קצת אחרי גיל 46 ד”ר איילת דרבסקי החליטה: היא שוב רוצה להיות אמא. היא הייתה רופאת שיניים מצליחה, מכורה לעבודה, ואם לילדה בגיל ההתבגרות. המחשבה על היריון נוסף בגיל שבו רוב חברותיה כבר חוגגות את החופש מחיתולים הפתיעה גם אותה. "אני בזוגיות שנייה, לבן זוגי לא היו ילדים, והוא התחיל לדבר על זה שבא לו ילד", היא מספרת. "עד אז, היה לי ברור שיש לי ילדה אחת שגידלנו אותה יחד, וזהו. הייתי צריכה לשמוע אותו מדבר על זה המון חודשים כדי להבין שהוא מתכוון לזה".
דרבסקי, כיום בת 52, הרתה לקראת גיל 47. "זה היה שוק", היא נזכרת. "גם תוך כדי ההיריון המחשבה שבסוף אחזיק תינוק על הידיים נראתה לי לא הגיונית. עבר הרבה זמן מאז שילדתי בפעם הראשונה, כבר נהניתי מהחופש. זה שלב אחר בחיים מהשלב שבו עושים בדרך כלל ילדים. לשמחתי, ברגע שדן נולד - החיבור בינינו היה מיידי".
6 צפייה בגלריה
''המחשבה שבסוף אחזיק תינוק על הידיים נראתה לי לא הגיונית''. איילת דרבסקי ובנה דן
(צילום: יאיר שגיא)
ההיריון עבר עליה בקלות. "עליתי רק ארבעה וחצי קילו והמשכתי לעשות ספורט, הילד שלי סתם לי את התיאבון", היא צוחקת. "מהשנייה הראשונה נחשבתי להיריון בסיכון, בגלל הגיל, אבל הכל עבר נפלא. כל התקופה הזו צחקתי שאצא מבית היולדות בסקיני ג'ינס, כמו גל גדות, ובסוף זה באמת קרה”.
אבל לא הכל עבר חלק. “ילדתי בשבוע 35, אבל האתגר האמיתי התחיל כשחזרנו הביתה. לכאורה תיפקדתי מעולה. כמה ימים אחרי הלידה חזרתי לעבודה, והכל התנהל כרגיל, אבל למשך שנה איבדתי את החשק לצאת ולבלות. לא היה לי חשק לעשות שום דבר שהוא מעבר לבסיס. הייתה בי עייפות שלא הייתה קשורה לשעות שינה כי כבר בגיל חודש הוא ישן לילה שלם. זו הייתה עייפות פיזית ונפשית שלא הכרתי, הגוף היה עייף. לקח לי שנה להתאושש ולחזור לעצמי".
פעם זה היה נשמע כמו משהו שמתאים לספר השיאים של גינס, אבל בשנים האחרונות הריונות ולידות מעל גיל 40, ולפעמים מעל ל־50 הפכו לעניין שכיח. החברה משתנה, הטכנולוגיות תומכות, הרפואה מאפשרת והעניין בנושא הולך וגובר. מחקרים חדשים ודיווחים עדכניים בכל העולם מצביעים על עלייה דרמטית בגיל היולדות. שיעורי הפריון בארה"ב יורדים כבר ארבע שנים ברציפות, אבל קבוצת הגיל היחידה שבה חלה עלייה בשיעור הלידות היא המבוגרת יחסית: בקרב נשים בנות 40 עד 44 הפריון עלה בארבעה אחוזים משנת 2015. מגיל 45 עד 49 חלה עלייה של אחוז אחד, שמשמעותה שאישה אחת מכל 1,000 בגילים האלה יולדת - השיעור הגבוה ביותר אי פעם. ביוני 2018 דווח באנגליה כי שיעורי היולדות בנות 50 ומעלה הוכפלו פי ארבעה בשני העשורים האחרונים.
גם בישראל הפכה התופעה הנדירה עד לא מזמן לעניין שבשגרה. "בעבר גיל מתקדם בלידה היה מוגדר בין 35 ל־40, אבל מזמן עברנו את זה", אומר פרופ' ארנון ויז'ניצר, מנהל בית החולים לנשים בבילינסון. "המאמר פורץ הדרך הראשון שעסק בהריונות מעל גיל 40 פורסם לפני 25 שנה, והראה תוצאות לא רעות. היום 40 זה גיל שאנחנו כמעט לא מדברים עליו. אצלנו בבילינסון חמישה אחוזים מכלל הלידות בשנה שעברה היו של נשים בנות 45 ומעלה. רק לפני שלושה שבועות ילדה אצלנו מישהי בת 53 תאומים. זה דבר שקורה בשכיחות הולכת ועולה בכל בית חולים".
"אנחנו רואים יולדות בנות 45 ו־50 ויותר מזה בכל זמן נתון", מאשר פרופ' אייל שיינר, מנהל מחלקות נשים ב' ויולדות ב' בבית החולים סורוקה. "פעם כשחקרנו את הגיל המבוגר עשינו מאמצים למצוא נשים שילדו בגיל 40 פלוס. היום 40 זה כלום, אנחנו רואים יולדות בנות 50 ו־55. בעבודה האחרונה שעשינו היו לנו 8,000 יולדות מעל גיל 40, שבהן 600 בנות 45 עד 49 ו־70 מעל גיל 50. זה מטורף".
אתה בעד לידות בגילים כאלה?
"בעיקרון כן, תלוי מאוד בנסיבות. יש נשים שכל התהליך של היריון ולידה בגיל כזה מיותר ומסוכן להן, ויש נינג'ות שעושות את זה בלי בעיה. אסונות מתרחשים גם אצל בנות 30. כל מקרה לגופו".
"יש כיום איזו אי־התאמה בין השעון הביולוגי שלנו, לשעון התעסוקתי, ההשכלתי ולתוחלת החיים", אומרת פרופ' יעל השילוני־דולב, סוציולוגית של פריון מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן־גוריון. "מדובר בתופעה כלל־עולמית. בזמן שתוחלת החיים, הנעורים ותקופת הבגרות הצעירה התארכו מאוד, גיל הפריון הביולוגי לא השתנה, ואיתו המגבלות הטבעיות על הפוריות. נשים מוצאות את עצמן מתחילות לעסוק בנושא האימהות מאוחר יותר, והטכנולוגיה לכאורה מאפשרת להן את זה. השילוב של הרצון הפרטי עם האישור החברתי ועם הלחץ להורות בכל מחיר גורם לעלייה בגיל היולדות. בישראל, בניגוד למקומות אחרים בעולם שבהן יש תופעת גילנות, גם אין סטיגמה על זה. בעוד שבאירופה למשל לא מעודדים נשים מבוגרות להרות, ואירוע כזה נתפס כאגואיסטי ושלילי, בישראל ההשתקפות התקשורתית בנושא מאוד אוהדת".
רחל כרמי, עורכת דין בשנות ה־50 לחייה, ילדה את שני ילדיה אחרי גיל 40. כרמי, שמייצגת בנקים ועוסקת בפשיטות רגל מצהירה על עצמה שהיא סוליסטית ובחרה להקדיש את כל חייה לעבודה. ילדים לא היו ברשימת המשימות שלה. "מגיל 25 עד 40 הייתי ספונה במשרדי 24/7", היא מספרת. "לא ידעתי מתי חג ומתי שבת. לא היה לי מושג איזה יום היום. גרתי בדירות שכורות ואכלתי אצל אמא שלי. הייתי יוצאת כל לילה מהמשרד בשעה שלוש עם גז מדמיע ביד, וחוזרת על הבוקר. עשיתי ספורט ותמיד היו לי המון חברות. לא היה חסר לי כלום.
"בגיל 41 התחתנתי עם בעל תומך ומבין שידע למה הוא נכנס ואף הוזהר לגבי כך מראש, וזמן קצר לאחר מכן נכנסתי להיריון ספונטני עם בתי הבכורה. כמה שנים אחר כך נולד בני בניסיון הראשון של הפריית מבחנה, שאני יזמתי. הרופא אמר לי: 'את הורסת לי את הסטטיסטיקה, אני מוכן לנסות פעם אחת וזהו'. בפעם הזו נקלטתי. בשתי הפעמים ילדתי בשבת, כשבשישי עוד עבדתי. את המטפלת שלי שמלווה אותי מאז ראיינתי במלונית אחרי הלידה הראשונה. 17 שנה היא מטפלת בילדים שלי - קוקו, כביסה, כינים, הכל היא עושה. הגנים, בתי הספר והחוגים של הילדים, כולם היו במרחק הליכה. בעלי עומד בקשיים בגבורה, גם אם לא בלי ביקורת. לבת הגדולה שלי יש הרבה ביקורת עליי, בגלל שלא הייתי שם מספיק בשבילה. עם הבן אני מתקנת. בגלל שאני ספורטאית ונראית צעירה הילדים שלי לא נאלצו להתמודד עם סוגיית הגיל שלי. אין ספק שכלכלית זה עולם אחר. הילדים קיבלו ומקבלים מאיתנו מה שהם רוצים ואני לא חוסכת עליהם. בעקבות ההצלחה שלי שלוש חברות שלי ואחותי הביאו גם הן ילדים בגיל מבוגר. הפרספקטיבה שלי היום יותר בשלה ורגועה, אבל בדיעבד, אין ספק שהייתי מביאה ילדים קודם, אולי לא בגיל 25 אבל בוודאי ב־35. כל השנים שבהן רק עבדתי נראות לי היום כמו בזבוז".
הטבע לא עשה לנו הנחות. עוברית ממין נקבה בשבוע ה־20 להיריון היא בעלת מערכת רבייה מושלמת, הכוללת את כל מלאי הביציות העתידי שלה לכל החיים - כשישה עד שבעה מיליון כאלה. 90 אחוז מהן ייהרסו עד גיל 30. רק כשלושה אחוזים מהן שורדות בגיל 40. אבל גם כאשר הביציות שלנו פגות תוקף, הרחם עדיין שמיש לגמרי, ויכול לשאת היריון עד גיל מבוגר מאוד, אם מושתל בו עובר שנוצר מביצית של אישה צעירה. הנס הזה מכונה פוריות מכנית.
עד לפני שנים לא רבות, הרופאים לא ששו לאפשר טיפולים כאלה בנשים מבוגרות, מחשש שסיכוייהן להגיע לסוף ההיריון וללדת תינוק חי קטנים מאוד. אבל העלייה בתוחלת החיים, ההתקדמות בטכנולוגיה והזמינות הגבוהה של תרומות ביצית מאפשרות לנשים בעשור השישי והשביעי לחייהן ללדת בבטחה. המדע הצליח לעצור את השעון הביולוגי, לפחות באופן חלקי, ולמעשה מחק את מגבלת הגיל שבו אישה יכולה ללדת. כתוצאה מכך ילדו בשנים האחרונות נשים בנות 50, 60 ואפילו 70 בכל העולם. טיפולי הפריה חוץ־גופית לילד ראשון ושני ניתנים בישראל לנשים עד גיל 45 כמעט ללא הגבלה, מעל ומעבר למקובל בכל ארצות העולם.
"מבחינה טכנולוגית אפשר להרות כמעט בכל גיל. בתיאוריה אם ניקח אישה בת 90 וניתן לה הורמונים, הרחם שלה יוכל לשאת היריון מביצית צעירה", אומר פרופ' ויז'ניצר. "היא אפילו לא תצטרך לעבור דיקור מי שפיר, כי הכרומוזומים של עובר כזה יהיו בסדר. אבל מערכות האישה עוברות במהלך ההיריון שינויים דרמטיים, שאנחנו כרופאים צריכים לשים להם גבול".
כל אישה שהגיעה לעשור הרביעי לחייה בטרם ילדה מכירה את המסרים המפחידים: הפוריות אצל נשים נמצאת בשיאה בשנות ה־20 לחיים, ומתחילה לרדת בהדרגה מגיל 27. החל מגיל 35 מתרחשת ירידה משמעותית ביכולת להרות, ובתחילת שנות ה־40 היכולת להרות כמעט מסתיימת, הן בגלל הירידה בכמות הביציות והן בגלל הירידה באיכותן. גם באמצעות הפריה חוץ־גופית היכולת להרות מהביציות שלך בגילים אלה מוגבלת.
עד איזה גיל אפשר להרות באופן טבעי? בשנים האחרונות יש מי שטוען שרוב הנשים בגילי 40 ומעלה פשוט לא מעוניינות להרות, ולכן אין לנו באמת מושג. "גיל 41 נחשב היום לחציון של אי־הפוריות הטבעית, כלומר שבאוכלוסייה שלא משתמשת באמצעי מניעה, 50 אחוז מהנשים בגיל הזה כבר לא יוכלו ללדת יותר", אומרת פרופ' טליה אלדר־גבע, מנהלת היחידה לאנדוקרינולוגיה וגנטיקה של הפוריות בבית החולים שערי צדק. "הצד השני של המטבע הוא שלחצי מהנשים בגיל הזה אין בעיה להרות וללדת באופן טבעי. לעומת זאת, באמצעות טיפולי הפריה הסיכוי להרות וללדת בגיל הזה נע סביב ה־11 אחוזים. יש הבדל עצום בין שני המספרים, אבל הסברה שבגיל 40 נגמרת הפוריות היא לא נכונה. בהחלט יש קבוצה כזו שמצליחה ללדת באופן טבעי וגם כאלה שמצליחות ללדת בעזרת טיפולי הפריה, אבל פחות".
גם בשערי צדק, כמו בסורוקה, חיפשו יולדות מבוגרות לצורך מחקר, ומצאו לא מעט מהן. "אנחנו רואים יולדות בנות 45 ויותר על בסיס שבועי", אומרת פרופ' אלדר־גבע. "רוב היולדות המבוגרות אצלנו הרו באופן טבעי. כשניסינו לפצח את הסוד שלהן, אולי משהו ברזרבה השחלתית שמבדיל אותן מנשים אחרות, לא מצאנו גורם כזה. רובן נשים שיש להן המון ילדים, לפעמים מעל עשרה, ובגיל 47־48 הן באות ללדת עוד. ידוע שהיכולת להרות בגיל מבוגר נראית לפעמים במשפחות שלמות, מכאן אנחנו מניחים שיש מרכיב גנטי שהופך נשים לסופר־פוריות".
מתברר שבניגוד למה שנהוג לחשוב, גם בטיפולי הפריה חוץ־גופית עקשניים הגיל כבר לא תמיד מהווה מכשול. מחקר ישראלי שנערך בבית החולים שיבא ופורסם בספרות הרפואית לפני שנה בדק מה הסיכוי ללידת תינוק חי בנשים שהתחילו טיפולי הפריה חוץ־גופית בגיל 41 או יותר באמצעות ביציות שלהן. החוקרים עקבו אחר 146 מטופלות בין גיל 41 ל־44. אחרי שישה טיפולים כאלה, 28.8 אחוז מהנשים ילדו, ואחרי 13 טיפולים - ילדו 33.6 אחוז מהן בממוצע.
"זה תלוי אם בוחנים את חצי הכוס המלאה או הריקה, אבל השורה התחתונה של המחקר שלנו בהחלט אופטימית", אמרת ד"ר אושרית ליבוביץ', רופאה בכירה ביחידה ל־IVF בשיבא, בניהולו של פרופ' ראול אורביטו, שעמדה בראש המחקר. "טיפולים חוזרים בגילי 41־42 מעניקים שיעורי הצלחה טובים ללידת חי, שעומדים בממוצע על 29 אחוז. כמובן שיש הבדלים בין קבוצות הגיל השונות: ההצלחה בגיל 41 טובה יותר מההצלחה בגיל 43, ואין ספק שעדיף להתחיל מוקדם מאשר מאוחר, אבל בסך הכל הסיכויים טובים - עד גבול מסוים, כי תוספת ההצלחות בין שישה ל־13 טיפולים לא הייתה משמעותית. כלומר אם את מבוגרת ועברת שישה טיפולים בלי תוצאות - תסיקי את המסקנות".
אחת שסירבה לתת לסטטיסטיקות לרפות את ידיה היא שרונה (46), רואת חשבון מאזור תל־אביב, שהחלה בטיפולי הפריה בדקה ה־90 - בגיל 42. ביום שני השבוע, כמעט ארבע שנים אחר כך, היא המתינה לניתוח קיסרי בבילינסון, שבו ילדה את בתה הבכורה, לא יודעת אם היא עומדת להתעלף מהתרגשות או מהעובדה שהיא בצום כבר שעות.
"במשך שנים חיכיתי לאביר על הסוס הלבן, עד שנפל לי האסימון שהזמן שלי נגמר", היא מספרת. "הרופא אמר לי, 'יאללה, צריך להזדרז'. בגלל הגיל, התחלנו ישר ב־IVF. עשינו הרבה מאוד ניסיונות. היו טיפולים שלא הצליחו, וכמה הפסקות. באמצע אבא שלי נפטר, מה שדחה את התהליך. אחרי שלוש וחצי שנים פתאום זה קרה".
ההיריון, כך אמרה, עבר עליה בקלות. "מבחינה רפואית הכל תקין, ברוך השם, לא הייתה לי סוכרת היריון ולא כלום. לא פיספסתי יום בעבודה, אלא אם הייתה לי בדיקה, וגם אחריה חזרתי למשרד. גם אתמול עוד עבדתי. בעיקרון רציתי כמובן ללדת בלידה רגילה, אבל הרופא שבדק אותי אתמול אמר שהעובר קצת גדול ולכן החליטו לא לשחק עם הגורל וללכת על קיסרי, אז זרמתי. זה היריון שחיכיתי לו הרבה זמן, אין טעם ללכת עם הראש בקיר. רק שתיוולד תינוקת בריאה". שרונה הפכה לאם באותו ערב. התינוקת שלה נולדה במשקל 3.4 קילו. "אושר שאין לתאר במילים", סיכמה את החוויה למחרת. "היה שווה כל מה שעברתי למענה".
ג'נט ג'קסון, רייצ’ל ווייז, הדוגמנית הסומלית אימאן והשחקנית האלי ברי כבר הוכיחו שהיריון לקראת גיל 50 ומעבר לכך נראה ומצטלם נפלא, אבל התמונות הזוהרות לא תמיד מספרות את כל הסיפור. "היריון הוא מבחן מאמץ", אומר פרופ' שיינר. "כל המערכות בגוף עובדות שעות נוספות, כבר מהשבוע השישי יש עלייה של 60 אחוז בתפוקת הלב. לא כל אחת יכולה לעמוד בזה, ולכן גם נהוג להתייחס לתחלואה שמופיעה במהלך ההיריון כנורית אזהרה להמשך. מצד שני, יש גם נשים צעירות מאוד שסובלות ממחלות שונות ומהשמנת יתר שמסבכות את העניינים. כל אישה צריכה לעשות את חשבון הנפש שלה אם היא תעמוד בזה".
לידה בגיל מבוגר כרוכה בסיכונים מוגברים לאם ולעובר. מחקרים שנערכו בשנים האחרונות בישראל ובעולם גילו כי נשים מבוגרות סובלות מסיבוכי היריון, יולדות יותר בניתוחים קיסריים ונמצאות בסיכון גבוה יותר למות במהלך הלידה. נשים הרות בגילים כאלה עלולות לסבול מיתר לחץ דם וסוכרת היריון. עוברים של נשים כאלה סובלים יותר מבעיות כרומוזומליות, בשל אי־תקינות החומר הגנטי של הביצית ומהפרעות בגדילה.
"ספר הלימוד של המיילדות מדבר על התאמת מערכות הגוף של האישה להיריון, אבל הוא מתייחס לנשים צעירות בהיריון עם עובר יחיד", אומר פרופ' ויז'ניצר. "האתגר מורכב יותר כאשר מדובר בהיריון מרובה עוברים, שבו יש תחלואה יותר גדולה. מצב כזה מחייב השגחה רפואית מדוקדקת, עם צוות רופאים רב־תחומי. שום ספר לימוד שמוכר לנו עוד לא בחן את התחום הזה. את הפרק הזה אנחנו כותבים עכשיו, בניסיון היומיומי שלנו".
"עם כל הכבוד לזה שהיולדות המבוגרות נראות מצוין, וש־50 הוא ה־40 החדש, סיבוכי ההיריון עדיין נפוצים בגילים האלה, והם לא נדירים", אומר פרופ' שיינר. "עשרה אחוזים מכלל הנשים ההרות המבוגרות סובלות מסוכרת היריון, ויש לא מעט מקרים של רעלת היריון, שהיא מחלה רב־מערכתית מסוכנת. המחלה הזו נפוצה בשתי קבוצות הקיצון, בצעירות ובמבוגרות. עוד סיבוך שכיח בגילים המבוגרים הוא לידות מוקדמות. בעבודה שעשינו בסורוקה ראינו שמעל 70 אחוז מהנשים שיולדות בפעם הראשונה מעל גיל 40 יולדות בקיסרי. בארה"ב כבר יש עבודות שמדברות על 90 אחוז. בגילים האלה אנחנו רק מחפשים תירוץ ליילד בניתוח".
למה בעצם?
"אין ספק שלידה טבעית היא הדרך המועדפת. אבל כשיש אישה בת 45 שמחכה ללידה, כל פיפס הכי קטן במוניטור מקפיץ אותנו, ולכן שיעור הניתוחים הקיסריים בגיל הזה מטורף. יש לי עכשיו במחלקה אישה בת 45, שיש לה שבעה ילדים. היא כבר עברה קיסרי, אבל נחושה מאוד ללדת הפעם באופן טבעי. אין דין אישה כזו, שיודעת ללדת והאגן שלה כבר הוכיח את עצמו, כאישה בת גילה שיולדת בפעם הראשונה. הפחד הכי גדול הוא שאישה תעבור את כל תהליך הלידה, ואז לא תצליח ללדת. אלה הניתוחים הקיסריים הכי קשים, ולעשות לידה מכשירנית לאישה מעל גיל 40 זו טראומה. כל היריון הוא יקר, אבל כשמדובר ביולדת מבוגרת, שעברה טיפולי הפריה ואולי קיבלה תרומת ביצית, וזו כנראה ההזדמנות האחרונה שלה להיות בהיריון, אנחנו בהחלט נלחצים יותר".
את שלושת החודשים הראשונים לחייהן בילו אלה וענבר שוורץ, היום בנות שבע ורבע, בפגייה. הן נולדו בשבוע ה־26 להיריון, במשקל 670 גרם כל אחת, לאמא יהלומית, אז בת 49, ולאבא זהר. "שנינו היינו בפרק ב'", מספרת שוורץ (57), מעצבת פנים ואשת נדל"ן מרמת־השרון. "לי היה ילד אחד, שהיום הוא בן 21, ולבעלי יש ארבעה ילדים מנישואים קודמים. כבר מההתחלה היה ברור לי שאני רוצה עוד ילדים אבל בעלי חשש לחזור לעידן החיתולים. בסביבות גיל 46 העליתי את הנושא שוב, והוא אמר, 'בואי נלך על זה'. התפללתי לבת וקיבלתי שתי בנות מקסימות. קצת אחרי אמצע ההיריון היו לי צירים מוקדמים ופתיחה. אושפזתי בבית חולים ואחרי שבועיים ילדתי בניתוח קיסרי דחוף".
איזה פחד.
"התרגשות עצומה מלווה בסטרס בגלל הנסיבות והלידה המוקדמת. לא נהניתי מהלידה שלהן כמו מהלידה הראשונה, כי לא ידענו איך ומתי הן יצאו מהפגייה. אבל במשך שלושה חודשים הייתי אופטימית והגעתי לפגייה עם אנרגיות טובות וחיוך. אני לא חושבת שהלידה המוקדמת הייתה קשורה לגיל שלי. רוב החברות החדשות שהכרתי שם היו בנות 20 ו־30, כולנו היינו באותה סירה. למזלנו הן יצאו בריאות ומתוקות. האחים הגדולים קיבלו אותן מאוד יפה. אין ספק שהן הוסיפו למשפחה שלנו המון שמחה".
הסיבוכים הפוטנציאליים של הריונות כאלה לאם ולעובר, העלות האדירה למערכת הבריאות ואפילו סוגיות כמו תוחלת החיים הצפויה של ההורים מעלים דילמות אתיות לא פשוטות בכל הנוגע לטיפולי פריון שמאפשרים לידות בעשור החמישי, השישי ואפילו השביעי לחיים.
היולדת המבוגרת ביותר בישראל שהרתה בצורה כזו הייתה אישה חרדית בת 65 מבני־ברק, שילדה ב־2015 אחרי עשרות שנות טיפולים.
ועדת האתיקה של החברה האמריקאית לרפואת רבייה קובעת כי לרופא הזכות לסרב למתן הטיפול המבוקש כאשר יש ספק סביר לחשוב שההורה לא יספק את היחס הנאות לצאצא, אבל היא לא מתייחסת לשאלה האם לגיל יש בכלל השפעה על היכולת לגדל ילדים. סוזן טולפסן, שילדה בגיל 57 ובמשך שנים נחשבה ליולדת המבוגרת ביותר בבריטניה עד שהגיע הגל החדש של היולדות המבוגרות והדיח אותה ממעמדה, הביעה חרטה על כך שהתעקשה להרות בגיל כה מבוגר. "המחשבה שבתי תישאר לבד הורגת אותי", הודתה טולפסן שלוש שנים אחרי הלידה, וסיכמה: "50 צריך כנראה להיות הגיל המקסימלי, שאחריו לא מביאים יותר ילדים".
"היום אנחנו יכולים להבטיח הצלחה ותוצאות היריון טובות בנשים בגיל מתקדם, ומצליחים להתגבר על התחלואה האמהית שמופיעה בהיריון, אבל יש לזה מחיר של תחלואה ארוכת טווח, שתימשך בחלק מהמקרים גם לאחר מכן", אומר פרופ' ויז'ניצר. "מי שהייתה לה סוכרת יכולה להישאר עם סוכרת, מי שהתפתחה אצלה מחלת לב בהיריון תישאר חולה. וזה עוד לפני שאני נכנס לפן, שעדיין לא נחקר מספיק, על ההשלכות הפסיכולוגיות של לידה בגיל מבוגר על האם ועל הילד שנולד לה. מניסיוני, לכל אישה בגיל מתקדם שמגיעה אלינו בהיריון יש סיפור אישי שקורע את הלב וקשה מאוד לעמוד מולו. לכן הגבלנו בישראל את גיל הטיפולים המותר בחוק, אבל חלק מהנשים לא מהססות לעבור את הטיפולים הנדרשים בחו"ל".
"יש הרבה אלמנטים שמושתקים בסיפור הזה, כמו כמה נשים מטופלות לשווא ולא מצליחות בסופו של דבר להרות", אומרת פרופ' יעל השילוני־דולב. "יש הרבה טיפולי סרק, שמלווים בכאבים ובאכזבות. כותבים ומדברים הרבה על הנושא כי זה סקסי, אבל זו גם אשליה שהרבה פעמים מתנפצת לנשים בפרצוף. גם הקשיים של היריון בגיל המבוגר לא מדוברים מספיק, אי־אפשר להתעלם מהמשמעויות הבריאותיות של זה, ומהעלויות של הטיפולים בגילים כאלה. מדינת ישראל מוציאה סכומי עתק על הסיפור הזה. סל הבריאות שלנו מוגבל, והפלח של טיפולי פוריות בתוכו לא פרופורציונלי. הכסף הזה נדרש בהרבה תחומים אחרים".
אבל נראה שמי שמזלה משחק לה ומצליחה להרות אחרי גיל 45, לא מתחרטת. לידת ילדים בגיל שבו רוב הנשים כבר מתכוננות לתפקיד הסבתות מבשרת חוץ מאושר גדול גם הורות רגועה, יציבה ונינוחה יותר מבעשורים מוקדמים יותר, שמחייבים תמרונים אינסופיים בין הקריירה לילדים. "אם הדבר היה אפשרי לנצח מבחינה ביולוגית, לדעתי זה ה־גיל ללדת בו ילדים, כי יש לך בגרות שלא הייתה קודם, והמון־המון סבלנות", אומרת איילת דרבסקי. "גם הקשר בין הבת הגדולה שלי יעלי, שהייתה בת 14 כשדן נולד, לאחיה מצוין. אנשים שואלים אותי 'איך יש לך כוח', אבל זה לא מצריך שום מאמץ. זה פשוט כיף".
ומה קורה לזוגיות שמשתנה להורות בגיל כזה?
"יש חיבור חדש ונפלא, שמייצר לפעמים גם קשיים. דברים שהיית רגיל לעשות בשלוף, יחד, פתאום אתה לא יכול, כי יש ילד קטן. אם הבאת ילד בגיל כזה אין טעם שתעזוב אותו, אתה חייב לוותר על משהו. מצד שני, אין רגע בחיי שאני מרגישה תחושת פספוס כי הבאתי את הילד הזה לעולם. נהפוך הוא: השמחה שהיא מנת חלקי כשאני נכנסת הביתה והוא רץ אליי לא דומה לשום דבר אחר".
"החיים משתנים, אין מה לומר, הכל מתחיל מחדש", אומרת יהלומית שוורץ. "יש פלוסים ויש מינוסים. הדבר החשוב ביותר לפני שאתה הופך להורה, לא משנה באיזה גיל, הוא בשלות ומחויבות. אני נתקלת באמהות צעירות שלא נמצאות בבית ומי שמגדל את הילדים שלהן היא האופר. אני מקבלת את הבנות כל יום מבית הספר ונמצאת איתן רוב הזמן. כמובן שחייבים לשמור על רוח צעירה. כשאני משחקת עם הילדות אני נהנית לא פחות ממה שנהניתי בגיל 30, וכך גם בעלי, שמבוגר ממני בחמש שנים. כשאני שומעת על חברים שנוסעים ליפן אני חושבת לפעמים שגם אני יכולתי לנסוע ככה, אבל כשאני מסתכלת על הבנות שלי אני יודעת שהן שוות הכל. אנחנו משתדלים להגשים את כל החלומות יחד איתן. אז אולי לא ניסע לחודש ליפן, אבל גם שבועיים באירופה זה טוב".
פורסם לראשונה: 07:25, 06.12.19
