6 מסקנות מביקור אצל משפחות בסינגפור
הכבוד והחינוך הם לפני הכול, המטפלת עושה את החיים להרבה יותר פשוטים ולילדים ברור מה מותר ומה אסור. שירלי בן יאיר, מדריכת הורים, נפגשה עם הורים מהונג קונג וסינגפור, וחזרה עם תובנות על איזון, נימוס ורגשות אשם
לא אשכח שחבר סיפר לי שבנה גן ילדים ביפן. בכניסה היה תורן גבוה, וכל ילד שרצה להיכנס לגן היה צריך לגעת בראש התורן. הילדים היו קטנים ונמוכים והתורן היה גבוה ורחוק. הם קפצו, טפסו, נפלו וניסו שוב ושוב עד שהצליחו.
לא הגננת ולא ההורים ויתרו להם בשום שלב, והם ידעו שזה כרטיס הכניסה שלהם לגן. המחשבה היא שאם הם יתחילו כך את היום, תחושת הערך שלהם תעלה והם ירגישו יכולים ומסוגלים, וזה הבסיס לחינוך בחצי השני של הכדור שלנו.
התלוויתי אל בן זוגי לנסיעת עסקים בהונג קונג וסינגפור. הוא מבקר שם לעיתים תכופות ופוגש לארוחות ערב באופן קבוע לקוחות שמתעקשים לארח אותו בביתם. בכל ערב התאחנו בארוחת ערב אצל משפחה אחרת בהונג קונג ובסינגפור.
בתור מדריכת משפחות, ובאופן בלתי רצוני, כמעט כמו ששרירי הנשימה שלי עובדים, גם שרירי ניתוח המשפחות שלי עובדים מסביב לשעון. התארחתי אצל משפחות שונות לארוחות ערב ודבר לא הכין אותי למשפחה בסינגפור שאב המשפחה הוציא את מקל הבמבוק שאיתו הם "מפליקים" כשהבית יוצא משליטה.
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
אין ספק שהחוט המקשר בין כל המשפחות שפגשתי הוא הכבוד והחינוך. הכבוד של הילדים להורים וגם של ההורים לילדיהם, ובראש הראשונה הכבוד כלפי עצמם. הסדר והחוקיות הם בראש המעלה, כבוד לאחר וכבוד לחברה. דוגמאות לא חסרות, למשל - עומדים במדרגות הנעות בצד ימין ומי שממהר עוקף משמאל, הולכי רגל לא עוברים באור אדום את הכביש, מחכים שהמעלית תתרוקן ורק אז נכנסים. הרבה מאיתנו חוזרים מחו"ל ושואלים את עצמנו למה אצלנו בארץ זה לא כך. אני חושבת שהבסיס הוא בחינוך מהבית.
לא מוותרים על חינוך
למשפחה הראשונה שפגשתי יש שתי בנות בגילאי ה-20 והורים שכבר רוצים לראות אותן נשואות. ניכר כי בראש המעלה של המשפחה הוא החינוך. במחקר שפורסם לאחרונה עולה כי יוקר המחייה בהונג קונג הוא במקום הראשון וסינגפור במקום השלישי. למשפחה הזו אין בעיה של כסף. מדובר בזוג שהתעשר במהלך השנים אך לא נפל בפח שרבים בארצנו מרבים ליפול בו, והוא הפינוק וחסות היתר.
שתי הבנות עדיין גרות עם ההורים. לא נהוג לצאת מהבית לפני שמתחתנים וגם שכר הדירה דמיוני בהונג קונג - 4,000 דולר לשני חדרים. למדתי שאם יש משהו שלא מוותרים עליו הוא חינוך. המבוססים יותר שולחים את הילדים למספר שנים לאנגליה או ארה"ב ללמוד באוניברסיטה. חלקם חוזרים וחלקם משתקעים במקום לימודיהם לאחר סיום התואר.
הבנות שאני פגשתי בוגרות ייל ואינטליגנטיות ביותר. האנגלית שלהן רהוטה, ובמשך כל הארוחה קשר העין ביניהן לבין ההורים לא מש. הן ללא ספק היו שם על מנת לכבד את ההורים שלהן, וניכר היה שהן צריכות אישור אחת לזמן מה לכך שהן עושות את העבודה. הונג קונג הייתה מושבה אנגלית, וכך הרגשתי בערב הזה, שאני יושבת עם משפחה אנגלית מבוססת שערכי הכבוד והחינוך הם מעל הכול. כן, וכמובן שהגישו תה בסוף הארוחה.
אבא, אמא ומטפלת
למחרת פגשתי בזוג הודים שעקרו להונג קונג, זוג עם ילדה בת שש. המשפחה מתגוררת בדירת 70 מטר. האב עובד בבית השקעות והאם עקרת בית. בדירה הזו גרים ההורים, הילדה והמטפלת. למשפחות הללו, והן לא מיעוט בהונג קונג, יש מטפלת אחת לפחות לכל ילד. כלומר אם יש שני ילדים והם גרים בדירת שני חדרים עדיין לא יוותרו על ה"נני" - זה סטנדרט והיא המטפלת העיקרית בילד.
היא בדרך כלל באה מרקע סוציו-אקונומי נמוך יותר ויש לה יום חופש אחד בשבוע. ישבתי מול האם המטופחת, וחשבתי לעצמי תוך כדי שיחה כמה החיים קלים יותר כשמישהו אחר מגדל לך את הילדים. האם מודל כזה היה עובר בישראל? נכון שיש משפחות רבות עם מטפלת בבית, אבל האם הישראלית כל הזמן בשליטה ועיניה בכל.
קראו עוד:
אני כאן בגלל אשתי - המעבר שלנו לקליפורניה
המשפחה שעברה להודו עם שתי מזוודות ותיק
במודל שאני מדברת עליו, האם לא מעורבת בכל מה שקורה עם הבת. לפני שאנחנו מרימים גבה ופוערים פה, זו הזדמנות נהדרת להתבונן בגבול שהוא שונה משלנו, הישראלים. האמא בעצם מקבלת את התפקיד של הסבתא, שמקבלת את הילדים מקולחים, ודואגת קצת יותר מרחוק. גם בלילה, כשהילדה מתעוררת, אל תצפו מהאמא לקום אליה, בשביל זה יש מטפלת. האם מודל כזה היה עובר בארץ? עוד נהרהר בעניין.
המשפחה הבאה שפגשתי הייתה בסינגפור: אבא, אמא ושני ילדים בגילאי חמש ושלוש. האב מרבה לטייל בעולם עקב עבודתו. נכנסתי לביתם וישר חשתי באווירה החמה והאנרגיות השמחות בבית. הדירה חמימה וקטנה, הסלון היה עמוס בספרים עבי כרס של ביוגרפיות, רומנים וספרי בישול, וברקע התנגנה מוסיקה משנות ה-80.
תקיפות אדיבה
הריח בבית היה של בישול, ריח של אוכל ביתי ואפילו מעט מוכר עם ריח כמון ותבלינים שאנחנו מזהים היטב מהבית. כשנכנסתי, חשבתי לעצמי שהנה הגעתי לבית ישראלי כל כך דומה לשלנו, אז חשבתי. הריח של התבשילים היה משתי המבשלות שהיו במטבח באותה העת. בשלב שבו הילדים באו לשבת על אמא, היא חיבקה אותם חיבוק חזק ושלחה אותם לישון עם המטפלת.
הילדה עשתה קולות של "רוצה להישאר עוד קצת עם המבוגרים", אבל האם ענתה לה בתקיפות אדיבה, כמו שאנחנו אומרים באדלר, שהיא צריכה להתפנות. מבט נוסף מאבא אישר לה את מה שחשבה - עליה ללכת יד ביד עם המטפלת למיטה לישון. שאלתי אותם מה קורה אם הילדים לא נשמעים להם, אב המשפחה קם, ניגש לספרייה ומאחורי ספר "סודות הבישול המלזי" הוציא מקל במבוק דק אבל נראה כואב, שעוזר להם היטב כשהמילים נגמרות.
באופן אינסטינקטיבי התכווצה לי הבטן. חייכתי בנימוס ומיד הסבירו לי זוג נוסף שהיה בארוחת הערב שגם לאסירים בסינגפור יש עונש שנקרא מלקות. פשוט מכים אותם בבית הכלא ודואגים לכך שהם יבינו מה מחיר הפשע. בסינגפור אין כמעט פשע. הרחוב הראשי שם נקי הרבה יותר מכל מסדרון בית חולים בארץ. הגבולות שם במדינה בכלל ובמשפחה בפרט מאוד ברורים - יש חוקים, יש אכיפה ויש סדר.
המסקנות מהביקור שלי באסיה
1.מידתיות ואיזון: סדר נותן שליטה ושליטה נותנת ביטחון. והשאלה בחיים היא תמיד - מה האלטרנטיבה? כל עוד לא יודעים שיש אלטרנטיבה קשה לבחור. אני חושבת שהסוד הוא במידתיות ובאיזון. אני פוגשת כל יום בקליניקה ובסדנאות הורים מיואשים מחוסר השליטה בילדים בגילאים צעירים יחסית. אני חושבת שיש להחזיר את ההגה לידיים של ההורים, וגם אם הילד יכעס, יבעט ולא יאהב את התוצאה, עדיין לא להיבהל ולזכור שאנחנו משיטים את הסירה ולא הם.
2. השקעה בחינוך: חינוך וכבוד הם שני ערכים שעליהם מושתת מערכת החינוך של רוב המשפחות ואלו ערכים חוצי עולם, תרבות ומעמד. הורים צריכים לכבד את הילדים, כלומר לתת להם את מה שהם צריכים (ולא מה שאנו רוצים) ולהאמין בהם שיש להם את היכולת לעמוד במצבים מורכבים, ולא לשמש כלחצן מצוקה לכל גחמה בכל רגע נתון. ההשקעה בחינוך היא העתיד. אם המדינה לא נותנת מספיק, תתנו אתם בבית, על ידי פתיחת אופקים נוספים, מוזיאונים, ספרים, טבע וכדומה.
3. בייביסיטר: אם יש אפשרות להביא עזרה הביתה, למשל נער/ה אחר הצהריים ובזמן ארוחת הערב. זה יעשה פלאים לאווירה ולסבלנות של ההורים.
4. רגשות אשם: כדאי לוותר על רגשות האשם. הם לא מועילים ולא מקדמים. חינוך שמושתת על סחיטה רגשית של ילדים את הוריהם או של הורים את ילדיהם יביא לבור ללא תחתית של בקשות וכמובן מענות וטענות.
5. פינוק וחסות יתר: זו "המכה" של החינוך בדור הזה. ההגדרה לפינוק היא "לעשות עבורם את מה שיכולים לעשות לבד באופן קבוע". פינוק עונה על צרכי ההורים ולא על צרכי הילד, להיפך, זה מדרדר את הילד וגורם לו להרגיש לא יכול, ולאחר מכן אף להמנע מפעולות כי אין לו האמונה בעצמו שאכן יכול לבצע. תנו להם להתאמץ ולהגיע בעצמם להישגים.
6. מודלינג בנושא החברתי: הרבה יותר ממה שאנחנו אומרים, הילדים צופים בנו ורואים איך אנחנו מתנהגים. אם תאספו את הפופקורן והשתיה לפח בתום הסרט, מובטח שגם הילדים שלכם יתנהגו כך. אם לא תכבדו תור ותנסו לעקוף אותו, יש סיכוי סביר שגם הילדים שלכם ינהגו כך. חשוב שתהיה הלימה בין מה שאנחנו אומרים לבין מה שאנחנו עושים. לכבד ולנהוג בסובלנות כלפי האחר זה הבסיס לחינוך לחברה ערכית ונאורה.
הכותבת היא מנחת משפחות וסדנאות
לפנייה לכתב/ת 
