כשהבת הצעירה שלי נולדה היו לי ייסורי מצפון בכל פעם כשהייתי איתה ו"הזנחתי" את אחותה הגדולה ממנה בשנתיים, ולהיפך - כשהגדולה קיבלה יחס חשבתי איזה מסכנה הקטנה שלא מתייחסים אליה.
אחר כך הגיעו ייסורי מצפון על שהייתי כבר עייפה בארוחות ערב וקצת (כלומר הרבה) פחות סבלנית ואחר כך נוספו ייסורי מצפון על שעות שאני בעבודה ולא איתן ובהמשך גם נוספו שעות של ריצה ושוב אני לא איתן ופיתחתי מומחיות רצינית מאוד בייסורי מצפון. למזלי, הניסיון עשה את שלו והתחושה הזאת הלכה ופחתה אבל מודה שעד היום היא צצה מדי פעם.
"נדיר למצוא הורים שאין להם רגשות אשם ונקיפות מצפון, עד כדי שיש מי שאומרים שרגשות האשם ההוריים 'יוצאים יחד עם השלייה', ממש עם לידת התינוק", אומרת ד"ר הילי כוכבי, פסיכולוגית חינוכית מומחית, מחברת הספר "הורים טובים".
"אין גבול לנושאים שהורים חשים רגשות אשם לגביהם: החל במידת ההצלחה של ההנקה, דרך זמן המסך המוגזם של הילדים, ביקורת-יתר, תגובות חסרות סבלנות שלנו כלפי ילדינו, חוסר זמן משותף ועוד".
למה אנחנו עושים את זה לעצמנו?
"הגורם העיקרי העומד ביסודם של רגשות האשם ההוריים קשור לכך שאנחנו מייחסים חשיבות רבה להורות שלנו. כולנו רוצים להיות הורים טובים, 'מושלמים' אם אפשר, ויש לנו תמונה בראש איך זה אמור להיראות.
"בכל פעם שאנחנו מרגישים שאיננו מצליחים לקלוע לתמונה הדמיונית הזאת רגשות האשם שלנו מתעוררים. המצב הזה יוצר שחיקה משמעותית בחיינו, ופוגע מאוד בשביעות הרצון שלנו מההורות שלנו".
עם כל ילד נולד עוד לב
כאמור, לא חסרות סיבות שיגרמו לרגשות אשם: "עם לידת הילד השני, לרוב מתעוררים ייסורי מצפון על כך שהבכור מקבל פחות תשומת לב, על כך שהאהבה והזמן ההוריים עכשיו נחלקים ליותר ילדים", אומרת מורן וילנר סקאל, פסיכולוגית המתמחה בפסיכולוגיה קלינית של ילדים.
"טיפול בתינוק מסביב לשעון דורש המון משאבים, אנרגיה, זמן ותשומת לב של ההורים, ולא מן הנמנע שהבכור או הבכורה יאלצו להעסיק את עצמם כשההורים בדיוק מטפלים באחיהם או אחותם התינוקת. אולם לצד זאת חשוב להחזיק בראש את הידיעה שאינכם פוגעים בהם. בסופו של דבר סביר להניח שההחלטה להרחיב את המשפחה נובעת מהרצון שלכם לאפשר לילדכם לחוות אחאות, לייצר מערכת יחסים משמעותית עם אחיהם או אחותם ובעצם להעניק להם חבר או חברה לכל החיים.
"עד אז, ניתן וכדאי לחזק את האח או האחות הבכורים, לתת להם להיות שותפים במה שניתן, לחבר אותם לאחיהם או אחותם הקטנה ולתפקידם כאחים הגדולים. בנוגע לאהבה ההורית, אהבה היא כמו להבה של נר, כל נר נוסף שנדלק לא גורע מהלהבה של הנר שקדם לו או כפי שהחותנת שלי אומרת - עם כל ילד נולד עוד לב".
וילנר סקאל מציינת, כי בצד השני של המטבע יש גם ייסורי מצפון כלפי הילד הקטן, לרוב השלישי או הרביעי שלפי סיפורי הסבתות הוא או היא "מגדלים את עצמם". לדבריה, "אימהות רבות נזכרות בחופשת הלידה הראשונה שלהן שבה הן הלכו עם התינוק הטרי לכל סדנה אפשרית - עיסוי תינוקות, מוזיקה לתינוקות ותנועה לתינוקות. אולם, עם אלו שנולדו לאחר מכן לא.
"לפעמים זה פשוט פחות מתאפשר, כשיש עוד ילדים בבית וצריך לדאוג גם להם, ולפעמים הן כבר מיצו את העניין. בכל זאת, פעמים רבות תתעורר תחושת אשמה, מחשבה שאולי הן לא משקיעות מספיק ברך הנולד ושעם האחים הגדולים עשו יותר והשקיעו יותר.
"גם אם מדובר באמת כדאי לזכור שמילד לילד ההורות מתפתחת ומשתכללת, ואולי הילד השלישי או הרביעי לא זכה לקחת חלק בשיעור 'מוצארט לתינוקות', אבל הוא כן זכה בהורים מנוסים יותר וכנראה גם נינוחים יותר".
להקשיב לילד ולאהוב אותו
"לא אחת אני שומעת מהורים תחושות אשם וייסורי מצפון, על כך שאין להם מספיק כסף לתת לילדיהם", אומרת שיר דרור, עובדת סוציאלית קלינית (MSW), מתמחה לפסיכותרפיה ומנהלת "דרור לנפש, המרכז לטיפול רגשי".
לדבריה, "אצל חלק מהמשפחות זה יכול להיות לחוגים או לחופשות, בעוד שאצל משפחות אחרות זה בעבור דברים בסיסיים יותר כמו חטיפים או מעדנים או כל דבר שנחשב בגדר מותרות".
"במבט מהצד נדמה ששאר ההורים מקפידים לבשל לילדים רק מנות שף של אוכל אורגני ללא ריסוס שבושל טרי בכל יום"
מה עושים עם התחושה הזאת?
"מה שישפיע יותר מהכל על החוויה של הילד יהיה הקשר עם הוריו. ככל שההורים יאהבו אותו, יהיו נגישים לו נפשית, יקשיבו לו וייהנו ממנו, כך יגדל הסיכוי שיוכל להשלים עם החוסרים החומריים שבחייו או שהם יתפסו מקום פחות משמעותי בנפשו".
דרור מוסיפה, כי להורים רבים יש קושי מהותי "לבזבז" על עצמם, והם נוטים לסבול מייסורי מצפון כשהם מוציאים על עצמם על חשבון ילדיהם: "זה יכול להיות חופשה זוגית במקום חופשה משפחתית, לימודים להורה שעולים כסף וגוזלים זמן או אפילו רכישת מוצר כזה או אחר כשזה עומד מול רכישה של משהו שהילד רוצה", היא מסבירה.
"ישנו איזון עדין בין נתינה לילדים לנתינה של ההורים לעצמם. מצד אחד, ההחלטה על הקצאת התקציב המשפחתי נתונה בידי ההורים – הם בעמדת הכוח, ומחליטים מה להוציא על מי. הבעיה מתחילה כשיש חוסר איזון, כלומר כשההורים מעדיפים לתת לילדיהם כל מה שירצו ללא כל הבחנה, כי מרגישים שהם לא זכאים לקבל משהו כשהילד לא מקבל.
"מובן שמצב קיצוני זה לא טוב לא להורה ולא לילד. להורה זה לא טוב כי הוא כל הזמן בתחושת חסר, ואולי זה אפילו יוצר אצלו מטענים נפשיים מול הילד וציפיות ליחס מסוים או הוקרת תודה, שלרוב לא מגיעים, ולילד זה לא טוב כי הורה לא מרוצה או אומלל, זה אף פעם לא מתכון לילדות מאושרת".
קראו עוד:
לדברי דרור, "המצב הרצוי הוא המצב המאוזן, כזה שבו הורה מסוגל לתת לעצמו ולתת גם לילדו, ובכך להציג לילד מודל של הורה שהוא סובייקט בפני עצמו עם צרכים ומשאלות, שמרשה לעצמו לקחת וליהנות, גם אם לעיתים זה על חשבון הילד. למשל, אין שום סיבה שאמא שרוצה ללכת לחוג פילאטיס תוותר, ובמקום זה תיתן לילד שלה שלושה חוגים. מוטב שתיתן לילד חוג או שניים וגם לעצמה חוג אחד".
"רוב ההורים שמודאגים מכך שלא עושים מספיק הם דווקא אלו שכן עושים"
אוכל אורגני ושלושה סיפורים לפני השינה
וכמובן שאי אפשר לדבר על ייסורי מצפון מבלי להזכיר את ההשוואה בין ההורים בגינה, בכיתה, בקבוצת הפייסבוק ובכל מקום אחר. "יש ייסורי מצפון על כך שלא עושים מספיק עם הילדים", אומרת סקאל וילנר. "נדמה שזה משהו שהרבה הורים חווים, ובמיוחד אלו שדווקא נוטים יותר להשקיע. לעיתים נדמה שקבוצות פייסבוק הוריות או חשבונות אינסטגרם מסוימים מוצפים בהורים שמצליחים להשקיע מעל ומעבר בכל מה שנוגע לילדיהם.
"במבט מהצד נדמה ששאר ההורים מקפידים לבשל לילדים רק מנות שף של אוכל אורגני ללא ריסוס שבושל טרי בכל יום, תופרים לילדיהם תחפושות מושקעות תוצרת בית עליהן עמלו שעות רבות, קוראים לילדיהם בכל יום שלושה סיפורים לפחות, מוצאים זמן גם לאפות עם ילדיהם, גם לקחת אותם לטיולים בטבע, וגם ליצור איתם עבודות מקרמה מיד אחרי שמסיימים ללמוד איתם למבחן וללמד אותם לנגן על קלרינט".
אז לוותר על האינסטגרם?
"הרי ברור שזה לא המצב, זאת אשליה. רוב ההורים שמודאגים מכך שלא עושים מספיק הם כאלו שכן עושים 'טוב דיו'. בלתי אפשרי לעשות הכל מהכל, עד כמה שהיינו רוצים.
"אפשר לבחור דבר אחד שחשוב לנו בהורות כערך שמלווה אותנו וחשוב לנו להשקיע בו, למשל אפשר להתמקד בטיולים, להחליט שזה נושא שבו אנחנו משקיעים, ובכל שאר הנושאים אנחנו פועלים 'טוב דיו'. אגב, בכך גם להדגים לילדנו שזה בסדר להשקיע בכמה דברים שחשובים לנו אבל לא הכל חייב להיות מושלם. זה כלי חשוב לחיים טובים ומאוזנים".
תפסיקו להיות קשים עם עצמכם
אולי הפתרון הוא לנסות להתעלם מרגשות האשם, אבל לדברי ד"ר כוכבי הורים מאמינים שרגשות אלו יקדמו אותנו לעבר המטרות שלנו, כלומר – שרגשות האשם אכן יהפכו אותנו להורים טובים יותר. "התרבות המערבית נטעה בכולנו את האמונה שביקורת היא הדרך להשתפר, גם כשהביקורת מופנית כלפי עצמנו, ובטח בנושאים חשובים כל כך כמו ההורות שלנו", היא מסבירה.
"אלא שהניסיון הקליני וגם המחקרים מוכיחים שבדרך כלל זה לא עובד כך. ביקורת עצמית מפעילה אצלנו אזורים הישרדותיים במוח, המעלים רמה של הורמוני לחץ, כמו קורטיזול. כשאנחנו מבקרים את עצמנו – אנחנו נמצאים בו-זמנית הן בתפקיד התוקף והן בתפקיד המותקף, ומצב זה אינו מקדם יכולת למידה, פוגע בשמחת החיים שלנו, ומעל לכול - אינו מקדם אותנו לעבר המטרות החשובות לנו".
מה המסקנה? פשוט להיות מרוצים מעצמנו?
"לא, זאת בהחלט לא אמורה להיות המסקנה. לנקיפות המצפון ולרגשות האשם יש ערך, ולפעמים הם מהווים נורת אזהרה או נותנים לנו מידע חשוב, שלא נרצה להתעלם ממנו. 'אולי אני באמת לא מקדישה מספיק זמן לילדים?', 'אולי באמת אני חסר סבלנות לאחרונה?', 'ואולי הילדים באמת הגזימו עם המסכים?'
"אלא שהמידע הזה עשוי להיות יעיל עבורנו, אם נקשיב לו, ונתייחס לעצמנו, באופן ידידותי, בלתי שיפוטי, כאילו זו הייתה חברה טובה שסיפרה לי – 'כל כך רציתי להיניק, ולא הצלחתי' או 'הסגר הזה גמר לי את כל הסבלנות שהיתה לי כלפי הילדים'.
"אם נצליח להקשיב לנקיפות המצפון שלנו באופן רגוע, ידידותי ולא שיפוטי, נוכל לקבל החלטות שיועילו להפחתת נקיפות המצפון, החלטות שיעזרו - גם לנו וגם לילדים שלנו - להיות שמחים, מווּסתים ונינוחים יותר.
"באופן כזה נוכל גם לקדם את המטרה שלנו: להיות הורים טובים לילדים שלנו, כפי שאנחנו רוצים להיות, ותשכחו מזה - אין הורים מושלמים, ולמרבה המזל - ילדים ממש לא זקוקים להורים כאלה".
