"מגבריות לחירות, לשחרר גברים ונשים מנטל הגבריות", זה שם המדריך שכתב הפסיכולוג הקליני אמנון טולידאנו, שראה אור ממש באחרונה וכל כך רלוונטי לדיון הציבורי המתנהל סביב פרשיית האונס בקפריסין, שאינה יורדת מסדר היום ומסדר התודעה, ובצדק. קריאה במדריך מגלה שהרעות החולות שהתממשו במעשה האונס הקבוצתי הנוראי הזה, מובאות וסדורות בספר כחלק ממה שטולידאנו מכנה "פגם תרבותי וחינוכי עמוק ששורשיו נעוצים בתפיסות של מה זו גבריות".
הקריאה בספר לא קלה, כיוון שהיא מעמתת אותנו עם נורמות מחשבתיות והתנהגותיות שעונות על השאלה מה זו גבריות בתרבות שלנו, כמו למשל העובדה שבנים מבינים כבר בגיל צעיר שאישה היא אובייקט לכיבוש, או שאחת הדרכים הלגיטימיות לחזר אחרי אישה היא להכניע אותה ולא לוותר. עוד מלמדים המחקרים הפסיכולוגיים המצוטטים בספר ש"כדי להכניע אישה על הגבר לפתח אטימות למצוקה ולרגשות שלה, ולפרש את התנגדותה כחלק מהמשחק שהיא משחקת", או שיותר קל להכניע אישה כאשר היא מבודדת, שהכי חשוב זה להשתייך לקבוצה שמעניקה לגברים כוח מול אישה מבודדת ושהנאמנות של גברים לקבוצה היא החשובה מכל. קבוצות גברים רבות נותנות לחבריהם את הגיבוי והעידוד לנהוג כך ומבזות את מי שאינו עומד בדרישות של מודל הגבריות.
ואם זה ישר זורק אתכם לחדר המעופש במלון באיה־נאפה ולתיעוד המזוויע שזלג משם, אתם לא לבד.
ומעל לכל אלה, הבעיה החמורה מכל שעולה מן הספר החשוב הזה היא שהגבריות מעולם לא הייתה עבור גברים עניין ברור מאליו. שגברים, לאורך ההיסטוריה, היו חייבים להוכיח את הגבריות שלהם. ואיך מוכיחים אותה? בעזרת כל אותם סממנים שהזכרנו.
"הצורך להוכיח שאתה גבר זה המסר שהתרבות שלנו מעבירה לגברים מהיום שבו הם נולדים. וכאן שורש הבעיה", אומר טולידאנו. "תוכיח שאתה גבר, תוכיח שאתה חזק, תוכיח שאתה יכול, ראוי, כובש. כלומר, בנים צריכים לעשות משהו, לפעול, כדי לזכות בגבריות שלהם, והיא לא ניתנת להם כמשהו ברור מאליו, מה שלא קורה אצל בנות. בעוד שלבן אומרים כל הזמן 'תגדל ביצים', לבת לא אומרים 'תוכיחי שיש לך שחלות', או 'תגדלי שחלות'. כלומר, יש הבדל מהותי בין מה זה להיות גבר ומה זה להיות אישה".
מה זה להיות גבר?
"להיות גבר זה על תנאי. זה משהו שאתה צריך כל הזמן להמשיך ולהפגין, להמשיך ולהוכיח כדי שלא יזרקו אותך ממועדון הגבריות", אומר טולידאנו.
ואכן, כשמישהו מטיח בילד בן 12 או 15 "אתה לא גבר", אותו ילד יהיה מוכן להיכנס לקרב אגרופים רציני, או בגיל מאוחר יותר ובמקרה הקיצוני להשתתף באונס קבוצתי, כדי להוכיח את גבריותו, כי מגיל מאוד צעיר, מוטמעת אצל בנים ההכרה והתפיסה שגבריות זה משהו שאפשר לאבד, שהיא בסימן שאלה. "אתה לא יכול להיות לא גברי מספיק, כי אז יאשימו אותך שאתה 'נשי'", אומר טולידאנו, "קחי בנים בני 14 שהולכים יחד לבריכה. פתאום אחד המנהיגים בקבוצה אומר: 'האחרון שקופץ למים הוא נקבה'. מה קורה בשטח? כאיש אחד כולם מזנקים למים. כי אוי ואבוי אם מישהו יישאר על שפת הבריכה ויסומן כ'לא גבר'. לעומת זאת, קחי קבוצת בנות ותגידי להן 'מי שלא קופצת למים היא זכר', הן לא יבינו מה את רוצה מהן. כל אירוע כזה מבחינת בנים הוא קרב על כל הקופה, והם יעשו הכול כדי להוכיח את היותם ראויים לתואר גבר, כי זה תואר מאוד לא יציב שכל הזמן יש לזכות בו מחדש", הוא מסביר.
ואם חושבים על זה, מה ההבדל בין "מי שלא קופץ למים הוא לא גבר", לבין "מי שלא מצטרף לאונס הקבוצתי הוא לא גבר". וכאן נכנס עניין מהותי מאוד - ההשתייכות לקבוצה הגברית.
"ההשפעה של הקבוצה על ההתנהגות הגברית בעיקר בגילים צעירים היא קריטית", אומר טולידאנו. "גברים בקבוצה יכולים להגיע להישגים המדהימים ביותר, אבל גם האכזריים וקהי החושים ביותר וההשפעה של קבוצה אצל גברים הרבה יותר חזקה מאשר אצל נשים".
למה בעצם?
"כי חלק מהשיח של התפתחות הגבריות הוא של השוואה, של אחד מול השני - מי גבר, מי עוד יותר גבר. הבעיה נוצרת כאשר הגבריות נתפסת כמועדון סגור ונולד הפחד שהגברים האחרים ישללו ממך את מעמד הגבר, אם לא תזיין אם לא תכבוש אם לא תתקוף, אם לא תוכיח שאתה גבר".
והרבה פעמים, אומר טולידאנו, ההוכחה הזאת היא הוכחה שבשתיקה. גברים שנמצאים בסיטואציה שבה יש גילויי אלימות כלפי נשים, לא כולם אלימים בפועל, אבל הם שותקים נוכח האלימות. הם לא עוצרים אותה.
"ההשפעה של הקבוצה על נערים היא אדירה ויכולה לגרום להם לעשות דברים איומים. לעיתים דמי החבר שנערים משלמים כדי להיות חברים בקבוצת הגבריות, הם דמי שתיקה. הם הופכים להיות קהי רגשות מול מצוקה של נשים, וזה קורה בגלל הפחד שישללו מהם את החברות במועדון הגבריות. כי מצד אחד מעודדים בנים להיות חלק מקבוצה ומספורט, אבל צריך גם ללמד בנים שזה לא בכל מחיר, אתה צריך להיות דרוך ולא לוותר על העקרונות שלך ועל האמונות שלך", אומר טולידאנו ומדגיש שגם במקרים של אונס קבוצתי, יש את המשתתף הפסיבי שלא רוצה להיות שם, אבל הוא שם כי הוא מפחד שיגידו לו 'אתה לא גבר' ויזרקו אותו מהקבוצה".
ועדיין אי־אפשר לנקות אותם מאחריות. השתיקה שלהם חמורה כמו המעשה עצמו.
"בוודאי וכל מי שהיה שותף למעשה שכזה הוא פושע, ואני לא מתייחס בהכרח למה שקרה בקפריסין, אלא לכל מקרה של אונס ואלימות. אונס זה פשע איום ונורא שאי־אפשר לתאר במילים את החומרה והזוועה וההרס שהוא גורם לנשים, אז ברור שכל גבר שפוגע בנשים, בטח במקרים של אונס, צריך להיענש בכל החומרה".
ואיך זה מתיישב עם התפיסות התרבותיות שאתה מדבר עליהם?
"קודם כל חשוב להדגיש: גברים שאונסים הם לא קורבן של שום דבר. גם לא של תפיסות תרבותיות. הם פושעים. העובדה היא שרוב הגברים לא אונסים. אבל בהחלט אפשר לומר שתרבות האונס צמחה בתוך קרקע מסוימת ושעכשיו אנחנו כחברה חייבים לעשות בקרקע הזו שינוי רדיקלי".
אז גם מודל חדש של מהי גבריות לא יעזור כאן. כי שוב תהיה חובת הוכחה.
"נכון מאוד. צריך לזרוק את המודלים לפח כי לחפש מודל חדש של גבריות, או הגדרות חדשות של מהי גבריות רק ינציח את הבעיה. זה יהיה כמו לעשות שיפוץ בבית הכלא ולהכניס אליו שטיחים חדשים ונקיים. מה אנחנו כן צריכים לעשות? להרוס את הכלא, כלומר, להשתחרר מהשאלה מהי גבריות. עלינו להוציא לחופשי את התודעה שלנו בהקשר הזה ולפטור ולשחרר גברים מהצורך להוכיח את גבריותם. אנחנו צריכים להגיד לנערים 'אתה לא צריך להוכיח שום דבר כדי להיות גבר. נולדת גבר. אתה גבר. אתה אחלה גבר. הכול בסדר. זה ממש לא העניין. העניין הוא להיות בן אדם'", אומר טולידאנו.
על השאלה מאיפה נולד הצורך של בנים להוכיח את גבריותם נכתבו ועוד ייכתבו מיליוני תיאוריות ומילים, שמסבירות את הקיבעונות התפיסתיים שעשה המין האנושי לאורך השנים, ושהובילו בסופו של דבר למצב שטולידאנו מכנה אותו "הקצנה של מרכיבים במודל הגבריות שכל ילד סוחב על הגב מאז שהוא קטן". ולכן, זה חשוב מאוד להפנות זרקור אל הגברים שפוגעים בנשים ולהוקיע אותם ולהעניש אותם בצורה הכי חמורה שאפשר, אבל צריך גם לזכור, הוא אומר, שבמרבית המקרים של נערים שאונסים למשל, או של גברים שמחפיצים נשים באלפי דרכים איומות ונוראיות, לא מדובר בפסיכופתים שעשו את זה על רקע מחלה נפשית, אלא מדובר בגברים שהביאו לידי ביטוי אלים וקיצוני וקהה חושים את המודלים התרבותיים שהם ספגו מילדות.
"מטרידים מינית הם לא אנשים שצמחו בוואקום, הם צמחו בתוך קונטקסט תרבותי מסוים שבו גילויי התנשאות וכוחניות של גבר כלפי אישה הם חלק מהגדרות של מה זו גבריות. מגיל צעיר, הבנים לומדים שהפגנת כוח כלפי נשים זו הגבריות המוערכת ושגבר־גבר לא עוצר כשאישה אומרת לו 'לא', כי אף אחד לא מלמד אותם שאסור לתקוף או להשתמש בכוח כדי להשיג תשומת לב מבנות המין השני ולכן אנחנו חייבים להחליף את הקרקע התודעתית שעליה אנחנו מגדלים את הילדים שלנו, ולהחליף את מה שנראית לנו כאמת טבעית. צריך ללמד את הבנים שגבר זה מהמילה להתגבר. להתגבר על הדחפים. להתגבר על היצר ועל הכוח ההרסני שיכול להיות לקבוצה. להיות גבר זה להתגבר, ולא לכבוש. ואז כשהוא יגיע לגיל 16, הוא כבר יידע. הוא יגיע מוכן".
גם המומחית לטיפול באלימות כלפי נשים, רונית לב־ארי, אומרת שיש בחברה הישראלית בעיה עם התשובה לשאלה מה זו גבריות ומיהו גבר אמיתי. "שכחנו לחנך את הילדים שלנו לכך שאדם הוא אדם הוא אדם, והתוצאה היא אלימות והחפצה נוראית כלפי נשים, שבמקרה של האונס בקפריסין הגיעה לקיצוניות מחרידה גם בגלל העובדה שמדובר באישה שהיא לא ישראלית".
איך זה קשור?
"זה קשור. כי זה שם. זה רחוק. זה לא כאן. היא לא ישראלית, היא לא יהודייה. היא עוד יותר הפקר, כי אנחנו גם לא בארץ נסענו לפרוק כל עול ומותר לנו. מי לא שמע על מסיבות הרווקים בבוקרשט ובאמסטרדם שנוסעים אליהם צעירים ישראלים ומחפיצים נשים צעירות על ימין ועל שמאל? והצעירים האלה עוד משוויצים שהם מיועדים לסיירת נבחרת? צבא הגנה לישראל צריך להקיא מתוכו התנהלות כזאת", אומרת לב־ארי. ואולי בכלל צריך קמפיין של הצבא שיכריז שככה לא מתנהג אף אחד שמיועד לשום סיירת. אולי משם תבוא הישועה? כי בחינוך, כנראה, נכשלנו.
