"לא מוותרים על אף ציוד לתינוק"

"אני מוסר את הכיסא המתנדנד של הילד", אני אומר לאשתי האהובה. "את הטרמפולינה אתה מתכוון?" היא עונה לי. "כן", אני משיב, למרות שכבר מזמן הפסקתי להבין איך קוראים למה בכל מה שקשור בילד.

"אל תמסור כלום, הוא משתמש בה", היא מטיחה בי, למרות שהשימוש היחידי שהוא עושה בה זה לבכות מהשנייה שאנחנו שמים אותו עליה, לעצור לרגע כדי להסתכל על המובייל שיוצא ממנה במבט מבועת, כאילו הוא ראה איזה רוצח סדרתי מולו, ולחזור שוב לצרוח בדיוק מאיפה שסיים.

"חייבים" את זה(צילום: אלבום פרטי)

"אבל קיבלנו אחת חדשה מאמא שלך", אני מפציר בה. "צריך לראות למה הוא מגיב יותר טוב", היא אומרת ושולפת את האס הבלתי מנוצח - "תשאיר, שיהיה לו בינתיים". המשפט הזה הוא שם קוד לבית שלך, כשיש תינוק חדש. אנחנו גרים בדירת חמישה חדרים מרווחת ביותר ולא ברור איך, תמיד הציוד שלו מצליח לנצח כל מטר רבוע שלא יהיה.

כיסא נדנדה עם שם שיווקי

בכל פינה בחדר יש שלל דברים: עריסה, טטרה, ערסל, פוף, בייבי סנס, כדי שנוכל לשמוע אותו צורח גם מחדרים אחרים, כיסא הנקה שהוא בעצם כיסא מתנדנד עם שם שיווקי אחר, כרית הנקה, מזרון פעילות למרות שרוב הפעילות שלו זה לישון, כדור פיזיו, עגלות ועוד שלל אביזרים שכולם כביכול נראים שונה אבל עם מטרה אחת דומה ברורה - לגרום למנהל הבנק להיות איתך בקשר רציף.

הטעות התחילה עוד לפני שהוא נולד. אשתי האהובה ואני לא מאמינים בלהוציא המון כסף על ציוד חדש לילד. כל מה שאפשר לקחת ממי שכבר לא צריך לקחנו. אין טעם כהורים צעירים להיכנס למינוסים רק כדי להגיד קניתי חדש. כל מיני אנשים טובים הציעו לנו ציוד עם חיוך נדיב ואוהב, ואמרו "אתם חייבים את זה לתינוק שלכם!", שזה שם קוד ל"רק תקחו את זה מאיתנו כי אנחנו כבר לא מוצאים את הילדים שלנו מרוב ציוד שנמצא בבית".

(איור: הילה דאבי)

כשאתה עומד להיות הורה בפעם הראשונה אתה חרד ולא באמת מבין מי נגד מי. כל מה שיגידו לך לגיטימי. ואז כשאתה כבר מתעורר אתה מבין שהפכת להיות מחסן של יד 2. "מה? כיסא נדנדה בגודל מכונית שנתלה מהתקרה ויתפוס לי את כל המקום בסלון? נשמע בדיוק כמו מה שאני צריך לילד בן אפס, תביא לי שניים".

אז נכון שהדברים האלו הם לרווחת הילד ואמורים לספק לו ביטחון, איכות חיים ותנאים טובים לגדילה, אבל האם הוא באמת צריך את כל זה? האם אנחנו לא יכולים להסתפק בהרבה פחות? כמה מזה באמת נחוץ וכמה זאת פאניקה כללית שאופפת אותנו או רצון להשיג ביטחון מזוייף? הרי בסופו של דבר הילד צריך אוכל, שתיה, שינה ובגדול שנעשה הכל לשמור עליו בחיים.

לטורים הקודמים:

אמהות אף פעם לא באמת ישנות

"אנשים נלחצו כי לא מצאנו שם לילד"

"מחפש את התמימות שאבדה לי"

כי הרי זה לא נגמר רק בזה, לילד שלי יש כמות בגדים שמספיקה להלביש את כל התינוקות באפריקה ועדיין יישאר מספיק כדי למלא 18 מכונות כביסה. יש לנו מספיק טטרות בשביל לבלום כמות פליטות של חצי מהאנושות ואני בכלל לא מדבר על כמות המגבות שהוא יוכל להוריש לנכדים שלו.

שיהיה בנתיים

האם את רוב הדברים אנחנו קונים בשבילו או בשבילנו? האם הוא באמת צריך את זה כדי שנוכל להגיד "תראה איך הוא לבוש שיק". יש לו מותגים, כאילו הוא עוד רגע הולך לישיבת הנהלה בטיפת חלב.

אני מסתכל על עצמי, על כמות הבגדים שיש לי, על הציוד שאני אוגר, על דברים שאין לי בכלל שימוש בהם ועדיין נמצאים תקועים בבית באיזה שכנוע עצמי של "שיהיה לך בינתיים, אולי יום אחד עוד תשתמש בזה".

כל מיני תכשיטים שאני לא זוכר מתי הפעם האחרונה שענדתי אותם, מוצרים שהזמנתי מ"עלי אקספרס" ואני אפילו לא מבין למה, קופסאות שנמצאות על הארון מלאות בדברים שאין לי מושג בכלל מה יש בהן וחוסמות לי את הנוף של מה שבאמת חשוב. ציוד שכביכול מספק לי ביטחון חיצוני אבל לא באמת עונה לי על איזה צורך פנימי עמוק. ציוד שאם אשחרר ישחרר אותי וייתן לי ספייס לדברים החשובים באמת אבל משום אני לא מסוגל לעשות זאת.

כי בסופו של דבר אני מגדל את הילד להיות מי שאני ועם כל הציוד הזה שאני מביא לילד, כל מה שהוא באמת רוצה ומרגיע אותו זה להיות אצלי על הידיים. שארים אותו, אחבק אותו ואתן לו אהבה, וזה הדבר החשוב באמת, הרי בסוף, זה לא מה שכולנו רוצים? זה הביטחון שחשוב שאתן לו ולעצמי.

הכותב הוא מרצה, שחקן, סופר וכותב הרצאות וסדנאות