כבר בילדותה מירי (השם המלא שמור במערכת) הרגישה שונה מהוריה ומאחותה. היו תקופות שהיא אפילו הרהרה בינה לבין עצמה אם היא מאומצת. תחושות הניכור והזרות שלהן זכתה מצד הוריה ואחותה הבכורה, שגדולה ממנה בארבע שנים, ממשיכות ללוות אותה גם כיום, כשהיא אמא לשני בנים בגילי ה-20.
כתבות נוספות למנויים:
"תמיד הייתה אפליה ביני לבין אחותי. אמא שלי עוד ניסתה לאזן את זה, אבל אבא שלי אפילו לא הסתיר את העובדה שהוא מעדיף אותה על פניי. בהתחלה הייתי בטוחה שזה נורמלי שהאחות הגדולה זוכה לתשומת לב רבה יותר מצד ההורים, אבל ככל שבגרתי הבנתי שמשהו כאן לא תקין, שזה לא אמור להיות ככה", היא מספרת.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"היא הייתה הילדה הטובה והמרצה ואני, כביכול, הייתי הכבשה השחורה. למרות שאם מסתכלים על זה באופן אובייקטיבי לא היה בינינו באמת הבדל - שתינו השגנו ציונים טובים בבית הספר, התגייסנו לצבא, הלכנו ללמוד, התחתנו וילדנו ילדים. אבל אני תמיד הייתי זו שעונה להורים שלי כשמשהו לא התאים לי, זאת שפותחת תיבות פנדורה שניסו כל כך להסתיר".
היחס המפלה מהילדות הלך והתעצם ככל שמירי ואחותה בגרו, ועם הזמן בא לידי ביטוי גם בהיבט החומרי, כמו למשל במתן דירה לאחות הבכורה, בעזרה קבועה עם הילדים שלה ובסיוע כלכלי שניתן רק לה. המצב הלך והחמיר אחרי שהאם נפטרה, ומירי מצאה את עצמה בצד אחד של המתרס מול אביה ואחותה, שהתקרבו במיוחד באותה תקופה וסירבו לקבלה.
"תחושת הקיפוח רק הלכה והחריפה עם השנים, בעיקר על הרקע הכלכלי. למזלי, על זה הצלחתי להתגבר עם השנים, בעיקר בזכות היכולות והעוצמות הנפשיות שלי, אבל על הפגיעה העצומה בנפש - על זה לא הצלחתי להתגבר, ולא חושבת שאצליח אי פעם. בשבעה על אמא ניסיתי לפתוח את הדברים, אבל לא היה עם מי לדבר. בהמשך ניסיתי להזמין את אבא להיות איתי ועם משפחתי, אבל הוא סירב. מנגד, אחותי לא הפסיקה לטפח את הקשר בינה לבינו, והוא כמובן העדיף להיות איתה. שתביני, גרתי ברחוב הסמוך לאחותי, ולמרות זאת אבא בא לבקר רק אותה".
השיא, כך היא מספרת, הגיע כשגילתה כי אביה הפר את הצוואה שהוא ואימה כתבו לפני מותה, ובה נכתב כי הבית יתחלק בין שתיהן. "אבא פשוט התעלם מהצוואה, ורשם את הבית על שמו של אחד מילדיה של אחותי. זה היה השלב שבו הבנתי שאין לי כאן שום דרך לנצח וניתקתי איתם קשר, ועד היום, כבר כמה שנים טובות, אנחנו לא מדברים - למרות שאני גרה ברחוב הסמוך לאחותי".
על אף שהיא לא מדברת עם אחותה עד היום, מירי מצהירה כי הכעס שלה הוא בעיקר על הוריה. "גם אני אמא, וכל אחד מהילדים שלי הוא עולם ומלואו. אני אוהבת את שניהם באותה מידה, ומקפידה להראות להם את זה. נשבעתי גם בפני בעלי שאצלנו לא יקרה מה שקרה אצלי במשפחה, גם אם ילד אחד ייתן יותר ויטפל יותר, זה בכלל לא משנה. אפליות זה דבר נורא, והן מזיקות לילדים. אני עד היום הולכת עם התחושה שאני הכבשה השחורה בכל מקום".
"מחקרים שנעשו לאורך השנים מצביעים על כך ש-60%-70% מההורים מעדיפים את אחד מילדיהם על פני האחרים. חלק מהחוקרים אף טוענים כי המספרים גבוהים יותר ועומדים על 95%, ו-5% שמשקרים כשהם אומרים שאין להם העדפה כלל. מדובר בתופעה ידועה ומוכרת שמתועדת בכל העולם, וכיום כבר ברור שהדחקה שלה רק מחמירה את המצב", אומרת ד"ר דריה מעוז, סופרת ואנתרופולוגית, מרצה בכירה במכללה האקדמית הדסה וחוקרת זוגיות והורות.
לדברי מעוז, מחברת הספר "הורות ללא מסכות" שיצא לאור ב-2015, ועוסק ברגשות המעורבים אך הטבעיים שמתעוררים אצל הורים כלפי ילדיהם, "רובנו נבהלים מאוד כשמתעוררים אצלנו רגשות שליליים כלפי הילדים שלנו, והתגובות שאנחנו מקבלים מהסביבה שלנו הן לרוב כאלו שמאששות את החששות שאולי השתגענו, ושאנחנו הורים לא טובים. צריך להבין שאם מדחיקים את התחושות האלו, עלול להיווצר מצב של אפליה כתוצאה מחוסר מודעות או לחלופין, של אפליה מתקנת, שאותה הילד תמיד ירגיש. העצה הכי טובה כיצד להתמודד עם התחושות האלו היא פשוט להיות מודעים אליהן ולדבר עליהן עם אדם קרוב או עם איש מקצוע, כמובן באופן דיסקרטי ומבלי שהילדים עצמם יהיו מודעים לכך. במקביל חשוב לשלוט על המופעים החיצוניים, למשל לשים לב שלא כועסים על ילד אחד יותר מאשר על השני ולא מעניקים תשומת לב רבה לאחד יותר מאשר לשאר".
7 צפייה בגלריה
ילדים הרבה פעמים יאמצו תחביבים כדי להידמות להוריהם ולמצוא איתם מכנה משותף
(צילום: shutterstock)
מהן הסיבות העיקריות לכך שהורים מפלים את ילדיהם?
"יש המון סיבות לאפליה של ילד אחד על פני האחר. יכול להיות למשל דמיון של ילד שדומה להורה (במקרה שמדובר בהורה שאוהב ושלם עם עצמו), ויכול להיות גם בדיוק ההיפך - אם יש בהורה תכונות שהוא לא שלם איתן והוא מזהה אותן אצל הילד, כמו מראה מגדילה כזאת, אז זה גם עלול לעורר בו דחייה ממנו. יש גם את הילד שמגשים לי את החלומות, אלא אם כן אני אקנא בו שזה צד אחר של המטבע.
"יש גם מקרים שבהם הילד דומה לבן זוג לשעבר, או לבן זוג נוכחי שלהורה קשה איתו - וזה עלול להקשות על ההורה להתחבר אליו. והפוך כמובן, גם אנשים שמאוד אוהבים את בני הזוג שלהם מעדיפים לפעמים את הילד שדומה לבן הזוג ולא להם. יש משפחות מסוימות שבהן הורה מעדיף ילד אחד, וזה גורם להורה השני להעדיף את הילד האחר כדי ליצור איזון. גם סדר הילדים במשפחה יכול להשפיע: הרבה פעמים אפשר לראות העדפה של הבכור, כי הוא מבלה עם ההורים זמן רב לבד ונוצר ביניהם קשר מיוחד, והרבה פעמים כשנולד ילד נוסף מתפתחים רגשות אשם חזקים מאוד כלפי הבכור. מצד שני, יכול לקרות מצב שבו דווקא הילד הקטן הוא המועדף כי הוא החמוד, המפונק, הבן זקונים. הילד האמצעי, אגב, כמעט תמיד ייפול בין הכיסאות אלא אם כן הוא ניחן בייחוד מסוים, למשל בן בין שתי בנות או הפוך".
7 צפייה בגלריה
ד''ר דריה מעוז. ''אין הורה שאין לו העדפה כלפי אחד מילדיו'' (צילום: ליאור מזרחי)
(צילום: אוסף פרטי)
אבל פה לא נגמרות הסיבות להעדפה הורית: לדברי ד"ר מעוז, יכול להיווצר מצב שבו דווקא הילד הבעייתי וזה שצריך להשקיע בו כל כך הרבה הוא זה שיזכה ליחס מועדף מצד הוריו, אולם ברוב המקרים סביר להניח שהוא דווקא יהיה הילד הדחוי שלהורים אין כוח להתמודד איתו, והם יעדיפו את הילד המוצלח, היפה והחכם. "להעדיף את הילד המוצלח זה עניין מאוד אבולוציוני, אפשר לראות את זה גם בקרב בעלי חיים שמעדיפים להשקיע את זמנם בעולל המוצלח, ואת הפחות מוצלח הם משאירים למות. יש גם תרבויות שבהן נהוג לעשות את זה. בואי נגיד שהורה שמעדיף את הילד שהוא צריך להשקיע בו זה יחסית נדיר יותר, ולרוב יקרה כתוצאה מחמלה שהוא חש כלפיו".
במקרים רבים האפליה מתרחשת דווקא על רקע מגדרי. לדברי ד"ר מעוז, לא מעט מחקרים מצאו שנשים וגברים, מתרבויות שונות, מעדיפים את הבנים על הבנות. "אבל יש כמובן גם סוג אחר של גברים, שמעדיפים את הבת הצייתנית שכרוכה אחריהם בתסביך אדיפלי ידוע", היא אומרת.
במשפחתה של הדס (שם בדוי), האפליה המגדרית בין שלוש האחיות לאח היא בולטת במיוחד. "אני השנייה, אחרי אחותי הבכורה ולפני אחי ואחותי הצעירים. הוריי ייחלו לבן במשך שנים, ולמרות שההורים שלנו אוהבים את כולנו ומעולם לא חסכו מאיתנו דבר, אל אחי הם מתייחסים אחרת ושומרים עליו כאילו הוא אוצר.
"אבל שלא תביני לא נכון", היא מוסיפה. "אני שמחה שהתייחסו אליי כאל ילדה בוגרת שיכולה לעשות הכול, זה הפך אותי למי שאני היום: עצמאית ובטוחה בעצמי, מסתדרת בכל מקום ומגדלת שלושה ילדים קטנים כמעט ללא עזרה בכלל".
היחס המועדף שלו זוכה אחיה של הדס בא לידי ביטוי בעיקר בהיבטים החומריים של החיים, היא אומרת. כך למשל, הוא בן 20 ומתגורר עדיין בבית הוריו יחד עם בת זוגו זה ארבע שנים, שניהם לא עובדים וחיים על חשבון ההורים - החל מאוכל, דרך כביסה ועד למותרות כמו סיגריות.
"כשאחותי הגדולה הייתה בגילו היא עבדה במפעל, אבל לו אסור. אמא ואבא חוששים שזה ישבור אותו. הם בטוחים שנשים מסוגלות יותר מגברים, ושעבודה במפעל תגרום לו נזק בלתי הפיך.
גם בכל מה שקשור לבני זוג המצב איתו שונה לגמרי - כשבני הזוג שלנו היו מגיעים הביתה לסוף שבוע למשל, ההורים דרשו מהם לסייע במטלות קטנות בבית, אבל מבת הזוג שלו לא מבקשים כלום. היא חיה כמו מלכה, לא משלמת שקל ולא עוזרת בכלום. ההורים שלי חוששים להעיר להם וסופגים את התלונות שלהם על זה שאמא שלי לא מבשלת או לא מכבסת, זה מצב אבסורדי".
איך כל זה משפיע על הקשר ביניכם, האחים?
"חונכנו לא לריב בינינו ולנסות לשמור על שלום בית לא משנה מה, כך שעל פניו הכול בסדר. האמת היא שאצלי הסיפור הזה מקנן הכי הרבה, אולי בגלל שאני היחידה מבין שתי האחיות שלי שיש לה ילדים. התחלתי את דרכי כאם חד-הורית, כמעט בלי עזרה, גם לא כלכלית, ופרנסתי את עצמי לבדי תוך כדי שהילד הגדול, שהיה אז תינוק, היה בבית איתי כי פשוט לא היה לי כסף לפעוטון. אחותי הקטנה עזרה לי לא מעט, אבל מההורים כמעט שלא קיבלתי עזרה בעוד שהוא מתגורר בבית כמו נסיך. אבל אני לא בטוחה שחוסר העזרה נבע מכך שהוא גר שם, אלא פשוט כי כך ההורים שלי גידלו אותנו - הם שניהם יתומים וגידלו ארבעה ילדים לבדם".
לדבריה, היא עצמה נמנעת מאפליה כאם. "כשהילד השני שלי נולד היו לי המון חששות שתהיה ביניהם קנאה, ושמישהו יהיה מועדף על פני האחר כמו שקרה אצלנו. למזלי זה לא קרה וגם עכשיו, כשנוסף עוד ילד, זה לא קורה".
במקרה של הדס אומנם התחושות הקשות נותרות חבויות, אך בהרבה מהמשפחות, כמו למשל במקרה של מירי, האפליה ההורית מאפילה על הקשר בין האחים ומובילה לניתוק ולעוינות קשה כלפי הילד המועדף מצד אחיו המופלים.
"ילדים מבינים בצורה מאוד טובה מתי מתרחש מצב של ילד מועדף, והתחושות האלו ילוו אותם לאורך כל חייהם", מסבירה אביטל להב, עו"סית ובעלת המיזם "אחיות ואחים-מרכז לחיים" לחיזוק הקשר והתקשורת בין אחיות ואחים, המתמחה במיומנויות תקשורת. "התוצאה של זה עלולה להיות עגומה לשני הצדדים - הן לילד המועדף, שלמרות שנהנה מזכויות יתר בילדותו, פעמים רבות ילקה בסוג של יהירות ויסתובב בעולם עם התחושה שהכול מגיע לו, ואולי אף יחוש תחושות אשמה כלפי אחיו; לעומתו, ילד מופלה עלול לסבול מדימוי עצמי חסר או נמוך, מדיכאון, מחרדה, מתחרותיות, מעוינות או מקנאה כלפי אחיו. הרבה פעמים גם סכסוכים בין ילדים בגילים צעירים עלולים לנבוע מתוך תחושה של הילד שהוא מופלה על ידי הוריו".
יחד עם זאת, ישנם מקרים שבהם הילדים עצמם ינסו לאזן את המצב. "למשל ילד שלומד לאהוב כדורגל כדי להצליח לבלות עם האבא זמן, למרות שבמהלך השבוע האבא יעדיף לבלות עם האחות. או לחלופין, יש ילדים שישתמשו בזה לטובתם, למשל 'ינצלו' את הילד המועדף שיבקש מההורים דבר מה שאם הם היו מבקשים, הם ודאי היו נתקלים בסירוב. בגדול, הבעיה הכי גדולה נוצרת במקום שבו לילד אין שום העדפה מאף צד של ההורים", מוסיפה להב.
"בסוף צריך להבין שאנחנו בני אדם ויכולים להתחבר יותר או פחות, רק שבמקרה של הורות חשוב שנזכור שיש לנו אחריות כלפי הילד, ושלאפליה יש השלכות לא פשוטות שיכולות ללוות אותו לאורך כל החיים. הבשורה הטובה היא שבעזרת ידע וכלים נכונים, יש דרכים שבהן אנחנו ההורים יכולים להימנע מיחס מועדף או לפחות לצמצם את ההשפעות השליליות שלו, ועל ידי כך לדאוג לרווחה האישית של ילדינו, לקשר טוב יותר ביניהם ולקשר שלנו איתם", היא מוסיפה.
במקרה של אלונה (שם בדוי), שני הוריה העדיפו את אחיה ואחותה הקטנים על פניה. לדבריה, הסיבה לכך נעוצה אך ורק במראה החיצוני: היא סבלה מעודף משקל בילדותה ובנעוריה, והייתה הרבה פחות מרשימה משני אחיה הרזים. "הם התביישו בי, אין דרך אחרת לתאר את זה. תמיד הייתי שמנמנה, ולמרות שיש לי פנים נאות, ההורים שלי התביישו בזה שיצאה להם ילדה עם עודף משקל. הם שניהם רזים ומקפידים מאוד על ספורט, ולא הבינו איך זה קרה להם", היא אומרת.
עד גיל חמש היא הייתה רזה, או כפי שהיא מתארת זאת "בעלת ממדים נורמליים", אבל זמן קצר לאחר שחגגה את יום הולדתה השישי החלה להשמין, והיה ברור שהיא שמנה ביחס לבני גילה. "אבל זה לא הפריע לי, לפחות לא עד שהתחלתי לקבל הערות מההורים שלי, במיוחד מאמא שלי. היא לא הפסיקה לקחת אותי לרופאים ולדיאטניות, בדקה כל מה שהכנסתי לפה עד כדי כך שנאלצתי להסתיר ממנה את מה שאני אוכלת ולא אפשרה לי ללבוש גופיות ומכנסיים קצרים בקיץ, שלא נדבר על בגדים צמודים".
באפליה בינה לבין אחיה, כך היא מספרת, היא החלה להרגיש כשהייתה בבית הספר היסודי. "הרגשתי בזה בעיקר כשהיינו הולכים לאירועים, וההורים שלי הציגו קודם את האחים שלי ורק בסוף אותי, כאילו שהם מתביישים בי. גם בחוף הים זה היה נורא, כשאמא הכריחה אותי ללבוש חולצה מעל בגד הים כי 'ככה זה נראה טוב יותר', והאחים הקטנים שלי כמובן הלכו עם בגד ים בלבד.
"העניין הוא שבגלל שלא רזיתי למרות כל הניסיונות שלהם לגרום לי להוריד במשקל, הפכתי להיות עוד יותר דחויה וזה עצבן אותם נורא. הם לא הסתירו את זה, והרבה פעמים גם היו מדברים עליי מעל הראש כשאני נוכחת בחדר".
כיום, כשהיא בת 28, אלונה כבר יודעת איך להתמודד עם הוריה. היא אומנם לא ירדה במשקל כפי שהיו רוצים שיקרה, אבל עברה אי אלו טיפולים שסייעו לה להתמודד עם תחושת האפליה והדחייה שלהם. "על פניו הקשר בינינו בסדר, אבל האמת היא שאני תמיד אסחוב את הכאב ואת העלבון שהם גרמו לי להרגיש בתור ילדה. אז הייתי בטוחה שהם פשוט לא אוהבים אותי, קודם בגלל שאני שמנה ואחר כך בגלל שלא עמדתי בציפיות שלהם. כיום אני יודעת שהעדפה הורית לא תמיד קשורה לאהבה, ובכל זאת - לאף ילד לא מגיע להרגיש דחוי בבית שלו", היא מסכמת.
"העדפה היא לא בהכרח אהבה. יש הורים שיכולים לומר במשפט אחד שהם אוהבים את הילד שלהם ובו-זמנית לא סובלים אותו", אומרת ד"ר מעוז. "הרבה פעמים יש לילד טמפרמנט שלא מתאים להורה - למשל הורה אנרגטי כזה שאוהב הרבה חברה ויש לו ילד מופנם, שקט וביישן שקשה להורה להתחבר אליו, או הפוך. בסופו של דבר, כשהאופי של הילד לא מותאם להורה והציפיות ממנו לא נענות על ידיו, להורה קשה מאוד להתחבר אליו, ונוצר מצב שהילד עלול להניח שההורה לא אוהב אותו, כשלמעשה זה לא המצב".
כאמור, מרבית ההורים לא יודו בהעדפות. לעיתים הם גם אינם מודעים לכך. "קשה מאוד להורים להודות שיש להם ילד מועדף, אבל החוכמה היא להשלים עם זה ולהבין שכמו שאי אפשר להרגיש אותה התחושה כלפי כל בני האדם במידה שווה, כך גם אי אפשר להרגיש אותה כלפי הילדים שלנו", מוסיפה ד"ר מעוז. "אגב, העדפות כלפי ילדים יכולות גם להשתנות ולהתהפך כמה פעמים במהלך החיים, בהתאם לצרכים של ההורה בזמן הנתון, אבל ברוב המקרים ההעדפה כן מתקבעת, ועשויה להישאר למשך כל החיים".
ואם תהיתם, אז יש גם משפחות, בודדות אומנם אך הן קיימות, שבהן כל אחד מהילדים חושב שהוא-הוא הילד המועדף. במקרה כזה, טוענת ד"ר מעוז, אין ספק שההורים עשו עבודה טובה. "למרות זאת, כמעט תמיד הילדים ישאלו מיהו הילד המועדף. נראה שהעניין התחרותי הוא חלק מהטבע האנושי".
