ביחד מכיתה א': החברים והחברות שלא נפרדים
הם הכירו בתחילת שנת הלימודים בבית הספר, וגם אחרי שהפכו להורים ועברו מקום מגורים, עדיין נשארו בקשר. החברים הוותיקים מספרים על עזרה עם הילדים אחד לשני והחלום להגיע ל"מרוץ למיליון", רק בלי המשימות
רגע לפני שחזרנו לסגר וללמידה מרחוק, הבן הבכור שלי אור עלה לכיתה א' וישב בהתחלה ליד חבר, שעבר קדימה כדי לשמוע טוב יותר. במקומו הגיע חבר אחר והשולחן האחורי שלהם הפך להיות תוסס מדיבורים, עוד שינוי ישיבה אחד אחרון של המחנכת, ואור צוות לברנש שהגיע מגן אחר. "המורה העבירה אותי ליד ילד חדש. הוא ממש חמוד", כך הוא דיווח לי. האם למרות שעתיד השנה הזו לא ברור, זו תחילתה של חברות מופלאה?
"לא רבנו מעולם"
איציק קרמונה ומוטי ענו (בני 59), הראשון גר היום בבאר יעקב והשני גר בראש העין, נפגשו לראשונה בבית הספר אורנים ברמת אביב, והם חברים 53 שנה, מאז ועד היום. "בכיתה א' כולם מתחברים בהתחלה עם כולם", משחזר קרמונה. "כיוון שגרנו קרוב, התראנו גם אחרי הלימודים ומאז לא נפרדנו". ענו מוסיף: "גם הסתבר שנולדנו כמעט באותו יום, אחד מאיתנו נולד לפני חצות, השני אחרי חצות בבית החולים איכילוב, והאמהות שלנו הכירו".
למה דווקא איציק הפך לחבר שלך לאורך השנים?
"הוא היה הילד הכי מקובל בכיתה", אומר ענו. "הכי מצחיק, חברמן, תמיד בולט ומתבלט, אוהב את החיים הטובים, אבל איש טוב. פעם למשל רצו לעשות חרם על איזו ילדה והוא לא הסכים, היא הזכירה לו את זה במפגש חברתי שעשינו. אי אפשר שלא להיות חבר שלו, הוא היה דמות, אז מטבע הדברים כולם רצו להתחבר אליו. גם ברגע שהבנו שנולדו ממש יחד, הרגשנו שצוותנו".
מה הזיכרון ילדות הכי חזק שלכם?
"עשינו חבורה סודית, שנינו ועוד ילד והיינו עוקבים אחרי אנשים שנראו לנו חשודים. לא הצלחנו למצוא אף פעם משהו מסעיר, חוץ מכמה מטבעות על הרצפה שנפלו לאנשים מהכיסים". קרמונה מדגיש: "החברות שלנו היא בלי מילים. זה בלב בנפש, כמו אח כי זה כולל גם הכרות עם המשפחה המורחבת. לדעתי לא רבנו מעולם ויש את הידיעה שאם אחד צריך את השני הוא תמיד יגיע לעזור, בלי שום שאלה".
אהבה ממבט ראשון
שירה אלמוג ומיכל שרון חייבות את החברות הצמודה לבית ספר "הבונים" בקרית ביאליק. בשנה הבאה הן יחגגו 30 שנה לחברות. "המפגש הראשון היה בכיתה א'. ישבנו אחת בקרבת השניה וישר התחברנו", הן מספרות.
"זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. בכיתה א' פחדתי ללכת הביתה לבד במלחמת המפרץ", נזכרת אלמוג, "והיו ימים שמיכל ליוותה אותי הביתה, על אף שהבית שלה היה בדיוק בצד השני של בית הספר, כי ידעה שאני פוחדת. כל שישי היינו ישנות אחת אצל השניה. בשלב מסוים אפילו המשפחות החלו לחגוג חגים ביחד".
לדברי אלמוג, הקשר היה מיוחד מההתחלה. "ברור לנו שתמיד נהיה כאן אחת בשביל השנייה. מספיק מבט או הודעה של 'יש לך דקה בשבילי?' ומיד אנחנו מתפנות. בכל ההיבטים, למשל צריך תמיכה נפשית וגם כשיש שלושה ילדים על הראש, זה לעצור הכול ולדבר.
"עם חברים מנסים לתאם ולפעמים לוקח חודשיים שלושה, כאן מספיק לשמוע רק את האינטונציה כדי לדעת מה דרגת הנחיצות כדי לעזוב הכול ולהגיע. זה ממש כמו שתאומים מרגישים אחד את השני. לשתינו יש שלושה ילדים, בסגר הקודם הייתי צריכה ללכת לעבודה ונתקעתי. היא הטלפון הראשון, וזה לא מובן, כי היא הייתה עם שישה ילדים קטנים יום שלם.
"גם בשגרה אנחנו עושות בייביסיטר אחת על הילדים של השנייה, מגיעות לבית החולים אם מישהו מהמשפחה מאושפז, מכינות אוכל אחרי לידה וגם אם למישהי מאיתנו זו סתם תקופה עמוסה".
קראו עוד:
10 רעיונות לפעילות עם ילדים בסגר
כך תעזרו לילדים לפתח את היצירתיות
הסמכות ההורית שהילדים שלכם צריכים
מתייעצות על הכול
כשיסמין רביד הגיעה בשנת 1982, מלווה בהוריה ביום הראשון בבית הספר הריאלי בחיפה, היא פגשה את נטע דוברין. "זה היה משהו בלתי אמצעי וטבעי", מספרת דוברין. "שתי ילדות עם שמחת חיים ותמימות. גילינו שאנחנו גרות במרחק שני בתים זו מזו, נסענו יחד באוטובוס ומאז מתחזקות חברות קרובה כבר 38 שנה. עשינו הכול יחד, היינו הרבה אחת אצל השניה, שיחקנו משחקים בשכונה, צופים וטיולים".
כיום, על אף שרביד מתגוררת בקיבוץ מגל בשרון ודוברין נותרה בחיפה, הקשר עדיין הדוק. "אנחנו מתייעצות על הכול, משמשות עוגן ומשענת זו לזו. יסמין עיצבה את הבית שלי בטוב טעם ששמור רק לה", משתפת דוברין. "איתמר הבכור שלי ודניאל הקטנה שלה נולדו בהפרש של יום. אפילו היינו בבית חולים יחד. הילדים מחוברים אחד לשני כמו אחים. וגם אנחנו מרגישות אחיות לכל דבר".
"שום דבר לא יכול להפריד בינינו"
ברחבת בית הספר בטקס קבלת כיתות א' בבית הספר הס בפתח תקווה, אי שם בשנת 1984, הושיבו זה לצד זה את אוהד גבלי ויובל אטד. בהפסקת האוכל הראשונה אוהד שלף מתיק האוכל שוקולד וחלק אותו עם יובל. מאותו רגע, הם חלקו עשרות חוויות וחברות ללא תנאי שבה לדבריהם, "שום דבר לא יכול להפריד או לסכסך בינינו".
מה הייתם עושים יחד כילדים?
"היינו ביחד בתנועת הנוער העובד והלומד, משחקים הרבה כדורגל ובעיקר היינו עושים מעשי קונדס יחד. הייתה בחצר בית הספר ערימת צמיגים של טרקטורים ובאחת ההפסקות החלטנו להתחבא שם למורה. בשלב מסויים איבדנו את תחושת הזמן ורק כאשר היינו צמאים יצאנו, ובעודנו צועדים לכיוון הכיתה רצה לקראתנו המנהלת בצעקות 'איפה הייתם?'
"מסתבר שעוררנו מהומה בהעדרנו, וזו לא היתה הפעם האחרונה בכל שנות הלימודים שלנו, כולל באוניברסיטה שהצוות הפדגוגי נאלץ להתמודד איתנו בסיטואציות דומות. יש רגע אחד שזכור לנו במיוחד והוא שהשתתפנו כניצבים בסרט 'הקיץ של אביה' שצולם בבית ספרנו, ושם בילינו שעות רבות על סט הצילומים. ליווינו אחד את השני בכל צומת משמעותי בחיים. יש בינינו אמון מוחלט והדדי בעיניים עצומות".
שיחת בוקר קבועה
ליעל שנער סבג משוהם וטל הראל מרמת השרון יש שיחת בוקר קבועה כל יום בדרך לעבודה, אולי תזכורת קטנה לחברות שהתחילה בכיתה א' בבית הספר זיכרון יוסף בחיפה, לפני 40 שנה. "התחברנו מהר מיד עם תחילת השנה. היינו מעבירות זמן יחד בבתים, בשבתות ובחופשים. למרות שדרכנו נפרדו אחרי היסודי והלכנו לבתי ספר שונים, יש לנו קשר הדוק ויומיומי שכולל בילויים, בכי, קיטורים, התייעצויות, כתף אחת בשביל השנייה, ואנחנו משתדלות להיפגש פעם בשבוע, לרוב זה בארוחת שישי אצל יעל", הן מספרות.
איך הצלחתן לשמור על הקשר למרות שהתפצלתן?
"תיאורטית היו הרבה אופציות להתרחקות, יעל הקימה משפחה הרבה שנים לפני", משתפת הראל, אמא לילדה בת שלוש, "לכאורה הסטטוס השתנה, אבל החברות שלנו הלכה ונבנתה, והותאמה לחיים בגמישות וברגישות של כל המעורבים". שנער סבג מוסיפה: "זאת באמת חברות מסוג אחר עם כנות ופתיחות. אני רואה אותנו בעתיד הולכות יחד ל'מירוץ למיליון'. בטוחה שנהיה מאוד מצחיקות, רק הבעיה היא שלא נעשה אף אחת מהמשימות".
