הסדרה המצמררת "13 סיבות" בנטפליקס הביאה בזמנו למודעות ולשיח של בני נוער, הורים ומטפלים את הסכנה הנשקפת לבני נוער המתמודדים עם משבר או קושי משמעותי בחייהם, ובוחרים מתוך המצוקה הקשה לשים קץ לחייהם. הסדרה מעבירה את המסר שהמעשה האובדני יכל להימנע לו הנערה, גיבורת הסדרה, הייתה משתפת יותר את סביבתה ונעזרת.
שיעור האובדנות בקרב בני נוער עלה בתקופת הקורונה בעולם כולו. אחוז הפניות לקליניקות ולמרפאות לטיפול פסיכולוגי או רגשי בעקבות מחשבות אובדניות או ניסיונות אובדניים אצל ילדים ובני נוער עלה גם הוא, וזאת בהחלט תופעה מדאיגה שקשורה למאפייני התקופה.
מבחינה התפתחותית בני הנוער נמצאים בגיל ההתבגרות בתקופה מאתגרת שבה ישנו עיסוק בסוגיות של תלות מול עצמאות אל מול המבוגרים, גיבוש הזהות העצמית, התפתחות גופנית ושכלית מואצת וצורך חזק בהשתייכות חברתית.
בני נוער לא פעם שואלים את עצמם שאלות קיומיות על מהות החיים כגון: לשם מה לחיות? מה התכלית? תהיות ומחשבות שיכולות להוביל לייאוש ותחושת היעדר משמעות. כל אלה יכולים ליצור עומס רגשי רב ובילבול שמתווסף לדרישות לימודיות, תפקודיות וחברתיות שבני הנוער צריכים להתמודד עימן.
קראו עוד:
בתקופת הקורונה הימים הארוכים בבית, הלמידה מרחוק ללא קשר עין ותמיכה של הדמויות החינוכיות, הריחוק החברתי וההימנעות מפעילויות פנאי וספורט מגבירים את הלחצים על בני הנוער ויוצרים עוד ועוד התכנסות פנימה.
במשפחות מסויימות אף קיימת רמת קונפליקט גבוהה עם ההורים ודרישותיהם לתפקוד, מה שלא תורם למצב הרגשי של המתבגר ומוביל להיעדר תמיכה רגשית מבית או קושי של לשתף את משפחתו בחוויותיו האמיתיות.
מאפייני חשיבה אובדנית
מחשבות אובדניות עולות אצל ילדים ומתבגרים ברגעים של ייאוש, כשנדמה להם ששום דבר לא ישתנה או יתפתח, כשהם חשים שאין טעם לחיים או שהסבל כל כך עמוק, שהם רוצים להפסיק אותו.
שבו עם הילד שלכם לדבר כדי להבין: מה קשה לו, מה כואב לו, מה השתבש בחייו וכיצד ניתן לסייע לו לצאת מהמקום הזה
המחשבות יכולות להיות מופשטות וכלליות (למשל מחשבות כמו: "קשה לי כל כך וכואב. הלוואי שהייתי מת, ואז לא הייתי צריך להתמודד עם כל זה"), או קונקרטיות (למשל כאלה שכוללות תוכנית מעשית כמו איך להתאבד).
רוב הילדים והמתבגרים שחושבים מחשבות כאלו מתאפיינים בתנודתיות במצבי הרוח, כשהמחשבות האובדניות באות והולכות, וכן מאופיינות באמביוולנציה לגבי הרצון למות, ומעברים בין רגעי ייאוש לרגעי תקווה שיהיה טוב יותר.
אולי הדבר הכי קשה עבור הורים לשמוע מהילד שלהם שהוא רוצה למות, גם אם זאת רק הדרך שלו לומר שקשה לו. גם אם זה רק רגע כזה, שכבר חלף, שבו הכול נראה לו פתאום כל כך שחור וחסר תקווה.
מה עושים?
1. להתייחס ברצינות
אל תפרשו משאלות מוות של הילדים כמילים ללא משמעות שהילדים או בני הנוער "סתם אומרים" כדי לקבל תשומת לב או כדי להשיג מכם משהו באופן מניפולטיבי. רצון למות מספר על מצוקה אמיתית שהילד שלכם חש שצריך להבין אותה ולתת לה מענה ממשי, גם אם המחשבה רגעית וחולפת.
שבו עם הילד שלכם לדבר כדי להבין: מה קשה לו, מה כואב לו, מה השתבש בחייו וכיצד ניתן לסייע לו לצאת מהמקום הזה למקום טוב יותר. אם קשה לו לשתף אתכם נסו לחשוב איתו אם שיחה עם בן משפחה אחר או איש מקצוע תוכל לשחרר אותו כדי לדבר בפתיחות על קשייו.
2. מדברים על הכול
ילדים שרוצים למות צריכים שנעביר להם את המסר שמותר לחשוב על מוות ושזה מעסיק לא מעט ילדים ואנשים מבוגרים. הם צריכים להבין שלא צריך להסתיר את המחשבות האלה או להרגיש שהם משתגעים.
אם יוטל וטו על המחשבות האלה, והילדים ירגישו שאין להן מקום, הם ינסו להדחיק או להכחיש את המחשבות האובדניות, מה שיחמיר את הייאוש ורמת המצוקה,יעלה את תדירות המחשבות האובדניות ולא יאפשר לילדים לבטא את הקשיים.
הכי חשוב שנעביר לילדים את המסר שצריך לשתף מישהו קרוב כשהמחשבות על הרצון למות עוברות להם בראש. להעביר להם את המסר שאם לא ישתפו, ישארו עם המחשבות הקשות האלה לבד. חשוב שנדע כהורים ושגם נסביר זאת לילדינו, שברגעים שהם לבד, חושבים מחשבות קשות וקיצוניות, חשים שאין תקווה, ולא משתפים איש - שם יכולה להתרחש פגיעה עצמית ממשית.
הם וגם אנחנו כהוריהם צריכים לדעת שאם יצליחו ברגעים האלה לשתף מישהו - חבר קרוב, אח, הורה או מטפל - מישהו יוכל להיות איתם שם באפלה הזאת, ביחד, להקשיב, לתת יד, להבין מה קשה, ולבטא את כל מה שבליבם.
הכי חשוב שנעביר לילדים את המסר שצריך לשתף מישהו קרוב כשהמחשבות על הרצון למות עוברות להם בראש
ילדים ובני נוער שמצליחים לשתף ברגעים הקשים האלה, לרוב לא יפגעו בעצמם. היכולת להיות עם מישהו תומך ביחד מרגיעה, מנחמת ועוזרת לראות את האופק ואת הפרספקטיבה הרחבה יותר של מה שקרה או השתבש (זה בעצם לא סוף העולם, אפשר לצאת מזה, ולהתמודד, יגיעו ימים טובים יותר וכדומה).
לכן, כאשר אנחנו יודעים שלילד שלנו יש מדי פעם מחשבות על מוות מומלץ להכין איתו רשימה של אנשים שהוא יכול לפנות אליהם ולשתף. רשימה כתובה יכולה להזכיר לו ברגעי קצה, כשהוא חרד ומבולבל למי הוא יכול לפנות כדי לקבל עזרה.
3. להדגיש את ההבדל בין מחשבה לבין פגיעה
חשוב לסכם עם הילדים או בני הנוער שמותר לחשוב ולדבר על מוות, אבל אסור לפגוע בעצמם בשום דרך! הם אהובים מדי, חשובים מדי ןנפלאים מדי. כלומר- להדגיש את ההבדל בין מחשבה (מותרת) לבין פגיעה (אסורה).
להעביר להם שוב ושוב את המסר שהקושי יחלוף והמציאות תשנה פניה בהדרגה. וגם אם לא, הם ילמדו להתמודד איתה טוב יותר ככל שיתבגרו ויתפתחו וככל שילמדו לשתף ולקבל עזרה. אנחנו הוריהם, השגרירים הטובים ביותר עבורם, שיכולים לתת להם תקווה לימים טובים יותר בעתיד, לפרופורציות בהסתכלות על מה שקרה, ולאמונה בכוחותיהם להתגבר.
כשהם משתפים במחשבות על מוות, אל תיבהלו. פשוט תהיו איתם שם, תחבקו, תקשיבו להם, ותנו להם את העטיפה והתמיכה שהם צריכים בתקופות או ברגעים הקשים האלה.
כשעולות מחשבות אובדניות, מעבר לתמיכה ההורית, חשוב שההורים יפנו לעזרה מקצועית (פסיכיאטר או פסיכולוג קליני) כדי להעריך האם ישנו סיכון ממשי לפגיעה עצמית, והאם יש מקום לטיפול פסיכולוגי שיתן לילד ולהוריו כלים להתמודדות.
