"תלמיד אחר תלמידה, כיתה אחר כיתה, בית ספר אחר בית ספר, הגיפו את המסכים והשאירו את המורים חשופים לעיני עשרות עיניים בלתי נראות", כך כתבה בפוסט רותי ליבנת, מורה לאזרחות, מנחת הורים ופעילה חברתית בתחום ההורות והחינוך.
עוד היא כתבה בפוסט, שגרר מהר מאוד מאות תגובות ושיתופים: "אי חובת הדלקת המצלמות נותרת בעינה, ואינספור אנשי חינוך והוראה משלמים על זה יום-יום ברווחה הנפשית שלהם. אבל מילא אנחנו, המבוגרים, שמשלמים את המחיר. מה לגבי הילדים? מה הם לומדים עלינו, על עצמם, על חינוך ודוגמה אישית, על ערכים כמו כבוד, על מאמץ אישי וקבוצתי, על לא לוותר כשקשה, על מנהיגות, על לתמוך במי שרע לו?
"איך נבנה יחסים מאחורי המסך? איך ניצור תחושת שייכות וקהילתיות? איך נילחם בניכור ובדכדוך? איך נדע אם מישהו רק מתפנק במיטה עכשיו או כבר ויתר לעצמו ומאותת מצוקה?"
"כשהמצלמות מוחשכות כל הצדדים יוצאים נפסדים, ובלי לשים לב אנחנו מתבצרים בעמדותינו'"
על גבול המשפיל
ליבנת, שעשתה לפני שבע שנים הסבה מהעולם העסקי והארגוני לעולם החינוך, העלתה תמונה משיעור וכתבה: "התמונה הזאת מייצגת רגע אחד בתוך הרבה רגעים מאתגרים, מופלאים וחלקם ממש נוראיים. כאן בתמונה אני מול כיתה של מעל ל-30 תלמידים, ורק מצלמה אחת מלבדי דלוקה.
"זה מעליב. זה מייאש. זה על גבול המשפיל. אני מזכירה לעצמי כמה אני אוהבת את התלמידות והתלמידים שלי וכמה זה לא אישי נגדי, אבל באותם רגעים שזה קורה - זה הכי רחוק שיש לי מתחושת השליחות שאיתה הגעתי לעולם החינוך".
"החלטתי לכתוב את הפוסט כי רציתי לאפשר הצצה אמיתית למצב המורכב הזה שאנחנו לא מדברים עליו מספיק. כאילו התרגלנו ש'ככה זה וזהו'", אומרת ליבנת בריאיון ל-ynet.
"מדיניות המצלמות היא דוגמה למדיניות המוכתבת לשטח, ללא שיח מספק בין כלל האנשים המעורבים ביישומה. אין מספיק תשומת לב על ראיית הטוב המשותף, שמהותו למצוא מרחב פתרון המאפשר מענה לכלל השותפים בו - מורים, תלמידים והורים".
עוד היא מוסיפה: "כשהמצלמות מוחשכות כל הצדדים יוצאים נפסדים, ובלי לשים לב אנחנו מתבצרים בעמדותינו כדי להתריס בפני 'הצד השני'. מדיניות המצלמות שומרת, לכאורה, על זכות התלמידים לפרטיות אבל פוגעת בזכותם לקיום יחסים אישיים עם מורים וחברים, להרגיש שייכים, ליצור קהילה, להיות מעורבים בתהליכי הלמידה ולהתגבר על אתגרים.
"אני מאמינה שיחסים הם ליבת החינוך, וזאת משימה בלתי אפשרית להיות במערכות יחסים בלי להיפגש, אפילו באופן דיגיטלי. והכי חשוב – התלמידים עוברים תקופה קשה והיא ארוכה מנשוא. הם מתבודדים מרצון ומכפייה, נעלמים ונאלמים לנו. המינימום הנדרש כדי לאתר הידרדרות ברווחתם הנפשית הוא לראות אותם".
קראו עוד:
שאלתי את הבת שלי שבכיתה י"ב למה הם לא פותחים מצלמה בזום. היא אמרה שאף אחד לא רוצה שיראו אותו. איך מגיבים לטענה כזאת?
"אני חושבת ש'אף אחד' ו'כולם' הן מילים כלליות מדי, שאנחנו משתמשים בהם כשאנחנו לא בהכרח מבינים את עצמנו. בשיחה עם הילדה הפרטית שלי הייתי מנסה להבין מה היא עצמה מרגישה. זה לא שונה מכל שיחה שאנחנו אמורים לקיים על קושי שעולה – חברתי, לימודי או רגשי.
"אנחנו, ההורים והמחנכים, לא אמורים לקבל את הטיעון 'כולם מתנהגים ככה'. אנחנו יכולים לעזור להם לזקק את העמדה האישית שלהם ולהביא לידי ביטוי את הערכים האישיים והביתיים שלנו".
"מדיניות המצלמות שומרת, לכאורה, על זכות התלמידים לפרטיות אבל פוגעת בזכותם לקיום יחסים אישיים"
את חושבת שצריך לחייב אותם לפתוח מצלמות?
"התשובה שלי היא דווקא בגוונים ולא בשחור או לבן. המציאות שנקלענו אליה היא מורכבת, ואני בטוחה שיש תלמידים שצריכים לקבל התאמות עבור צורת הלמידה הזאת. במקום לחשוב על 'הכול או כלום' ועל 'חייבים או פטורים' כדאי לחשוב על אוטונומיה, בחירה ושיתוף פעולה.
"האוטונומיה הזאת צריכה קודם כל להינתן לשטח - למנהלים ולצוותי החינוך. אחרי שזה יקרה, כל מוסד חינוכי יוכל להחליט מהן הנורמות החינוכיות המתאימות לאוכלוסייה שלו, ולנהל דיאלוג פתוח ומקדם עם התלמידים וההורים. בהיעדר אוטונומיה שכזאת אין באמת פתח לניסוי וטעייה. כשההנחיה מוכתבת מלמעלה היא מצמצמת את השיח, במקום לאפשר מקום להתפתחות שכל כך מתבקש בעת הזאת".
מה הדבר הכי מאתגר מבחינתך בתקופה הזאת?
"רק דבר אחד? אני מורה בתחילת דרכי, אשר בכלל עומדת להיות יועצת חינוכית בשנה הבאה. קיוויתי להיכנס למערכת בצעדים קטנים ובטוחים, ומצאתי את עצמי מנסה לשחות ולשרוד במים סוערים. לשמחתי הצטרפתי לבית ספר שפוי ומכיל, עם צוות מקסים ומנוסה והנהלה מחבקת. בלי זה אני לא יודעת אם הייתי יכולה לעמוד באתגר. זה קשוח ממש".
איזה מסר היית רוצה להעביר להורים?
"מחקרים מראים שמעורבות הורים בחיי הילדים תורמת להתפתחות שלהם בכלל ההיבטים - הלימודי, החינוכי, החברתי והרגשי. מספיק שכל הורה יגדיל בכמה אחוזים את המעורבות שלו, וזה יעשה רק טוב לכולם. המעורבות הרלוונטית בתקופה הזאת היא בעיקר הקשבה, נרמול של המציאות והרגעה.
"הילדים לא צריכים שההורים 'יחממו' אותם נגד המערכת. הם צריכים כמה שיותר סדר, ודאות וגבולות שנותנים תחושת הגנה. שיתוף הפעולה בין ההורים למורים הוא הכרחי עכשיו. זה בטח לא זמן טוב למלחמות מעל הראשים של הילדים".
משהו אופטימי שאת יכולה לומר על התקופה?
"הבת הגדולה שלי לימדה אותי שהכול משתבש לטובה, אפילו הקורונה. בהנחה שהיא צודקת, אז אפילו הפוסט שהעליתי הוא סוג של 'השתבשות לטובה', ואולי בזכותו משהו קורה ומשתנה.
"אני מאמינה שעם קצת תשומת לב וסבלנות נוכל לראות את ניצני ההתפתחות החדשים של הילדים שלנו – הם יהיו עצמאים יותר, עם תחושת מסוגלות וחוסן, עם הכרת תודה על מה שיש, עם הבנת פרופורציה ויכולת טובה יותר להתגבר על קשיים. בעזרת התמיכה שלנו הם יוכלו לקבל הזדמנות היסטורית לצאת מהמשבר הזה עם ערך מוסף לחיים".
ממשרד החינוך נמסר: "במסגרת מדיניות הגמישות הניהולית והפדגוגית, המשרד העניק לבתי הספר את הסמכות בסוגיה זו".
