מאז הופעתו של נגיף הקורונה, החיים שלנו השתנו. כולנו נמצאים יותר ויותר מול מסכים, עובדים ולומדים מהבית, ולעיתים גם נפגשים עם קרובים ועם חברים רק דרך מסכים. האם שינוי זה עלול להשפיע על היכולת שלנו ושל ילדינו להרגיש אמפתיה כלפי האחר? האם המחסור במפגשים פנים אל פנים עלול לתת את אותותיו?
עוד כתבות למנויים:
"אמפתיה היא אחת היכולות החשובות שיש לנו כבני אדם", מסבירה ד"ר הילי כוכבי, פסיכולוגית חינוכית מומחית ומחברת הספר "הורים טובים". "אנחנו רוצים להיות מסוגלים לחוש את האחר, להבין, לחשוב מה אנשים סביבנו מרגישים, כדי להיות מסוגלים לראות את העולם באופן רב-ממדי, ולא רק דרך זווית הראייה הצרה שלנו-עצמנו. היכולת הזו מהווה תנאי ליחסים בין-אישיים טובים ומתגמלים, וגם לתחושה אישית טובה לגבי עצמנו".
כאשר מנסים לברר מאיזה גיל ניתן לאבחן אמפתיה בילדים, מסתבר כי לאחרונה השתנתה עמדת המומחים בעניין: "מצטברות עדויות מחקריות לכך שביטויים ראשוניים של אמפתיה מופיעים כבר בגיל שלושה חודשים, מוקדם יותר מכפי שחשבו בעבר", אומרת ד"ר נועה גירון-סלע מהמחלקה לפסיכולוגיה ומרכז זלוטובסקי לחקר העצב באוניברסיטת בן-גוריון.
"נראה כי ביטויים ראשוניים של אמפתיה מופיעים כבר בינקות, והם מנבאים התנהגויות של עזרה בהמשך ההתפתחות. למשל, במחקר שהתפרסם לאחרונה נמצא כי תינוקות בני 3, 6, 12 ו-18 חודשים הביעו דאגה אמפתית (למשל הבעת פנים עצובה) בתגובה למכה שהאחר קיבל, כמו גם ניסיונות להבין את הסיטואציה (כמו להביט על האזור שבו פגעה המכה, ליצור קשר עין ועוד). תינוקות שהביעו יותר דאגה אמפתית וניסיונות להבין את הסיטואציה בגיל שלושה עד שישה חודשים הפגינו יותר התנהגויות של מתן עזרה בגיל 18 חודשים".
מה קורה בגילים מאוחרים יותר?
"בגיל הגן ובית הספר היכולת להבחין בין הרגש של העצמי והאחר כבר בשלה, ויכולות אמפתיה באות לידי ביטוי גם במצבים שדורשים הבנה מורכבת יותר של נורמות חברתיות והקשר. למשל, ילד יכול לחוש עצב כאשר הוא רואה חבורת ילדים אשר לועגים לילד אחר, או להבחין בהבעת פנים עצובה או בקול עצוב של אימו ולשאול אותה מה קרה, ומדוע היא עצובה".
האם אמפתיה בקרב ילדים באה לידי ביטוי כפי שהיא מתבטאת אצל המבוגרים? שרון קייזר-הלר, פסיכולוגית חינוכית מומחית ומנכ"לית מרכז הורשת לייעוץ וטיפול בהורים, מחנכים וילדים ברשת, מסבירה כי "אמפתיה בגילים צעירים מאוד נראית מעט אחרת מאמפתיה בגיל מבוגר, וזאת בשל העובדה שהיכולות של ילדים לווסת את עצמם על מנת לחוש ולהתנהג באופן אמפתי שונות משל המבוגרים, מכיוון שאלו עדיין אינן מפותחות דיין.
"לפי מחקרו של פרופ' אריאל כנפו-נעם, אמפתיה היא מערכת טבעית שמעוררת בנו רגש ומחשבה על מצבו של האחר. מבחינה זו החלקים הרגשיים של האמפתיה מתפתחים בגיל צעיר מאוד, ומאפשרים גם לילדים צעירים להרגיש סבל או שמחה או רגש של אדם אחר, ולהגיב באופן מותאם. לכן אנחנו יכולים לפעמים להתמוגג מילד שרואה ילד שהוא לא מכיר בוכה ומתחיל לבכות בעצמו, או מילד ש'נדבק' בצחוק ומתמלא בתחושת שמחה נוכח אירוע משמח של מישהו אחר. יחד עם זאת, אמפתיה גם מתפתחת עם הגיל – ויש שוני בין היכולות האמפתיות שלנו לאורך החיים".
כיצד יבוא שוני זה לידי ביטוי?
"המרכיב הקוגניטיבי-מחשבתי דורש הבנה של מה שאחרים מרגישים. אנחנו נדרשים לחשוב מחוץ לעצמנו, להבין מה הצד השני מרגיש. לכן אצל ילדים החלקים האלה של אמפתיה יבואו לידי ביטוי רק בגילים מאוחרים יותר, עם התפתחות היכולת שלהם לחשיבה מופשטת מחוץ לעצמי. אגב, ישנן עדויות מחקריות לילדים שעברו התעללות ומתקשים להיות אמפתיים כלפי אחרים, אולם חשוב להגיד שיש השפעה משמעותית מאוד של הסביבה של הילד גם בהקשר של אמפתיה, ולכן חשוב שנזכור שגם אם ילד עבר התעללות, הוא לא בהכרח יגדל להיות ילד לא אמפתי".
השפעה חשובה במיוחד יש למערכת היחסים המתפתחת בין הילד להוריו: "אין דרך ללמד ילדים להיות אמפתיים או רגישים לאחרים מבלי שאנחנו, ההורים, נהיה תחילה אמפתיים או רגישים לתחושות של הילדים שלנו", מסבירה ד"ר כוכבי. "מדובר בתהליכים שמתחילים ממש עם לידת התינוק. אנחנו מנסים לנחש למה הם בוכים ('אתה עייף?', 'את רעבה?'). בהמשך אנחנו שואלים איך היה בגן ומה עשו היום, וכשהם מספרים לנו על חוויות קשות – אנחנו מנסים להבין ולעזור להם לעבד את החוויה הלא-נעימה ולהתגבר עליה. בדרך זו, כאשר אנחנו מנסים להבין את הצרכים של הילדים, אנחנו מלמדים אותם לזהות את הצרכים שלהם עצמם. מתוך ההבנה הזו תתפתח היכולת של הילדים והמתבגרים להתעניין באחרים ולזהות צרכים של אנשים אחרים".
גם תחושת הביטחון של הילד חשובה ומשמעותית. "על פי תיאורית ההתקשרות, כאשר הורים מאופיינים בהתנהגות רגישה כלפי ילדיהם (כלומר, הם מזהים את סימניהם הרגשיים ומגיבים באופן מותאם ועקבי), תתפתח התקשרות בטוחה בין ההורים לילדיהם", מסבירה ד"ר גירון-סלע. "ילדים עם התקשרות בטוחה מרגישים ביטחון בכך שהוריהם 'יהיו שם' ויתמכו בהם בעת מצוקה, ומפתחים ייצוגים פנימיים של יחסים מיטיבים, שבהם האחר מזהה את המצוקה שלהם ומגיב בהתאם. תחושת הביטחון של הילד ביחסים המוקדמים עם הוריו מהווה בסיס ראשוני וחשוב להתפתחות אמפתיה".
ומה עושים במקרה שבו הילדים אינם מגלים סימני אמפתיה? ד"ר פלורינה יוזפובסקי, מהמחלקה לפסיכולוגיה ומרכז זלוטובסקי לחקר העצב באוניברסיטת בן-גוריון, מסבירה כי כדאי להבחין בין ילד שאינו מגלה אמפתיה באופן קבוע לבין ילד שאינו מפגין אמפתיה במצבים מסוימים: במצב שבו הילד נראה כמי שאינו מושפע כלל מתחושות האחר, יכול להיות שמדובר בביישנות או בניסיון לווסת את התגובה הרגשית שלו עצמו, ולכן הוא מעדיף להתרחק. ייתכן שילד כזה לא יגיב בזמן אמת רק כיוון שהוא זקוק לזמן רב יותר כדי לעבד את רגשותיו. אפשר לעזור לו על ידי יצירת שיח פתוח על רגשות בבית, ולימוד טכניקות להרגעה עצמית (כמו לספור נשימות).
אין ספק כי בשנה האחרונה אנחנו נמצאים במצב חברתי ורגשי מורכב הנותן בנו את אותותיו, ונשאלת השאלה אם יהיו לכך השלכות עתידיות: "בעקבות הסגרים וההנחיות לריחוק חברתי, האינטראקציות החברתיות של ילדים רבים הצטמצמו מאוד", מסבירה ד"ר יוזפובסקי. "המצב עשוי להיות בעייתי באופן שונה בגילים שונים. למשל, תינוקות ופעוטות הלומדים לתרגם הבעות פנים לרגשות יתקשו לעשות זאת כאשר הפנים מוסתרות במסכות. ילדים צעירים מפספסים מפגשים חברתיים שבהם הם לומדים להבין כיצד אחרים מביעים רגשות, ומתנסים בתגובות שונות לרגשות של אחרים (ושל עצמם).
"ילדים בוגרים יותר גם הם מאבדים התנסויות חברתיות, ואף שרבים נעזרים בתקשורת מרחוק, הרי שתקשורת זו אינה מספקת את עושר הגירויים שמפגש פנים אל פנים מספק, וזה גם מפחית הזדמנויות ליצירת קשרים חדשים. במחקרים שלנו אנחנו רואים ששינויים מצביים באמפתיה קשורים גם לשינויים במצב הרוח. כלומר, דיכאון וסטרס קשורים להפחתה ביכולות האמפתיות, וכך עשוי להיווצר מעגל קסמים שלילי שבו אנחנו במצוקה בגלל הניתוק החברתי, היכולת שלנו להפגין אמפתיה כלפי האחר פוחתת, וכך גם היכולת שלנו ליצור קשרים חברתיים מתגמלים עם האחר".
לעומת זאת, קייזר-הלר טוענת כי עדיין מוקדם מדי לציין אם וכיצד השפיעה הקורונה על כישורי האמפתיה של ילדינו: "לדעתי לא ניתן כרגע לומר, באופן גורף, שהשימוש הרב במסכים גורם לירידה מובהקת באמפתיה. דווקא בתקופת הקורונה האמפתיה ברשת יכולה לבוא לידי ביטוי בדרכים אחרות, בהבנה וסבלנות לאחרים, בהקשבה למצוקות של אחרים בשיח הציבורי ובשיח בבית שנוצר סביב הקורונה.
"כיום ישנן אין-ספור הזדמנויות שבהן הילדים ואנחנו יכולים לראות נקודות מבט שונות, להרחיב את ההתבוננות שלנו על העולם ועל מה שאנשים אחרים במקומות אחרים מרגישים. למשל, כשהיה הגל הראשון באיטליה, הייתה התגייסות של ילדים ונוער ישראלים ששלחו מכתבים ומצרכים לילדים באיטליה. בנוסף, האקט של שירה במרפסות בליל הסדר או למשל ההוקרה לצוותים הרפואיים במרפסות הן כולן דוגמאות מצוינות לפיתוח שיח על אמפתיה ולחשיבה על אחרים".
בכל מקרה, ההמלצה כיום היא לנצל את השהייה המוגברת של כולנו בבית על מנת לפתח בילדים אמפתיה ורגישות חברתית: "תקשורת היא הבסיס לכול", אומרת ד"ר גירון-סלע, "ולכן כדאי לשוחח עם הילדים על הרגשות שלהם ושל אחרים, כדאי לשוחח על המצבים היומיומיים שהילדים מתמודדים עימם – אירוע שקרה במהלך שיעור הזום, אינטראקציה במגרש המשחקים – ואף להקריא מספר שמתייחס למצבים חברתיים. חשוב לברר עימם כיצד מעשים ומצבים מיתרגמים לרגשות אצל אחרים. כיצד ניתן לדעת מה האחר מרגיש? האם אי פעם היינו במצב דומה, ואיך הרגשנו אז? כמו כן, חשובה הרגישות שלנו לילדים, היכולת שלנו להביע אמפתיה כלפיהם, וגם כלפי אחרים בפניהם".
גם יחסים משפחתיים וחברתיים חשובים: "יחסים עם אחים מאפשרים שכלול של היכולת האמפתית", מציינת ד"ר כוכבי. "מומלץ גם שלא לוותר לחלוטין על מפגשים חברתיים עם ילדים בני גילו של ילדכם. כמו כן כדאי להעשיר, ככל האפשר, את אוצר המילים הרגשי של הילדים, ולהכניס לאוצר המילים היומיומי מילים כגון מתרגש, מאוכזב, מכיר תודה ועוד. ככל שהילדים ילמדו לתאר בצורה טובה יותר את החוויה הפנימית שלהם, מעבר ל'כיף' או 'לא כיף', כך הם יידעו להבין טוב יותר את הסובבים אותם, ולהיות רגישים יותר למצבים פנימיים שלהם ושל אחרים".
