ב-2015 פרסם תאגיד השידור הנורבגי NRK סדרה של שמונה סרטוני חינוך מיני המיועדים לבני נוער תחת הכותרת האנמית "גיל ההתבגרות". בנורבגיה התקבלו הסרטונים באדישות מסוימת. ברור לכולם שבני נוער זקוקים לחינוך מיני, ובהחלט מתקבל על הדעת שחברת המדיה הגדולה ביותר בנורבגיה תיקח על עצמה חלק מהמשימה. שנה אחר כך הסרטונים מצאו את דרכם ליוטיוב, הפכו במהרה לוויראליים ועוררו מהומה עולמית. מה שבנורבגיה התקבל בהבנה עורר שורה של תגובות שונות במדינות אחרות - מאי נוחות בולטת ועד זעם לא כבוש.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
הסרטונים לא ניסו לעדן את המציאות עבור הצופים הצעירים, והשקיפות בהם, איך לומר? מוגזמת גם עבור העיניים הנאורות ביותר. מדברים על התפתחות מינית? ובכן, הנה אישה וגבר אמיתיים לגמרי ועירומים לגמרי. קבלו בונוס: קלוז-אפ על אברי המין שלהם. הנושא הוא וסת? הנה דם אדום נוזל מבין ירכיה של אישה. הוא באמת אדום ובאמת יוצא מאיפה שהוא אמור לצאת. כמי שמתגוררת במדינה שבה בפרסומות לתחבושות היגייניות הנוזל תמיד כחול, היה בזה שינוי מרענן. מרענן ומטריד למדי.
אבל בנורבגיה, כמו בכל יתר מדינות סקנדינביה, הבינו כבר מזמן שאין סיבה מספיק טובה לטאטא מיניות מתחת לשטיח. החינוך המיני שהם מעניקים לבני נוער הוא ישיר, כן ומאוד לא מתנצל. אם אתם חרדים לנפשם הרגישה של המתבגרים, דעו שבכל מדינות סקנדינביה שיעורי ההיריונות הלא רצויים נמוכים בהרבה מאלה שבישראל או בארה"ב. כנראה שזה עובד.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אומנם לא בכל העולם ישירים כמו במדינות סקנדינביה, אבל במרבית מדינות העולם שיעורי חינוך מיני הם חלק בלתי נפרד מתוכנית הלימוד.
בהולנד החלו ללמד חינוך מיני כנושא חובה משנת 1993. תוכנית הלימוד הלאומית נקראת Love Live Long) LLL), היא מועברת לתלמידי תיכון בגילים 18-13 וכוללת נושאים כמו אוננות וזהות מינית. צוות המורים עובר הכשרה במחלקות הבריאות העירוניות.
בצרפת החלו ללמד שיעורי חינוך מיני כתוכנית חובה ב-1996. תוכנית הלימודים מתמקדת בהתפתחות מינית, רבייה ומחלות מין. קונדומים ואמצעי מניעה מוצעים בחינם לבני נוער עד גיל 18, וביטוח בריאות ממלכתי מכסה את הוצאות הבריאות המינית והפוריות. גם הפלות הן בחינם עד השבוע העשירי להיריון.
בגרמניה החינוך המיני מתחיל בגן. המטרה שלו היא לא רק ללמד על שינויים מיניים התפתחותיים ועל מחלות המועברות באמצעות המין, אלא גם ללמד על ההתפתחות המינית של הפרט, זהות מינית, תפקידי מגדר, יחסים בין-אישיים, היריון ולהט"ב. כמו כן, גרמניה מספקת גלולות למניעת היריון בחינם לצעירים ולצעירות עד גיל 20. קונדומים נמצאים בזמינות גבוהה במכולות, בחנויות, במסעדות, במועדוני לילה, בבתי מרקחת, במכונות אוטומטיות ובשירותים ציבוריים.
בארה"ב, לעומת זאת, המצב הרבה יותר מורכב. מדובר בנושא שנוי במחלוקת, שהיחס אליו משתנה ממדינה למדינה. החינוך המיני בארה"ב נלמד בשתי צורות עיקריות: חינוך מיני מקיף או התנזרות בלבד. החינוך המיני המקיף מכסה התנזרות כאופציית בחירה, אך גם מלמד על הפחתת סיכונים, גיל ההסכמה ואמצעי מניעה. חינוך להתנזרות מכוון להימנעות מיחסי מין עד לנישואין, ומתווך מיניות כמשהו שלילי כשהיא לא מתקיימת בין בעל ואישה. בתוכניות אלה לא מדברים כלל על אמצעי מניעה ועל מחלות מין.
שתי התוכניות לא נוחלות הצלחה כבירה במיוחד: על פי נתונים של המרכז לבקרת מחלות ומניעתן, נכון ל-2017 כ-40% מתלמידי התיכון בארה"ב קיימו יחסי מין, וכ-46% מהם לא השתמשו בקונדום בפעם האחרונה שבה קיימו יחסי מין. ל-10% מהם היו למעלה מארבעה פרטנרים. את התוצאות אתם בוודאי יכולים לנחש לבד: על פי הערכות ארגון הבריאות העולמי בארה"ב, 67% מהחולים החדשים במחלות מין מדי שנה הם בני נוער וצעירים עד גיל 24.
ומה בישראל?
בת 15: אני וחברי שכבנו עם תחתונים. האם זה נקרא שקיימנו יחסי מין?
תשובה: לא, זה נקרא שהתגפפתם. כל עוד תשמרו שהתחתונים יישארו עליכם, אין כל סכנת היריון. כדאי מאוד להיזהר ולא להיסחף למצבים בהם השליטה אובדת.
(על בנים ועל בנות, "מעריב לנוער")
המדור הזה, שהופיע בקביעות במגזין החל משנות ה-70 של המאה הקודמת, הפך ברבות הימים לקאלט, נוסטלגיה משעשעת, הצצה לחיים של פעם, כשהיינו תמימים ובורים לתפארת.
זו הייתה הבמה הציבורית הראשונה והיחידה שאפשרה לנוער הישראלי להביע עניין מפורש במיניות. בשנות ה-90 הגיע המדור הזה לשיאו עם אלפי פניות בחודש. מתבגרים מכל רחבי הארץ ביקשו תשובות לשאלות שעניינו אותם: האם אפשר להיכנס להיריון מנשיקה צרפתית? למה כל הבנות בכיתה כבר קיבלו את המחזור החודשי ורק אצלי הוא מאחר? האם זה בסדר לאונן שלוש פעמים ביום? האם קרום הבתולים יכול להיקרע בגלל טמפון?
מדי שבוע התפרסמו כמה שאלות נבחרות עם תשובותיו הדידקטיות של סקסולוג, והמתבגרים קראו אותן בשקיקה. לא שהיו להם ברירות אחרות.
גוגל, חברו הטוב של האדם, עדיין לא היה חלק מהעולם שלהם, שלא לדבר על רשתות חברתיות. בבית הספר היועצת העבירה שיעור מגומגם לבנות בלבד על וסת ועל חזיות. הבנים שיחקו בחוץ כדורגל. מה להם ולזה? בבית רוב ההורים הקפידו על שתיקה רועמת. המתקדמים שבהם הואילו בטובם לדבר על אמצעי מניעה. רוב המידע עבר מפה לאוזן. הוא היה מסולף, מעוות, חלקי ולפעמים מלחיץ מאוד. אף על פי שלא ידעו מה זה אומר "לקיים יחסי מין", כולם ידעו לדקלם בעל פה ש"כשאתה שוכב עם החברה שלך, אתה שוכב עם החבר של החברה של החבר של החברה... אולי לאחד מהם יש איידס".
בעולם כזה, המקום היחיד שהעז להפר את הטאבו הפך לכמעט קדוש. כיום, קריאה מחודשת בקטעים מתוך המדור המיתולוגי הזה חושפת לא רק את התמימות הספק-מקסימה ספק-מדאיגה של בני נוער בישראל בניינטיז, אלא גם מבהירה איזו כברת דרך עבר החינוך המיני בישראל ב-30 השנים האחרונות.
ישראל השתנתה במהירות מבהילה, יחד עם יתר העולם המערבי. החל מראשית שנות ה-90 נכנסו לחיים שלנו בהדרגה שידורי הכבלים. בשנת 1998 הפך מצעד הגאווה בתל אביב, לראשונה, לאירוע רב המשתתפים המוכר כיום. האינטרנט הפך את העולם שלנו, וב-2006 הגיעו מארק צוקרברג והחברים שלו מהרווארד עם ההמצאה ששינתה לגמרי את הדרך שבה אנחנו מתקשרים זה עם זה. שנה אחר כך הגיח לאוויר העולם הסמארטפון הראשון, שהביא לנו את כל מה שאנחנו צריכים (ולא צריכים) היישר לכף היד.
הטכנולוגיות המהפכניות שינו את כללי המשחק בכל מה שקשור לנגישות ולזמינות של ידע בכלל, ושל ידע על מין בפרט. לא עוד מדור זעיר שבורר שאלות מהוססות ומתקתקות של בני ובנות 15 מבוהלים, אלא שרשורים ארוכים על סקס בהסכמה וברצון, קבוצות סגורות בפייסבוק הדנות בנטייה מינית ובזהות מגדרית, סרטונים בוטים ביוטיוב והר של מידע על אמצעי מניעה, מחלות מין וסטיות מיניות.
ופורנו. המון המון המון פורנו.
בני הנוער הישראלי יודעים כיום על מין הרבה יותר ומוקדם יותר ממה שידעו הוריהם, ובתי הספר נאלצים להתאים את עצמם למציאות המשתנה. אי אפשר יותר להסתפק בשיחה חד-פעמית על תחבושות בכיתה ח'. לטוב ולרע, זה לא העולם שלנו יותר.
החל משנת 2010, שיעורי חינוך מיני מועברים בבתי ספר בישראל במסגרת שיעורי כישורי חיים, שהם שיעורי חובה לכלל התלמידים החל מכיתה א', בכל המגזרים. האחראית לעצב את המדיניות ולהטמיע את תוכניות הלימוד במערכת היא היחידה למיניות ומניעת פגיעה בילדים ובני נוער בשפ"י (שירות פסיכולוגי ייעוצי) במשרד החינוך.
"תוכניות הלימוד מותאמות הן לאוכלוסיית היעד (חילוני, דתי, ערבי וחרדי) והן לשכבת הגיל", מסבירה איריס מנדה בן יעקב, מנהלת היחידה. "בכיתה ו' יש בערך 11 שיעורים בשנה שנוגעים בחינוך למיניות. בכיתה ז' שישה שיעורים. זה משתנה".
מהם השינויים הכי גדולים שנעשו בכל הנוגע לחינוך מיני פורמלי במהלך השנים?
"כשאני הייתי ילדה השיח כולו היה שיח רפואי, בעיקר העבירו לנו ידע. כיום השיח הוא רגשי, חברתי ומוסרי. אנחנו גם מעבירים ידע, אבל דואגים שילדים יעברו איזשהו תהליך בעצמם על ידי דיון ושיח בכיתה. לדוגמה, בשיחה על מקרה האונס באילת, שבו השתתפו בני נוער כצופים מהצד, יש היבט ערכי ברור - איך אני מונע פגיעה? איך אני מונע תרבות אונס? לא תמיד ילדים מבינים את המשמעות של לעמוד מהצד, וגם לא כולם יודעים בכלל לזהות פגיעה. הרבה יותר חשוב לנו לחדד את הנושא הזה מאשר לספק ידע על החוק. התפקיד של המורה הוא להציף את כל הקולות - גם אלה שמאשימים את הקורבן וגם אלה שרואים את הבעייתיות - ולחזק את הקולות שמתנגדים לפגיעה ומבינים את החשיבות שבאחריות אישית-חברתית".
איך עושים התאמה למגזרים השונים?
"הנושאים הם פחות או יותר אותו דבר, אבל ההנגשה היא שונה. תוכנית 'לצמוח ולגדול' לדוגמה מותאמת לחברה הדתית, גם מבחינת השפה וההנגשה. לגבי חרדים, על אף שיש להם מערכת חינוך עצמאית, גם שם מבינים היום שנדרש חינוך מיני. הם אומנם לא קוראים לזה 'מיניות' אלא מצמידים כותרת אחרת, אבל הם מבינים שצריך לדבר על זה. חשוב לזכור שהחברה החרדית היא לא הומוגנית, וחלק מבתי הספר החרדיים כן עובדים עם משרד החינוך. המדריכים לא יכולים לדבר שם על מין ישירות, אז הם עושים מה שהם יכולים".
מה מאפיין את ישראל מבחינת החינוך המיני?
"האוכלוסייה בישראל מאוד מגוונת, גם בתוך הציבור החילוני. היא נעה בין שמרנות גדולה למתירנות גדולה, ואנחנו צריכים לקלוע לכל האוכלוסיות ולהתאים את עצמנו. בכלליות, בחברה הישראלית יש התייחסות דואלית למיניות. כשאנחנו לא מעבירים חינוך למיניות אומרים לנו 'למה אתם לא מעבירים? הילדים חשופים בגיל צעיר!'. כשאנחנו כן מעבירים אומרים לנו 'מה פתאום אתם מחנכים למיניות? ולמה בגיל הזה? ולמה אתם חושפים את הילד שלי לנושאים האלה?' - את הקולות האלה אנחנו שומעים כל הזמן. תמיד יש ביקורת. אם אנחנו מלמדים, לדוגמה, על להט"ב, תמיד יהיה מי שיגיד שאנחנו מעודדים ילדים להיות הומואים. מיניות היא נושא רגיש, נפיץ ומורכב, אבל היא חשובה והיא חייבת להילמד".
על הנייר, שיעורי חינוך מיני אמורים להילמד בכל בתי הספר בישראל. המציאות, כצפוי, קצת שונה. "בסוף כל שנה אנחנו שואלים את היועצות אילו שיעורים הועברו במסגרת כישורי חיים. יש בתי ספר שלא מעבירים חינוך למיניות. הייתי רוצה שזה לא יקרה, אבל זה קורה", מודה מנדה בן-יעקב.
"היישום של תוכניות הלימוד תלויה בצוות הניהול של בית הספר", מוסיף ד"ר יניב אפרתי, מייסד המרכז הישראלי למיניות בריאה, חוקר מיניות ומרצה בכיר במכללה האקדמית בית ברל. "אומנם אלה שיעורי חובה, אבל אני מאמין שיש מקומות שבהם המנהל מפחד ומעדיף להימנע".
מפחד ממי?
"מהורים בעיקר, ממה הם יגידו ומאיך הם יגיבו. כשמזמינים אותי להרצאות מול אנשי חינוך בבתי ספר, אני תמיד אומר להם "תעשו עבודה מול ההורים, תשתפו אותם, ספרו להם על התהליך, תנו להם להיות חלק בסיפור. אל תבואו יום אחד להורים ותודיעו להם שיש שיעור חינוך מיני, או גרוע מזה, שילד יחזור מבית הספר וההורים יגלו שדיברו איתו על מיניות וייכנסו להיסטריה".
בעצם, ההתנגדות הכי גדולה מגיעה מההורים.
"לרוב, כן. גם במחקרים שערכתי זה אותו הדבר. מתבגרים יכולים למלא שאלון על מיניות, לצחוק ולהגיד 'וואי, אין פה שום דבר בוטה', אבל ההורים? זה סרט רע עבורם. הם רואים את הטיקטוק, הם רואים את הכתבות, הם קולטים את כמויות הפורנוגרפיה והם לא יודעים איך לאכול את זה. הם נלחצים כשפתאום צריך לדבר על מיניות, כי בראש שלהם זה אומר לדבר על סקס, אבל בפועל כולנו מדברים על מיניות כל הזמן. אחת הבעיות הגדולות שלנו כחברה היא שאנחנו מבלבלים בין לדבר על בריאות מינית לבין לדבר על מיניות בריאה. זה לא אותו דבר.
"בריאות מינית היא דיסציפלינה רפואית - עיקר השיח הוא על אמצעי מניעה, מחלות מין וכל מה שקשור לקיום יחסי מין. מיניות בריאה לפי ההגדרה של ארגון הבריאות העולמי היא "מצב של רווחה פיזית, רגשית, נפשית וחברתית המכוונת למיניות ולא רק היעדר של מחלה, תפקוד לקוי או חולשה. מיניות בריאה דורשת גישה חיובית ומכבדת כלפי מיניות האדם ויחסי מין, ומאפשרת לחוות חוויות מיניות מהנות ובטוחות, ללא כפייה, אפליה ואלימות.
"במשך עשורים רבים, בישראל וגם בעולם, דיברו על בריאות מינית", אומר אפרתי. "עם השנים, כחלק מהתהליך החיובי שמתרחש פה, עברנו לדבר על מיניות בריאה. היום, מבחינת התרבות המינית שלנו, אנחנו דומים יותר לאמריקנים כי החברה בישראל מסורתית ושמרנית. האירופאים הרבה פחות שמרנים. בדיוק עכשיו ביקשו ממני להשתתף במחקר בינלאומי בנושא מיניות שכולל כ-30 מדינות שונות. הבאתי את השאלון מהמחקר למשרד החינוך בארץ, והם כמעט נפלו על הרצפה מהניסוח של השאלות. התהליכים שאנחנו עוברים בישראל מאוד איטיים, אבל הם בהחלט קורים. לפני 14 שנה, כשהתחלתי לחקור מיניות בחברה הדתית, כולם ראו בזה סוג של התאבדות. מה אתה בכלל מתעסק בזה? היום התחושה היא שכל אדם שני במגזר הדתי הפך למחנך למיניות בריאה (צוחק). הציבור הדתי הבין שאין ברירה אלא לדבר על זה, ויש היום תוכניות טובות שמותאמות למגזר הדתי. יש רגישות ויש רצון להתאים. אותם תהליכים שעברו על הציבור הדתי מתרחשים כעת גם במגזר הערבי".
אתה חושב שבפועל החינוך המיני של נער ישראלי ממוצע באמת מגיע מבית הספר?
"מה זה בדיוק 'בית הספר'? פעם זה היה מאוד תחום. בבוקר היה בית ספר ואחר הצהריים בית ושכונה. היום הכול ביחד. יש להם עדיין את הטלפונים שלהם במרחב בית הספר, וכשהם מסיימים ללמוד הם ממשיכים באותן קבוצות פחות או יותר לאורך כל היום, גם אם במרחב הווירטואלי. לא בטוח שעדיין אפשר לעשות את החלוקה הזו. נכון שהרשתות החברתיות - אני קורא להן מאיצי חלקיקים - גורמות לנו כאנשי חינוך, מחקר וטיפול להבין מול מה הם עומדים ודורשות מאיתנו להיות יותר מתוחכמים ומעודכנים, אבל בהחלט יש מקום לבית הספר במערכת הזו".
בניסיון להתמודד עם ההתנגדויות מצד ההורים למדו במשרד החינוך שחייבים להתייחס גם אליהם בתהליך: "ברגע שהורה מתנגד זה עובר באופן אוטומטי לילד", מסבירה מנדה בן-יעקב. "הוא מגיע לכיתה ואומר 'אני לא רוצה ללמוד את זה, אמא שלי אמרה שאני לא צריך...', אז אנחנו מנגישים את המידע גם להורים. הוצאנו, למשל, סרטון להורים שמסביר למה צריך לדבר על גיל ההתבגרות ועל אילו נושאים מדברים. בסופו של דבר, ההורים הם המבוגרים המשמעותיים באמת בחיי הילד. בכל הנוגע למיניות, חשוב שגם בבית יעבירו את אותם מסרים, שתהיה אחידות עד כמה שאפשר".
התנגדות נוספת מגיעה לעיתים מצד צוותי החינוך. הסיבה: מבוכה. "תחשבי על מורה שמלמד תחום מסוים, ופתאום צריך לעמוד מול התלמידים ולדבר על מיניות. התלמידים - כחלק מבדיקת הגבולות שלהם, וזה דבר נורמלי לחלוטין - שואלים לפעמים את המורים שאלות אישיות על עצמם ועל המיניות שלהם, וכן, זה מביך. אנחנו מלמדים את המורים בהכשרה שלנו איך מתמודדים עם זה, איך עושים את זה נכון".
חלק מבתי הספר מעדיפים לפנות לגופים חיצוניים המציעים תוכניות שונות בנושא מיניות. עקרונית, כל ארגון (או אדם פרטי) יכול להציע תוכנית לימוד חיצונית בכל נושא שהוא, ולכל בית ספר שמורה האוטונומיה לבחור בתוכנית חיצונית ולשלם עליה מתקציב בית הספר. המדיניות הרשמית של משרד החינוך היא "אפשר אבל לא מומלץ".
"אם גוף אחר רוצה להעביר השתלמות למורים או להרחיב את הידע של צוותי החינוך זה בסדר גמור, אבל מבחינת התלמידים אנחנו לא ממליצים על גופים חיצוניים", מסבירה מנדה בן-יעקב. "לתפיסתנו, גוף חיצוני לא יכול להעביר לתלמידים תוכנית רחבת היקף. בדרך כלל מדובר במפגש אחד או שניים, אבל חינוך למיניות זה לא זבנג וגמרנו, זה תהליך. מיניות הרי לא באה לידי ביטוי רק בשיעורי כישורי חיים, היא באה לידי ביטוי גם בהפסקה וגם אחר הצהריים וגם בשיעור תנ"ך. גוף חיצוני לא יכול באמת להעביר תהליך, ולכן ההמלצה שלנו היא שצוותי החינוך בבית הספר יעבירו את השיעורים האלה".
אחת מהתוכניות החיצוניות הרבות הנמצאות במאגר של משרד החינוך נקראת "מידע אמין על מין". בראש התוכנית עומדות שלומית הברון וסנדי בשרטי קורדובה. התוכנית פועלת משנת 2015 בכל הארץ אך בחינוך הממלכתי בלבד, וחומרי הלימוד מותאמים לגיל התלמידים - מיסודי ועד תיכון.
לבתי הספר היסודיים השתיים מקפידות שלא להיכנס מבלי לפגוש קודם לכן את הורי התלמידים: "אנחנו מציגות את עצמנו, מראות להם את התוכנית ומסבירות על מה אנחנו הולכות לדבר. חשוב לנו לגרום להורים לסמוך עלינו, להיות רגועים ובטוחים, וגם לתת להם כלים להתמודד עם השאלות של הילדים שבבית. אחרי מפגש אחד עם ההורים, אנחנו נכנסות לתוכנית של מינימום חמישה מפגשים. ילדים צעירים זקוקים לזמן, ואין טעם בפגישה אחת".
מה קורה בחטיבת הביניים ובתיכון?
"שם לרוב אנחנו כבר לא פוגשות את ההורים, אבל כן מקפידות על מינימום מפגשים - בכיתה ז' שלושה ובכיתה ח' שניים. מכיתה ט' ומעלה אנחנו מאפשרות לעצמנו להעביר מגוון תוכניות, ביניהן גם הרצאות חד-פעמיות. אנחנו תמיד מעדיפות להשתלב בתוכנית הבית-ספרית בנושא חינוך מיני, כשצוות בית הספר מעביר את רובה ואנחנו מעבירות מפגש בנושא ספציפי. יש לנו ארסנל של נושאים שאיתם אנחנו מגיעות, ואנחנו תופרות יחד עם היועצת או רכזת השכבה תוכנית ייעודית בהתאם למה שקורה בשכבה".
כל השיעורים בתוכנית שלכן מועברים בהפרדה מגדרית - כיתת בנות וכיתת בנים. למה בעצם?
"כי אנחנו לא מכירות את הכיתות. אם זו יועצת שעושה תהליך לאורך זמן ממושך אז אפשר בהחלט לחבר בין בנים לבנות, אבל אנחנו מגיעות למפגש-שניים-שלושה. בזמן הזה אני רוצה לאפשר לבנות להתבטא בנוחות, לוודא שהבנים לא מרגישים צורך להרשים את הבנות ושהם לא יציפו אותן במידע לא מותאם, כי בנים לרוב נחשפים לפורנוגרפיה כמה שנים לפני בנות".
אילו תכנים אתן מעבירות?
"בכיתות היסודי ה'-ו' ההתרכזות היא בחוויות של תחילת גיל ההתבגרות: רגשות, נראות של אברי המין ומוגנות ברשת - אילו תכנים מותר לראות, אילו תכנים אסור, למה יש בתים שבהם מותר ובאחרים אסור, מה נחשב לנורות אדומות שבהן חייבים לפנות למבוגר וכו'.
"בכיתות ז'-ח' אנחנו מדברות על גוף, הבניית נשיות והבניית גבריות ופורנוגרפיה. לפעמים אנחנו מדברות על חיזור - איך מתחילים? מה שולחים למי ומתי, מה המשמעות של הלייק שאני עושה, האם זה אומר שהוא בעניין שלי אם הוא עשה לי שלושה לייקים? איך אני מזיזה את זה מהאינסטגרם ליציאה בעולם האמיתי?
"לשנתיים האלה, כיתות ז'-ח', אנחנו קוראות 'שנות המוח הקפוא'. אלו שנים מאוד מורכבות כי מבחינה פיזיולוגית וביולוגית הם מאוד מעוררים מינית, יש קפיצה דרמטית בכמות ההורמונים בגוף, ומצד שני הקורטקס, החלק הקדמי של המוח, עוד לא התחיל את ההתפתחות שלו. רק בגיל 17-14 הם הופכים לאט-לאט למתבגרים עם שיקול דעת. אלו שנתיים שהם באמת במצב סיכוני וצריך ממש להחזיק אותם, אבל בט' מתחילים לראות לאט-לאט את המוח שלהם מפשיר, ובתיכון מדובר כבר בחבר'ה מפותחים שאפשר לשוחח איתם על הכול. אומנם הם לא סיימו את גיל ההתבגרות, אבל בהחלט אפשר לדבר על ערכים ועל מוסר. הם לחלוטין יכולים להבין מורכבות, את הקשר בין פורנוגרפיה, חשפנות, זנות, איה נאפה והאונס באילת. הם יכולים, וזו הזכות שלהם ללמוד את זה והחובה שלנו ללמד את זה. מגיע להם לדעת".
"באופן כללי, אנחנו עושות מאמץ לדבר על מיניות בריאה בשפה חיובית. המשמעות היא לדבר על מה כן, מה טוב, מה יפה, איך נכון, איך נעים ואיך כיף - ולא מה לא, מה מסוכן, מה בעייתי. לדוגמה, אני לא אדבר עם בנים על החוק למניעת הטרדה מינית. אני כן אדבר איתם על מה שמגיע להם - מגיע לך שמישהי תעוף עליך, שתרצה אותך מאוד, זה מה שמגיע לך כי אתה שווה. אנחנו משתדלות להציג את הצדדים החיוביים של מיניות, זוגיות, חברות. בכיתות הגבוהות, לדוגמה, אנחנו מלמדות נורות ירוקות ולא נורות אדומות - איך את יכולה לדעת שהקשר שאת נמצאת בו מיטיב עימך? שטוב לך?".
את הבחירה לדבר בשפה חיובית הן פיתחו מתוך היכרות עם השטח ומתוך המחקרים בנושא. מתברר שהעברת מסרים על דרך החיוב פשוט עובדת הרבה יותר טוב.
"מתבגרים שומעים טוב יותר כשאומרים להם 'כן, כן, כן' מאשר 'לא, לא, לא', וזה גם עניין של תפיסת העולם שלנו - מיניות היא דבר חיובי, טוב ובריא, וגם בחיים של ילדים ומתבגרים, כשהוא נעשה בצורה מותאמת גיל, הוא יכול להיות דבר מפתח, מקדם ומעצים. כשילד בן שמונה מכיר את הגוף שלו, מכיר את השמות של אברי המין שלו ושל המין השני, יודע איך לספק את הסקרנות שלו, ולא באמצעות ללכת לאינטרנט ולהקליד 'גוף עירום של בנות', זה מעולה. חשוב להבין שהרצון שלו לראות הוא לגיטימי, הוא הגיוני, הוא סביר, הוא מותאם והוא יפה, ומגיע לו שנעזור לו".
איך שומרים על גבולות כשמדברים על מיניות עם מתבגרים מלאי הורמונים?
"יש לנו מתודולוגיה סדורה של ניהול סיכונים בכיתה, של איך יוצרים שפה שמצד אחד מאפשרת לכולם לשאול את כל השאלות ולהגיד הכול, ומצד שני שומרת על הכבוד שלהם, על הגבולות שלהם, מאפשרת גם לילדים הפחות בוטים להיות בחלל ולא גורמת לי לרצות להתקלח כשאני יוצאת משם. זה עניין של ניסיון. עשינו שטויות בשנה הראשונה, והבנו איפה עוברים גבולות הגזרה".
איך נראה החינוך המיני הישראלי ביחס ליתר מדינות המערב?
"השוואה בין מדינות שונות בכל הנוגע לחינוך מיני היא לא מאוד רלוונטית בעיניי. מדובר במערכות חינוך מאוד שונות ובתרבות שונה. תמיד מדברים פה בקנאה על החינוך המיני השבדי. סבבה, אבל אנחנו לא בשבדיה, אנחנו בישראל, והחינוך המיני שלנו צריך להתאים לכאן ולעכשיו. בשבדיה מראים בכיתות אנשים עירומים, סו וואט? זה לא אומר שזה בהכרח יותר טוב. זה רק אומר שזה מה שמתאים תרבותית אצלם.
"להורים יש נטייה להפיל על מערכת החינוך את כל החינוך המיני, ואז להתמרמר שהם לא מקבלים מספיק חינוך מיני או שהתכנים לא מתאימים לדעתם. הם רק שכחו שחינוך מיני הוא חינוך ערכי, וחינוך ערכי בכלל מקבלים בבית".
חלק גדול מההורים מתפדחים לדבר על זה.
"אני מבינה שזה מביך, אבל מבוכה זו לא סיבה מספיק טובה לקחת את כל הנושא ולזרוק אותו על היועצת. אנחנו מצפים מהילדים שלנו מיליון דברים: שיתאמצו, שיתגברו, שיהיו בני אדם. אני מצפה מהורים שלמרות המבוכה ידברו. אני מצפה מהם שיקראו ספר, שיבואו להרצאה, שילכו לקבוצת הורים כדי ללמוד איך להנגיש חינוך מיני בבית, כי זו האחריות שלהם. אי אפשר לזרוק את זה על משרד החינוך. ובכלל, אם אתם מצפים שהילד שלכם יקבל את כל החינוך המיני שלו בבית הספר, אתם צריכים להבין שהערכים שהוא יקבל יהיו של אותו אדם שהגיע לדבר איתו על הנושא הזה".
כל המרואיינים בכתבה מסכימים שעיקר החינוך למיניות מתרחש בבית. עכשיו נשארה רק שאלה אחת: איך לעזאזל עושים את זה?
"כשהורים שואלים אותי 'מתי כדאי להתחיל לדבר עם הילד שלי על מיניות?', אני עונה להם חצי בצחוק: 'מתי שחשבת - קח שנתיים אחורה'", אומר ד"ר אפרתי, "ועכשיו ברצינות: אנחנו מדברים מיניות כל הזמן, מגיל אפס. אם אנחנו מבינים שלדבר על מיניות לא אומר לדבר ישירות על מין, אלא על מה שקשור ברווחה מינית, אני לא חושב שהורים צריכים לתכנן איזו שיחה רשמית מוגדרת בגיל מסוים. החיים מעניקים לנו אין-ספור הזדמנויות לדבר על מיניות, השאלה היא אם אנחנו רואים אותן. אם הבן שלי רואה יוטיוב ופתאום רצה לו פרסומת, ואני רואה שהוא מתפדח כי הוא לידי, אז אני מדבר איתו. כמובן, צריך להתאים את השיחה לילד".
איך מתאימים את השיחה לילד?
"יש ילדים שמגלים הרבה עניין בגיל צעיר ויש ילדים שפחות. עם הבן הגדול שלי, למשל, הייתי מאוד פתוח מגיל צעיר, והבן השני, כשהתחלתי לדבר איתו, אמר לי 'אבא, זה מביך אותי'. אז לקחתי צעד אחורה. אנחנו צריכים להיות קשובים לילד, עד כמה הוא רוצה ומסוגל לדבר על זה, עד כמה הוא מרגיש נבוך וכמה מקום אני נותן למבוכה שלו. יש ילדים שבאמת מגלים עניין בכיתה ד'-ה', ויש ילדים שגם בז'-ח' זה לא בהכרח מעניין אותם. זה תוצר של תכונות אופי, אישיות והתפתחות מינית, פשוט תקשיבו".
פורסם לראשונה: 09:35, 29.04.21
