כיצד מתעצבת אישיותו של הילד?

התינוק נולד כשהוא מצויד במטען גנטי ומעתה עליו לגדול ולהתפתח. יש החושבים שתינוקות נולדים עם "אופי", קביעה שאין יכולת לערוך בה שינויים. לצד אלה התפתחו אסכולות כמו למשל, אלפרד אדלר ושות', הרואות בגורמים שלא קשורים לגנטיקה ומשפיעים על עיצוב אישיותו של הילד במהלך חייו.

מי הם "האחראיים" על עיצוב אישיותו של הילד מעבר לגנטיקה?

1. מי הם הורייך?

הראשונים אותם פוגש התינוק הם ההורים. התינוק הנולד מתבונן סביבו, רואה, מקשיב ולומד מה הם החיים. מה אני צריך להיות בעולם כדי להיות נאהב ולמצוא את מקומי? האם ההורים הם אנשים חמים? שמחים? אופטימיים או אולי אנשים קרים? פסימיים? האם האנשים המקיפים אותי דואגים לי? ואז אני אסיק שהעולם בטוח ומוגן. האם רק כשאני בוכה אני מקבל אוכל ותשומת לב או שבכל מקרה הוריי פה לידי ומספקים לי מה שאני צריך בזמן אמת?

בהדרגה התינוק מאמץ לו, מה שאלפרד אדלר קרא לו "הגיון הפרטי". ההיגיון הפרטי הוא אוסף ההנחות שהתינוק אימץ לו באופן סובייקטיבי מחוויותיו בשדה החברתי. בנוסף, ישנה חשיבות ליחסים בין ההורים - האם היחסים מבוססים על שוויון? האם ישנה הערכה הדדית? האם הם יודעים לקבל החלטות יחדיו? האם הם פועלים בשיתוף פעולה?

האם ישנה הערכה הדדית בבית?(צילום: shutterstock)

2. המערך המשפחתי

גם למיקום הילד במשפחה יש משמעות לאופן התפתחות ועיצוב אישיותו וביכולתו שלו לתפקד בשדות החברתיים. הורים רבים מביטים בגאווה בילדם הבכור, מתפעלים ממנו ומצפים שיהיה אחראי, בוגר ומטילים עליו משימות. ילד בכור שכזה יהיה האחראי מבין הילדים, התורם והמועיל.

מאידך, יש הרואים בילדים בכורים "מכת בכורות" מכיוון שיש חלק מקבוצת הבכורים שמתפקדים בעולם כאילו הוא התחיל כשהם נולדו. זה קרה כשנולד התינוק הבכור במשפחה והוריו שמו אותו במרכז החיים. כל פעילות המשפחה שנעשתה או שלא נעשתה סובבה סביב ציר הילד הבכור. ההורים ראו בו כדבר החשוב בחיים, החלו לעשות עבורו הכל והכוונה גם דברים שהוא כבר יכול היה לעשותם בכוחות עצמו. הם הרגילו את ילדם הבכור להיות שייך בלעדית ל"קבוצת המקבלים" (מקבלי השירותים) ולעומתם הם (ההורים) היו מ"קבוצת הנותנים".

ילדים בכורים כאלה גדלו להיות ילדים דרשנים, מפונקים וששום דבר לא ממש מספק אותם. אפיונים מיוחדים נראה גם אצל ילדי "הסנדוויץ''' שמעליהם נמצא הבכור ומתחתיהם הקטן, שעלול להיות המפונק, זה שהיה נתון לחסות יתר מתוקף מקומו "הילד הקטן". חשוב לציין, שלא כל הבכורים או הקטנים מפונקים. יש ילדים שלמרות שההורים פינקו אותם, הם בחרו וסרבו להיות המפונקים וגילו אחריות ועצמאות כבר מהילדות המוקדמת.

קראו עוד:

הילדים הזמינו אתכם לטיול אחרי הצבא? אל תתלהבו

טיפול בטבע: לעזור לילדים באווירה חופשית

השעה שבה ילדים צריכים לחזור מבילוי

כדי ליצור מצב שכלל הילדים במשפחה יהיו בעלי תחושת ערך ושייכות, ודמוי עצמי גבוה יש לנהוג עם כולם באופן שוויוני, גם במתן אהבה ותשומת לב יחד עם בקשה לעזרה הדדית, תרומה ועשייה כל אחד לפי יכולתו. רודולף דרייקורס כתב בספרו : "ילדים האתגר" - "שימו את כל הילדים בסירה אחת". הוא התכוון לכך שלא משנה מה מיקום הילד במשפחה כולם צריכים לדעת לקחת אחריות על מעשיהם. כשיש ערכים שהורים רוצים להנחיל במשפחה הם צריכים לדבר על כולם ולכולם.

3. האווירה המשפחתית

לכל משפחה יש את האווירה האופיינית לה. אווירה מלשון "אוויר" - האם ה"אוויר" נעים בבית? האם מדובר בבית פתוח שנכנסים אליו חברים ושכנים או שמא זה בית סגור ומבודד? האם בבית דיברו בקול שקט ונעים או שמא הטון היה גבוה והיו צעקות בלתי פוסקות? האם היו ארוחות משפחתיות ושיח פתוח או כל אחד אכל לבד בזמנים אחרים?

איזו משפחה אתם?(צילום: shutterstock)

4. דרכי החינוך

האם דרכי החינוך מושתתות על סמכות הורית שמסתמכת על ציות הילד או האם מדובר בדרכי חינוך דמוקרטי המבוסס על כבוד ושוויון?

5. קיומם או העדרם של רגשי נחיתות

ילדים שגדלים בבית ובמשפחה שבה הם מרגישים תורמים ומועילים הם בהכרח ילדים בעלי דימוי עצמי גבוה יותר, מרגישים בעלי יכולת תפקוד גבוהה יותר ותחושת השייכות שלהם למשפחה מובטחת.

6. התנהגות ההורים מחוץ לבית

ילדים הם תצפיתנים מעולים ופרשנים גרועים. הילד מסתובב עם הוריו גם מחוץ לבית בשדות חברתיים שונים ומגוונים. הילד רואה ומקשיב לאופן הדיבור של ההורים עם עמיתים ואף בעלי סמכות שונים. הילד רואה, שומע ומפרש את מה שקלט באמצעות עולם המושגים המצומצם שלו. לכן, כשהורים מדברים בנימוס ויודעים גם להקשיב איש לרעהו, הילד עשוי להבין שכך הם החיים: יש להקשיב ולדבר בנימוס. כשהילד חשוף לקללות, השמצות והרמת קול של הוריו לאנשים סביבם הוא עלול להסיק שכך צריך לנהוג ויש סיכון שבבגרותו הוא יאמץ ויחקה דפוסים אלה.(לטוב או לפחות טוב).

7. בית אחד, ילדים שונים

אין בית שיש בו שני ילדים ויותר, ותמיד מדובר בשתי ישויות נפרדות בעלי "אופי" שונה. איך קורה הדבר? הרי מדובר בילדים שנולדו לאותם הורים, באותו בית, אותה סביבה. איך ייתכן שהילדים שונים באופיים? הסיפור מאוד פשוט למרות שהחיים הם עסק מורכב. נולד ילד בכור, ההורים מתעסקים בו ובציפיות שלהם ממנו. אין לו תחרות. על פיו יישק דבר ויזכירו לו כל החיים שהוא הגדול.

כעבור שנתיים או שלוש יוולד לו אח או אחות. השני במשפחה יהיה לזמן קצר או ארוך הקטן במשפחה. וכך יש שני ילדים - אחד חי בתחושה שהוא הגדול ויגדל לידו ילד שבאופן טבעי ירגיש פחות מהגדול (אלא אם תהיה התנהלות הורית מאוד נבונה ושיויונית). הגדול יכול לבחור להיות האחראי או המפונק ("אני הבכור, מגיע לי") והשני יכול להיות הכל חוץ ממה שהגדול כבר "תפס" לו. אם הגדול היה האחראי והעצמאי אז מה שיישאר לקטן ממנו זה המפונק והתלותי. כך זה עובד: על כיסא אחד יש מקום לילד אחד.

אלפרד אדלר סבר שאת יצירת אישיותו של הילד (שקרא לה סגנון החיים), הוא ישלים עד הגיעו לגיל חמש. מניסיוני כמטפלת בפסיכותרפיה וכמדריכת הורים אני יכולה להעיד שבכל גיל אנו עשויים לעבוד על עיצוב אישיותנו. נכון, זה דורש מודעות, עבודה ורצון טוב אבל זה אפשרי, כמובן, רק למי שמרגיש צורך לשנות משהו באופן שבו הוא מתנהל.

הכותבת  היא מדריכת הורים, פסיכותרפיסטית ומאמנת שינה לתינוקות וילדים