתנתקת מהמחשב ומהפלאפון, שמאוד נוכחים בחיים שלי. מאז בכל סוף שבוע, מהרגע שבו אני מחליטה בשישי שסיימתי את המטלות שלי, אני מנתקת ל־24 שעות את כל המסכים, לא על שקט ולא בצד, פשוט מכבה את כולם".
הצלחת לסחוף אחרייך את המשפחה?
"המשפחה שלי עדיין לא מנתקת את המסכים כמוני, אבל סיכמנו שבדרך לשם כל יום משבע לתשע אין מסכים בבית וזה מאפשר מלא זמן משפחתי ביחד, הרבה יותר משחק משותף. כשאנחנו מנתקים את הטלפונים פתאום כל הילדים מגיחים מתוך הקונכיות וכולם בסלון", היא אומרת וצוחקת. "בלי המסכים קורות המון אינטראקציות שלאט־לאט נמחקו לנו מהמשפחה. יש לנו פינה שבה אנחנו שמים את הטלפונים ולא נוגעים בהם. ליד שולחן האוכל מובן שתמיד אסור, זה הכי נוקשה, וגם אם באים אורחים אסור גם להם להיות עם הפלאפון ליד השולחן. גם בשבת ובשישי אני לא מרשה מסכים ליד השולחן, לא לסבא וסבתא ולא לדודים. בהתחלה כולם כעסו עליי, אבל עכשיו אנחנו מקפידים על זה".
חשבת לכפות עליהם להצטרף אלייך בשבתות?
"מה פתאום. זה כמו כפייה דתית, אסור לעשות את זה. אבל אני לא דואגת, כי זה יתפוס אותן מרצון. כשאני הולכת איתן לטייל בשבתות הן משוויצות מולי שהן לא הביאו את הפלאפון, כדי שאהיה גאה. כשבאו לצלם אותנו לכתבה הבנות שלי אמרו 'אני לא יודעת אם אני רוצה להצטלם לכתבה כי מה שאמא עושה זה מוזר'. אמרתי להן שאני לא מוזרה, אני פשוט חוזה את העתיד. צריך לשים לב לברכה שהמסכים מביאים איתם, אבל גם לחסרונות".
מה היה לך הכי קשה בהתנתקות?
"כשאתה מכור למשהו, אתה כבר מתגעגע אפילו רק לתחושה של להחזיק את הטלפון. לפתוח את הטלפון, לגעת בו, לראות מה התחדש ברשתות. זו חוויה פיזית שמקשרת אותנו לעולם".
עמית, הבת הקטנה, אמנם רק בכיתה ג' אבל יש לה עמדות משלה בנושא, והן לאו דווקא מיושרות לחלוטין עם האג'נדה של אמא שלה. "אני בשמחה אהיה עם המשפחה, אבל לפעמים אני רוצה להיות עם המסך ובדברים שאני רוצה לראות", היא מתנסחת בדיפלומטיות.
את אוהבת שאמא מנתקת את עצמה ממסכים בשבת?
"זה שאמא מתנתקת בשבת זה טוב, כי יש לה הרבה יותר זמן איתי. היא נמצאת ביומיום הרבה עם הטלפון ואין לה הרבה זמן להיות איתנו כי היא צריכה להיות בעבודה, אז בשבת אנחנו ביחד כל המשפחה ועדיף שהיא לא תהיה עם הטלפון".
אבי זיתן מהרצליה גר עם תמי וארבעת ילדיהם, יובל (23) יונתן (19), איתי (14) ועומרי (11). תמי היא עצמאית המתעסקת במערכות מידע ולאבי יש חברה לייעוץ שיווק אסטרטגי. גם הם הרגישו איך המסכים הולכים ומשתלטים על שגרת החיים של משפחתם, ובניגוד למשפחות האחרות שהתראיינו לכתבה את תהליך ההתנתקות מהמסך החלו אבי ותמי לא מתוך איזה מיאוס פנימי אחרי שעות עבודה ארוכות, אלא דווקא מתוך דאגה למצבם של הילדים.
"למרות שאנחנו בוגרי מכון אדלר, אף שיטה שלמדנו שם לא הצליחה לעזור לנו להשתלט על מגרש המשחקים החדש שבו נמצאים הילדים שלנו כל שעות היום", מספר אבי. "עד לפני שנה לא היה לאף אחד טלוויזיה בחדר אבל נכנענו ללחץ והסכמנו להם. הילדים הקטנים שלנו נולדו לתוך דור ה־Z. ניסינו להגביל אותם לשלוש שעות ביום, אבל גם בזה הם חורגים. רשמנו אותם לחוגים, אבל אחרי שהם מסיימים הם רצים שוב למסך, קובעים אפילו עם החברים דייט מול המסך. כל דמי הכיס שלהם הולכים על 'פורטנייט' וזה מעגל שלא נגמר. הגענו לנקודת תסכול והיינו חייבים לעשות עם זה משהו".
בני הזוג, הפעילים גם בוועד ההורים של בית הספר של הילדים, החליטו להעביר את המסר דרך המוסד החינוכי. "הקמנו את 'ועדת מסכים', שהגדירה לה כמשימה להפחית מסכים אצל הילדים. היינו בוחרים הפסקה אחת ביום שכולה מנותקת מפלאפונים. כל הילדים מפקידים את הפלאפון במזכירות, בית הספר יוצר תכנים מעניינים, וככה הילדים רוצים לשתף פעולה. אחרי שעיריית הרצליה שמעה על הפרויקט היא החליטה לאמץ את הפעילות הזאת בכל בתי הספר בעיר".
אבל בני הזוג לא נעצרו שם, ומקפידים מאוד בשבתות לשמש דוגמה אישית לילדים. "אשתי ואני לא פותחים מסכים בכלל במהלך השבת. עם הילדים הצלחתי להפחית משמעותית את השימוש, אבל לא לגמרי לנתק אותם. בינתיים הם מנותקים שלוש שעות שלמות ממסכים והם עומדים בזה יפה".
עכשיו בכנות, אתה באמת מצליח לגמרי להתנתק בשבת?
"לפעמים נלחץ לי בטעות הפלאפון", הוא אומר וצוחק, "אבל אני באמת מנסה שלא. הודעתי לעובדים וללקוחות שלי לא לפנות אליי בשבת ולאט־לאט הם הצליחו להסתדר לבד".
"אני מסכים עם זה שהייתי חייב להתנתק ממסכים", מודה הבן עמרי. "ההורים ביקשו ממני להפסיק ובהתחלה הייתי כועס ולא מבין למה הם רוצים לעשות לי דווקא, אבל בסוף הבנתי אותם. זה עדיין לא קל לי כי אני באמת מכור, אבל החוגים מאוד עוזרים לי לצאת החוצה. הכי כיף לי לשחק במחשב ובפלאפון, אין מה לעשות, אבל אני מודע לכך שזה לא הכי טוב".
מיכאל ומרית קבסה גרים בחצור־הגלילית עם שלושת ילדיהם, יונתן (11), מיכל (6) וישי (4). למרות שהם מקפידים לשמור שבת, במשפחת קבסה מרגישים היטב את הקושי להתנתק מהמסכים. במסגרת המאבק הם מנסים להתנתק למספר שעות ביום במהלך השבוע ובסוף השבוע לנתק את עצמם לגמרי. "לפני כמה ימים קראתי מחקר באינטרנט שמראה שהאדם הממוצע נוגע בפלאפון 2,500 פעמים ביום, וגולל 92 מטרים ביום עם האצבע", מספר מיכאל. "זה האורך של פסל החירות, כולל הלפיד. ההתמכרות הזו למסכים הולכת ונהיית יותר ויותר גרועה. אתה מחובר 24 שעות למייל הארגוני בעבודה וזה יוצר מצב שאתה לוקח את העבודה איתך הביתה. זה ממש נהיה עבדות מודרנית".
איך עצרתם את זה?
"החלטנו שבשבתות אנחנו משתדלים לנתק את הכל ולהיות לא מחוברים לשום גורם טכנולוגי, וזה עובד לנו כבר כמה שנים. אני לא בן אדם דתי אבל אני אוהב את הקונספט של השבת, אני תמיד אומר שאם לא הייתה שבת היה צריך להמציא אותה. החיבור הזה לטבע, ללכת לטייל, להכיר את הילדים שלך טוב יותר - ואת כל זה אפשר לעשות רק אם הראש שלך לא נמצא בתוך הפלאפון".
איך הילדים מקבלים את זה?
"אנחנו לא רוצים להפחיד אותם, אז אנחנו נותנים להם את הזמן שלהם", מצטרפת לשיחה מירית. "הם יתחברו לזה בדרך שלהם ואנחנו לא רוצים לכפות עליהם שום דבר. כל השבוע אין לי זמן, אני באה הביתה ויש לי מטלות. בשבת הכל עוצר ואני נטו איתם. מדברים, אוכלים יחד ומשחקים משחקים. אני כל השבת על הרצפה עם לגו ופאזלים, וזה הכיף האמיתי".
"אנחנו עסוקים יותר מדי בדאגה, חשש וחרדה מפני הטכנולוגיה. כשהילד שלנו יוצא לטיול נורא חשוב לנו שהוא ייקח איתו טלפון נייד כי אז אנחנו יודעים בדיוק איפה הוא וככה אנחנו יותר רגועים. ברגע שהוא חוזר מהטיול אנחנו ישר אומרים לו לעזוב את הנייד", אומר ד"ר אייל דורון, חוקר ומפתח יצירה חשיבתית. "בואו ניקח פעולה הכי בריאה שיש, כמו צחצוח שיניים. אם ילד יצחצח שיניים ללא הפסקה במשך שש שעות הוא עלול לעשות לעצמו נזקים נוראיים. הכל שאלה של מינונים".
אז מהי הדרך הנכונה להתנהל?
"הבעיה העיקרית היא שההורים לא מפעילים מספיק שיקול דעת ומדברים בסיסמאות. יש ילדים שמשחק מחשבה הוא הזדמנות עצומה בשבילם להתפתח ויש ילדים שישבו מול המסך, יבהו בו כל היום ולא יעשו שום דבר. במקום להפעיל את שיקול הדעת והאינטואיציה ולעזור לכל ילדה וילד למצוא את הדרך הנכונה שלהם, אנחנו ההורים מוּנעים משחור־לבן טוטלי".
ד"ר דורון הוציא לאחרונה את ספרו "להמציא מחדש הורות וחינוך במאה ה־21". "במהלך כתיבת הספר דיברתי עם עשרות חוקרים מכל העולם על השפעת הטכנולוגיה על ילדים. הם הוכיחו לי שיש יתרונות עצומים במשחקי מחשב מורכבים ובאינטראקציות טכנולוגיות. ברגע שאנחנו הופכים משהו לכל הרע עלי אדמות אנחנו מחמיצים המון הזדמנויות. המסר שלי הוא שצריך לכבד את הילדים, להתעניין במה שהם עושים ולנסות להבין יחד איתם איפה האינטראקציות האלה מפתחות ומעשירות אותם ואיפה הן באות על חשבון חוויות אחרות בחיים".
