"אנשים לא מבינים למה אני בפנימייה"

"כשאני מספר לאנשים שאני לומד בפנימייה אז התגובה המיידית של רובם היא: 'אוי, מה קרה?' אנשים מקשרים את זה לילדים עזובים או מוזנחים, למשהו רע, אבל מבחינתי המקום הזה מיועד לנוער טוב ואיכותי, מקום שמעשיר אותך חברתית ומכין אותך לצבא, וזו בעיקר חוויה נוספת לחיים", כך אומר טל סורקיס, תלמיד כיתה י"ב ב"פנימיית שטיינברג" בכפר סבא.

אכן, לפנימיות יש הרבה פעמים סטיגמות שונות אבל נראה שכיום המצב כבר די השתנה, לפחות בחלק מהפנימיות. סורקיס, שהגיע לפנימייה לפני כשנה, וכיום מכהן כדובר מועצת חניכי הפנימיות, מעיד על עצמו כי לפני כן הוא לא מצא את מקומו מבחינה לימודית וחברתית: "לא אהבתי את היחס מהצוות החינוכי, ואפשר לומר שהיו לי חיי חברה אבל הם לא היו משמעותיים", הוא מספר.

מה הייתה התגובה של ההורים להחלטתך?

"בהתחלה אמא שלי התנגדה. היא אמרה לי - 'תשאר בבית, יש לך חדר לבד, אתה חי פה חיים נוחים'. אבא שלי, לעומתה, דווקא חשב שזה רעיון טוב.

"הגענו לסיור בפנימייה, ואבא שלי ראה שאני הולך לשהות עם שלושה נערים בחדר, ושיש מקלחות משותפות, ואז הוא אמר שאולי עדיף שלא אלך, אבל דווקא אז אמא שלי ראתה שהמקום יפה, והצוות טוב, והיא הייתה בעד. ההורים שלי הבינו שזו לא פנימייה רגילה, אלא פנימייה חינוכית עם חוגים ופעילויות".

טל סורקיס(צילום: אלבום פרטי)

מה אתה זוכר מהימים הראשונים שלך שם?

"אני חייב להודות שלפני שהגעתי לפנימייה חששתי. למען האמת התלבטתי מסוף כיתה ט'. זה היה נראה לי מפחיד מאוד, מלחיץ, אתה לא יודע לאן אתה הולך ומה יהיה. בעיקר חששתי כי היה לי ברור שכל הקבוצה שלומדת פה כבר מגובשת.

"לשמחתי, כבר מהרגע הראשון הרגשתי שאני מתחבר לאנשים. הבנתי שזו ממש אווירת משפחה. ציפיתי שיקח לי חודשיים להירגע, ולא האמנתי שהרגשתי שייך כל כך מהר".

אלו אתגרים יש למי שנמצא בפנימייה?

"קודם כל, אתה נדרש להסתגל לאנשים בחדר, וללמוד להסתדר עם כל הרצונות של האחרים. גם המקלחות הן משהו שצריך להתרגל אליו.

"צריך לקבל את זה שיש מרות של המדריכים, ואתה לא נמצא יותר במצב שבו רק ההורים מחליטים עבורך. אם רוצים ללכת לתנועת נוער או לחבר שגר מחוץ לפנימייה, צריך לקבל אישור ממדריך. בהתחלה לא הבנתי את זה. היה לי מבחן יום אחרי יום, ביקשתי לצאת לחבר ולא אישרו לי. הייתי בשוק אבל אחר כך הבנתי שזה לטובתי כדי שאלמד". 

קראו עוד:

מה קורה כשילד "נורמטיבי" לא מתפקד?

חזרה ללימודים וההברזה מאסיפת הורים

בזמן משחק בכיתה - הארון נפל על דורון

סורקיס מספר שהמרחק מהבית עשה לו טוב. "גיל ההתבגרות זה גיל שבו אתה רב הרבה עם ההורים, וכשאתה בפנימייה אין לך אפשרות כזאת", הוא אומר. "זה חיזק את הקשר שלנו והתחלתי להעריך את מה שיש לי בבית. 

"יש 15 שבתות שאנחנו נשארים בפנימייה, וכל שאר השבתות אנחנו בבית. כשאני בבית, בחופשה, אני נצמד לנייד, מחשב וטלוויזיה. בפנימיה יש מועדון לכל קבוצה, ושם יש טלוויזיה אבל אין לנו צורך לראות כי אנחנו ביחד. הגעתי למצב שאני אומר לחברים שלי לעזוב את הטלפון. העליתי בכל השנה תמונה אחת לאינסטגרם. אני יכול לומר שהצטלמתי המון אבל לא מעניין אותי לשתף את העולם, אני יודע שטוב לי ולא מעניין אותי עכשיו מה אחרים חושבים".

"ביום הראשון הייתי בהלם טוטאלי"

נעמי גלעדי, תלמידת בכיתה י"ב מפנימיית הכפר הירוק החליטה כבר לפני ארבע שנים שהיא רוצה ללמוד בפנימייה: "לפני שעליתי לכיתה ט', הרגשתי שאני לא מספיק מגשימה את עצמי בבית הספר שלי. הייתי פשוט מחכה שהיום יסתיים והיה לי ברור שאני יכולה לעשות יותר במסגרת אחרת.

"הרגשתי שהסביבה מאד מדכאת אותי. רציתי מגמת מוסיקה טובה, והשם של הכפר הירוק עלה. בנוסף לכך, אני מקיבוץ שפיים, ושם חברת הילדים מצומצמת. רציתי להכיר אנשים ומקומות שונים, ולא להיות רק במקום שבו כולם מכירים את כולם.

אחותי הגדולה (הפער בין השתיים הוא שלוש שנים. נ.צ) עברה לפנימייה, כשהייתה בגילי, וממש אהבתי את הרעיון. היא הכירה המון חברים חדשים, והיה לה ממש טוב, וזה קסם לי".

נעמי גלעדי(צילום: אלבום פרטי)

גלעדי מספרת, כי הוריה תמכו ברעיון. "הם ידעו עד כמה רציתי למצוא מגמת מוסיקה טובה", היא מספרת. "בנוסף לכך, שניהם קיבוצניקים שגדלו בלינה משותפת, והם מכירים את הרעיון של מגורים משותפים של ילדים. לדעתי הם לא נרתעו מהרעיון בעיקר כי כבר הייתה להם הכרות חיובית מוקדמת עם אורח החיים הזה בזכות אחותי".

איך היו הימים הראשונים בפנימייה?

"בהתחלה היו לי המון חששות: ידעתי שאני חברותית ושאצליח לחבור לילדים אבל הפחידו אותי הגעגעועים הביתה, ותהיתי כיצד אצליח לשמור על קשר קרוב עם החברים מהבית. עם הזמן הבנתי שאנשים שאני ארצה לשמור איתם על קשר - אשמור, והיום אני בקשר מצוין עם החברים בקיבוץ.

"אפשר לומר שביום הראשון הייתי בשוק, בהלם טוטלי. פתאום קלטתי שאני הולכת לבלות פה ארבע שנים מחיי. בהתחלה מאד התגעגעתי הביתה.

"בהתחלה היה לי קשה להיות בלי עם ההורים, היה לי קשה שהייתה לי מעין עצמאות שפתאום קצת 'נפלה עליי'. ידעתי שהמדריכים בכפר יעזרו לי אבל היה לי ברור שאם אני לא אעשה שיעורים אז אין מי שיישב לי על הראש, ואם לא אנקה את החדר הוא פשוט יהיה מלוכלך. היום אני מבינה שזה נותן הרבה עצמאות ואחריות אישית.

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

"אתגר נוסף הוא ההתחברות לילדים שונים, גם בחדר וגם בחברה. למען האמת זה יכול להיות קצת מרתיע בהתחלה כי כל ילד שמגיע הוא מאזור אחר בארץ, עם רקע שונה, אבל כשמכירים אנשים לעומק מבינים שזה הדבר הכי כיפי ומעניין שיש, ושזה מאפשר לך לחוות חוויות ולהכיר עולמות חדשים.

"בנוסף לכך, העמידה בלוחות הזמנים הייתה דבר שהיה לי קשה להתרגל אליו. יש לנו לו"ז מתוכנן, ומדי יום המדריך שולח לנו את פירוט סדר היום, למשל: נפגשים במרכז הלמידה בשעה 17:00, לאחר מכן יש ארוחת ערב, שיחת קבוצה ועוד.

"אלו מפגשים שכולם חייבים להיות נוכחים בהם, ובפועל זה אומר שאם בעבר הייתי מגיעה מבית הספר הביתה, ועושה מה שאני רוצה, פתאום צריך להתנהל בצורה שונה לגמרי. בהתחלה זה קשה אבל אחר כך מבינים שזה מועיל מבחינת עמידה בזמנים, לדעת לסדר את הזמן שלי, להיות יעילה, ושבזכות זה אני רוכשת משמעת עצמית, ועצמאות בתוך המסגרת".

אילו תגובות את מקבלת מהסביבה?

"שואלים אותי - 'למה דווקא פנימייה?' ואז אני מספרת את הסיפור שלי, ואנשים ממש מתלהבים. חלקם מביעים הערכה, ואומרים שקשה לקום ולהחליט בגיל 14 שאתה עוזב. יש לי גם הרבה חברים שאומרים שהם היו רוצים להיות בפנימייה, אך אין להם מספיק אומץ לעשות צעד כזה".

גם גלעדי חושבת שהשהות בפנימייה השפיעה לטובה על הקשר עם ההורים. "כשאני חוזרת הביתה, אני פחות רבה עם ההורים, ויותר מעריכה את הבית. בכלל, לדעתי להורים רבים קשה לשחרר את הילד בגילאים האלה אבל צריך להבין שהדרך הזו היא שתורמת לילד לפתח לעצמאות, ערכים ובגרות", היא אומרת. "לילדים שמרגישים שהם רוצים לנסות לעשות דברים חדשים אני ממליצה לאזור אומץ ולנסות, כי תמיד אפשר לחזור הביתה".

אמא לא אהבה את הרעיון

גם רות בלאצו, תלמידת י"ב בפנימיית כפר הנוער ויצו הדסים, הגיעה לפנימייה ביוזמתה, לפני כשנתיים, לאחר שהיא ובני משפחתה עברו לגור בעיר אחרת: "עברנו לגור באור יהודה, ולא מצאתי מסגרת חינוכית שמתאימה לי", מספרת בלאצו. "למדתי במשך שנה בבית ספר בעיר, ולא אהבתי להיות שם.

"היו שם ילדים שלא הסתדרו עם המערכת החינוכית, וידעתי מראש שזה לא מקום שמתאים עבורי. עברתי ללמוד בבית ספר שהיה רחוק מהבית, וזה לא הסתדר בשל השעות והמרחק, ואז הכרתי חברות שלמדו בפנימייה והיו מרוצות. הן סיפרו שהן מתרכזות בלימודים, והיה להן ממש טוב".

רות בלאצו(צילום: אלבום פרטי)

מה הייתה התגובה של ההורים ושל הסביבה?

"אבא שלי אמר שאעשה מה שטוב לי אבל אמא שלי לא כל כך אהבה את הרעיון שאהיה רחוק מהבית. היא חששה שהם לא יראו אותי הרבה, ושיהיה לי קשה להסתדר. עד אז לא הייתי מחוץ לבית מעבר לשלושה ימים. אלו היו שיחות בהן דיברתי איתה, והסברתי לה שקשה לי להסתדר פה. היא ענתה לי שהיא שמעה דברים רעים על פנימיות, ושהיא חוששת. בסופו של דבר היה ברור לכולנו שזו החלטה שלי. עכשיו היא רואה את השינוי ומבינה שטוב לי.

"מבחינת הסביבה, אגב, היו כל מיני תגובות. בהתחלה הייתה לי חברה שאמרה לי לא לעבור כי היא הייתה בפנימייה ולא היה לה טוב, אבל אחרי שהתחלתי את הלימודים הסברתי לה שטוב לי, ושהיא פשוט הייתה במקום אחר שלא התאים לה. עכשיו כולם מקבלים את זה".

איך עברו הימים הראשונים בפנימייה?

"בהתחלה היה לי ממש מוזר. הייתי בקבוצה רק אני ועוד אחת חדשה. חוץ מאיתנו כולם הכירו את כולם. בהתחלה היה לי קשה לישון בלילה, והיה לי קשה לי להתרגל למקום חדש. הייתי בחדר עם שתי בנות שהיו שם באופן קבוע, ונערה נוספת שבכל פעם הייתה מישהי חדשה, וזה קשה להתרגל לילדה חדשה, ולכל ההרגלים שלה.

"חוץ מזה, הייתה לי בהתחלה תחושה שכולם מבינים ענין. היו להם שיחות שלהם ואני לא הבנתי על מה הם מדברים. הרגשתי שקשה לי להשתלב בשיחות האלו. גם המרחק מהבית היה ממש קשה, והיו פעמים שחזרתי הביתה למשפחה ולחברות, וממש לא רציתי לחזור לפנימייה. הרגשתי שאני מפסידה דברים שקורים במשפחה ועם החברות.

"לשמחתי הייתה לי מדריכה שהיה לי קשר טוב איתה, והיא עזרה לי מאוד, והבנות היו נחמדות. כך שנראה לי שהתחלתי להרגיש ממש שייכת בערך חודש וחצי אחרי שהגעתי לפנימייה, כאשר התחלתי לקחת חלק פעיל בפעילויות, והכרתי חברים. היום אני מבלה עם חברות שלי, מצטיינת בלימודים, ובקרוב אני נוסעת למשלחת מטעם תנועת אות הנוער (ארגון נוער להתנדבות. נ.צ).

אין זמן להתגעגע

גם אריאל קליין, תלמיד בכיתה י"ב מפנימיית עין כרמית בעין כרם, החליט ביוזמתו כי הוא רוצה לעבור לפנימייה: "למדתי בפנימייה כתלמיד אקסטרני למשך ארבע שנים", הוא מספר. "בקיבוץ לא היה לי עם מי לצאת ולבלות, ולעומת זאת, בפנימייה היו לי חברים טובים. בנוסף, רציתי להיות עם אנשים אחרים, ולהסתדר עם אנשים כל הזמן, מעין הכנה לשנת שירות או לצבא".

הפעם הראשונה שבה הוא דיבר עם הורים על מעבר ל פנימייה הייתה בסוף כיתה ט'. הם הגיבו בעיקר בדאגה וחששו שהוא לא יסתדר. שנה לאחר מכן, הוא פשוט הודיע להם שהחליט לעבור לפנימייה, והם הסכימו בתנאי שהם יבואו לדבר עם המנהל ולהכיר את הצוות.

אריאל קליין(צילום: אלבום פרטי)

"מהרגע שבו קיבלתי את ההחלטה הם תמכו בי", אומר קליין. "אגב, לדעתי כיום הקשר שלי עם הוריי נשאר אותו הדבר. אנחנו יוצאים רק בסופי שבוע, פעם בשבועיים, ואני חייב לציין שלהורים יותר קשה. בהתחלה אתה הקפדתי לדבר איתם כי הייתי עדיין באיזשהו שוק אבל לאחר מכן כבר עסוקים כל הזמן באינטרקציות חברתיות, ואין כל כך זמן להתגעגע".

קליין הגיע למחנה הכנה בן שבוע, בחופש הגדול, והרגיש כאילו הוא בטיול. "הכול חדש, אתה נהנה, נחמד לאכול את האוכל של החדר אוכל. מהר מאד האוכל נמאס אבל השאר לא נמאס - יש שגרה אבל גם יש הרבה גיוון הן בפעילויות, בחוגים, בשהייה עם החברים.

"כבר מהרגע הראשון נמצאים עם אנשים כל הזמן, יום ולילה, וזה די שוק, ביחוד כשאתה לא רגיל לכך. יש כינוסים שבהם צריך להיות נוכח, ולא לאחר, וזה אומר שצריך להתרגל לזמנים, ולהיות אחראי לעצמך. בנוסף, צריך לבקש אישורים כדי לצאת".

כיצד התמודדת עם השינוי הזה בחייך?

"אני מאמין שלחיות בחדר עם אנשים נוספים זה משהו בסיסי שכל אחד צריך לדעת לעשות את זה, למרות שלא תמיד זה קל. זה תלוי גם באנשים שנמצאים סביבך, ואני מאמין שזה תלוי גם בגישה שאתה מגיע איתה, למשל: אני עושה בלגן בבית ופה אני מנסה להיות מסודר.

"לדעתי אמנם קל יותר לעבור את גיל ההתבגרות בבית אבל זה יעשה לך חיים קשים יותר בהמשך. אתה לא תדע כיצד להסתדר עם אנשים, ולא תהיה לך אחריות אישית. אני הייתי טיפוס שאוהב את הזמן שלו לבד, והיום אני פה - ואני ממש נהנה".