זה מה שקרה כשהצעתי למורים לקבל משוב
כשניב פרן החל לעבוד בבית הספר הוא קיבל "כיתה בעייתית". כשגילה במקרה שאצל מורה אחרת התלמידים מקשיבים, החליט להציע למורים לעשות משוב אחד לשני כדי להשתפר. אחרי שההצעה לא זכתה להיענות, הוא הבין שהבעיה הרבה יותר מורכבת
"בינוניות היא מקצוע, למעשה הנפוץ ביותר". המשפט הקשה הזה, של דוד בן-גוריון מלווה אותי כבר הרבה זמן, וגרם לי ללא מעט מחשבות. בסטאז' שלי בהוראה, לפני לא מעט שנים, כמורה למחשבת ישראל בבית הספר ממלכתי, על יסודי. אני זוכר את עצמי נכנס לכיתה לראשונה לבד, כמורה. הכיתה, ט'2, כ-36 תלמידים בני 14, השיעור הוא השיעור הראשון שלאחר ההפסקה הגדולה.
הדבר הראשון שאני זוכר מהכניסה לכיתה הוא גל של ריח של זיעת נערים לא רחוצים שתוקף אותי ברגע פתיחת הדלת. כאשר אני מעביר את מבטי על הכיתה, אני מזדעזע ממראה החדר - כיסאות הפוכים, שיירי אוכל זרוקים על הרצפה, לכלוך, והרבה מאוד רעש. התלמידים, שרק חצי מהם בתוך הכיתה וחצי מאחרים לשיעור, צועקים זה אל זה, מקללים, ולמעט שניים שלושה שתהו האם אני המורה החדש, כלל לא מתייחסים לנוכחותי.
אני נעמד ליד כיסא המורה, עם ידיים שלובות, ומחכה. לאחר מספר דקות הבנתי שזה לא יעזור והתחלתי בניסיונות להשקיט את הכיתה, לייצר סדר ואווירה של למידה. הניסיונות לא עלו יפה. גם כשבשלב מסוים הצלחתי לייצר סדר ושקט רגעי הוא לא החזיק יותר ממספר דקות קטן, לפני ששוב התחילו דיבורים ובעיות משמעת שחייבו אותי לעצור את מהלכו של השיעור ולחזור לעסוק במשמעת, נזיפות, איומים והוצאת תלמידים לחמש דקות וחזרה (הסנקציה "החמורה" שמאפשר הנוהל).
כניסה לשדה קרב
מהשיעור הזה יצאתי עם תחושת תסכול חזקה ומחשבות חריפות לוותר על מקצוע ההוראה לטובת מקצוע מכניס יותר וקל יותר נפשית. כאשר שיתפתי חלק מהמורות בחדר המורים בחוויה שעברתי הן ניחמו אותי והסבירו לי שזו אינה אשמתי. הכיתה הזו, ט'2, היא כיתה קשה וההרכב האנושי של התלמידים בכיתה הזו לא מאפשר העברת שיעור. הסתבר לי שכך חושבות כל המורות בהן נתקלתי שהחלו ללמד את הכיתה באותו השבוע (השבוע הראשון של שנת הלימודים).
קראו עוד:
לא כל קושי בלימודים הוא לקות למידה
חזרה ללימודים וההברזה מאסיפת הורים
מאחר ובכיתות הנוספות אותן לימדתי השיעורים עברו בצורה טובה יותר (בעיקר כיתות י' ויא'), הרגשתי שאכן "נפלתי" על כיתה בעייתית, וזה קורה לפעמים. חודשיים נוספים חלפו בהם באמת השיעורים בכיתה ט'2 נותרו מאוד מתסכלים. הרבה מאד בעיות משמעת, התקדמות דלה בתוכנית הלימודים ותחושה של כניסה לכיתה כמו לשדה קרב. שיחות תכופות עם מחנכת הכיתה, רכזת השכבה, התלמידים והוריהם עשו לעיתים שינויים נקודתיים וקצרי טווח, אך לא שינו באופן מהותי את המצב.
ומה לגבי היחד שלנו למורים? ד"ר אייל דורון עם נקודה למחשבה:
יום אחד, לאחר חודשיים בתפקיד, נכנסתי לצפות בע', מורה לתנ"ך. במקרה, השיעור בו צפיתי היה לכיתה ט'2, וכאשר התיישבתי בכיתה נדהמתי לראות שע' מעבירה שיעור מצוין. שקט בכיתה, ללא בעיות משמעת, אותם תלמידים שהפריעו אצלי בלי הפסקה לא הפריעו אצלה כלל. היא לא הרימה קול, לא איימה ולא הענישה. באותה סיטואציה נפל לי האסימון - הבעיה היא לא שהכיתה בעייתית אלא שאני מורה לא מספיק טוב.
הקושי בקבלת משוב
לאחר שהתמדתי מספר חודשים נוספים, באותה שנה ראשונה, בהרגל של פעם בשבועיים לצפות במורה אחרת או לקבל משוב על שיעור שלי, וראיתי שזה עוזר לי לשפר את רמתי כמורה, קבעתי פגישה עם מנהלת בית הספר. היא הסבירה לי שזה רעיון נהדר אבל בלתי ניתן ליישום פורמלי מבחינתה, מכיוון שאם היא מחייבת היא צריכה גם לשלם, ואין לה כסף. היא הציעה שאני אייצר את המנגנון הזה על בסיס התנדבות ורצון טוב, וכמובן שהסכמתי.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
שלחתי מייל מפורט לכלל מורי בית הספר (כמעט 150 מורים), הסברתי את העניין וציינתי שאני ארכז את הנושא, וכל שנדרש מהם הוא רק להסכים להשתתף. כלומר, להקצות 45 דקות בחודש מזמנם הפנוי כדי להיכנס לשיעור של מורה עמית ולהסכים שפעם בחודש יכנס מורה אליהם לשיעור.
מתוך כמעט 150 המורים רק שלוש מורות הסכימו. ע' הייתה אחת מהן ושתי האחרות היו מוכרות בחדר המורים כמורות מעולות. כאשר ניסיתי לברר עם מקצת המורים מה היא סיבת הסירוב הופתעתי לדעת שעבור רבים מהם הדבר המפריע ביותר לא היה העברת המשוב למורה אחר וההתנדבות על חשבון זמנם הפנוי, אלא דווקא קבלת המשוב על השיעור שלהם.
כנווט קרב בחייל האוויר ב-20 השנים האחרונות, כחוקר מנהיגות שעובד עם רבות מהחברות המובילות במשק, יוצא לי לחשוב לא מעט על משפט הבינוניות של בן גוריון. איך אנחנו מייצרים תרבות ארגונית של משוב ושיפור מתמיד? האם אני כאבא מבקש משוב מאשתי כדי להשתפר? האם אני כמנהל באמת מבקש משוב מהעובדים שלי?
חשוב לזכור שהרבה דברים מחלחלים למטה. אם משרד החינוך היה מבקש משוב על התנהלותו מהמורים על בסיס קבוע, ואם מנהל/ת בית הספר היו מבקשים מהם משוב ובאמת מקשיבים ומשתפרים - אולי המורים היו מתחילים לבקש משוב בעצמם, מהקולגות, ולא פחות חשוב - מהתלמידים ומההורים שלהם שהם הלקוחות האמיתיים של מערכת החינוך.
הכותב הוא מומחה למנהיגות, מרצה, נווט קרב בחיל האוויר, מורה בתיכון ומנהל קבוצת הפייסבוק "מר מחר"
לפנייה לכתב/ת 
