כשאפי מאיר הגיע יום אחד לבית הספר של בנו וראה שהילד בודד בהפסקה הוא החליט לעשות מעשה. "הוא היה בכיתה משולבת, ילד עם קשיים, כמו רבע מהילדים כיום. היו לו קשיים חברתיים וראיתי אותו יושב לבד, קפוא. הוא היה אז בכיתה ד' או ה', היום הוא כבר בן 20, ועד היום חרוטה אצלי התמונה הזאת בראש", משתף מאיר, אב לארבעה (24, 22, 20 ו-18).
מה עשית?
"רציתי לעזור לו. פניתי למורה שלו ואמרתי לה שאני רוצה להיכנס לבית הספר וללמד את הילדים לשחק, לגרום להם להבין שיש עוד עולם חוץ מהכדורגל של ההפסקות. ערב לפני ישבתי מול המחשב ולא מצאתי רעיונות למשחקים, אז התחלתי להמציא. היה לי חשוב שיהיו משחקים ללא ציוד, כדי שכל אחד יוכל למצוא את מקומו, בלי הרבה מאמץ. למשל לקחת נייר ולקמט אותו כמו כדור ואז מוסרים אחד לשני ומתרחקים צעד ועוד צעד ומתמסרים או לשים כדור נייר על השולחן, והמטרה להגיע לקצה עם כמה שפחות מכות אצבע".
מאיר מספר שהחוויה הייתה טובה והילדים התלהבו, "כולל הילדים של הכדורגל", הוא אומר ומוסיף - "הגעתי שוב, נחשפתי לעוד כמות של ילדים שמשוטטים בהפסקה, ראיתי שהם נהנים כשאני בא והתגובות היו חיוביות גם מהצד של ההורים. בשלב מסוים הפסקתי כי הבנתי שאין לזה תכלית ללא מערכת של הטמעה".
לדבריו, "בהפסקות ילדים משחקים בעיקר כדורגל. רוב ההפסקה הם רק מתחלקים לקבוצות ומתארגנים, ככה שגם אם זה משחק כיפי, הם לא מנצלים נכון את הזמן. ילד חוזר לשיעור אחרי שבעט פעמיים או שלוש בכדור. הפסקה של חצי שעה, המורים לא שם והיא לא מנוצלת נכון, כל עוד אין לה תוכנית. זה חבל כי הפסקה היא זמן נדיר שילדים בלי מסכים. לעומת הבית, כשהם חוזרים מבית הספר, אוכלים ושוקעים במסכים. אין היום כמעט תרבות לצאת החוצה".
"אני מאמין שהמשחק זה החיים בקטן. דווקא מאחורי המשחקים הכי פשוטים מסתתרות מתנות מדהימות להתפתחות של הילד או הילדה"
עד כמה השוני מורגש בין הדור הזה לדור של ההורים שלהם?
"יש הבדל ביכולת האלתור של משחקים ובניצוץ בעיניים שדהה. אותי מעניין דווקא המכנה המשותף שהוא הרצון האנושי הבסיסי למגע אנושי חי ונושם. הילדים של היום והילדים של אז דומים מאוד בבסיס של הרצון והצורך האבולוציוני לרוץ, לגעת, להתנסות, להמציא ולחוות יחד אמיתי, להבדיל מהביחד של הרשתות החברתיות.
"כשאנחנו היינו ילדים טיפסנו על עצים וחזרנו מלוכלכים. היינו המון שעות בחוץ. היום הם חוזרים מבית הספר, מנשנשים חטיפים ונמצאים המון מול המסך, ואז הורים עם רגשות אשם, וכל הזמן מחפשים להעסיק אותם, אז הם לוקחים אותם לחוג שחייה של שעה או חוג טניס אבל מה עושים בזמן שנשאר? הם נוסעים לצפון או לטיול וכדי להפיג את השעמום - נותנים לילד טאבלט. כשאני והילדים שלי נוסעים ביחד בפקק, אנחנו משחקים. משחקים זה דבר חשוב, הם תורמים בכל כך הרבה דרכים".
כמו מה?
"הם עוזרים ביצירת כישורי חיים, אופטימיות, חשיבה חיוביות, הקשבה. משחקים מפתחים אסרטיביות, מודעות, רגישות. במובן הזה, הקורונה קצת עזרה לנו כהורים להתחבר לילדים שלנו יותר. עלתה מודעות להשקיע בחוסן הרגשי והיכולות החברתיות, ואני מאמין שמשחקים יצירתיים ופשוטים עושים את זה. איך ילד ימצא תחום שהוא טוב בו, אם לא יהיו לו כישורי חיים? אז הוא יסיים את בית ספר כמצטיין, עם בגרות, אבל מה הלאה?"
קראו עוד:
בשלב מסוים מאיר החליט לעזוב את עבודתו כבעלים של חברת הפקות והקים את "האקדמיה למדעי ההפסקה". "אני מאוד אוהב להמציא משחקים", הוא אומר. "אנחנו מגיעים לבתי הספר, מכינים פלייליסט של משחקים בלי שום ציוד. אנחנו מכשירים את הילדים בבית הספר להיות מאמנים ובוחרים את אלו שהמורים אומרים שהם שקופים. הם עוזרים לקטנים, מפעילים תחנה קבועה, ואז אם הילד אומר שמשעמם לו הוא מקבל הצעה למשחק. יש ילדים מאמנים שהתפקיד שלהם לסייר בבית הספר ולמצוא ילדים בודדים. הם מקבלים מאיתנו חכה ולא דגים, לומדים להפעיל את עצמם".
אתה רואה את האפקט של המשחקים?
"מנהלת בית ספר סיפרה לי על ילד שהפך מחלש מאוד בחשבון לאוהב למצטיין. זה קרה בזכות העובדה שהמורה לחשבון התחילה לשלב בהוראת החשבון משחקים. בנוסף, ילד מכיתה ה', שמתפקד כמאמן חברתי בבית הספר אמר לי 'סוף סוף אני מרגיש גדול'.
"אני מאמין שהמשחק זה החיים בקטן. דווקא מאחורי המשחקים הכי פשוטים מסתתרות מתנות מדהימות להתפתחות של הילד: ביטחון עצמי, עבודת צוות, ביטוי רגשי, קשב וריכוז, הכלת השונה, יוזמה, יצירתיות ואהבת לימוד. אני מאמין שבעוד כמה שנים, כשהמורים יתרגלו ללמד באמצעות משחקים ללא ציוד ילדים ממש יהנו משיעורי אנגלית, חשבון ושאר המקצועות, כשהתרגול של החומר יעשה כמתודה קבועה באמצעות משחקים".
מאיר, בעל תואר ראשון בחינוך, מדגיש שהוא לא נגד מסכים אבל מסביר מה הבעיה איתם: "יש במסכים גם תועלות, בעיקר במשחקי מחשב אבל יש גם הרבה בדידות ופאסיביות ואפשר לאבד את הביטחון והכישורים החברתיים. אני לא מתיימר להילחם במסכים, הם יישארו פה עם הילדים אבל יש גם חלופות טובות".
אתה מצליח ליישם את זה גם עם הילדים שלך?
"הילדים שלי גדולים, אבל הם לא תלויים במסך. אני לא מגביל כמובן. אנחנו יושבים, צוחקים וממציאים משחקים ביחד".
מה היית מייעץ להורים?
"בכל ארוחת שישי לעשות טקס ולשאול: מי השבוע היה אמיץ? מי השבוע התאמץ? מי בכה? מי צריך לבקש סליחה? לייצר שאלות אישיות כמו: מה האוכל שאתה הכי אוהב? במי אתה גאה במשפחה שלנו? מייצרים מעגל אינסופי של שאלות ומתחיל באמצעות המשחק השיח, כל אחד יכול לשתף וזה כיף להקשיב לאחר. אני עושה את זה עם הילדים שלי ולפעמים הם יוזמים מעצמם ומבקשים.
"כדי לעודד יצירתיות ומשחק עם הילדים, כדאי לקבוע זמן קבוע ביומן ללא מסך, אפילו רק לחצי שעה. הקביעות מאפשרת לזה באמת לקרות לאורך זמן. מומלץ שזה ילווה בלוח על המקרר. כל פעם כששיחקנו עם הילד, והוא היה מחוץ למסך, לסמן בטוש או מדבקה. אפשר להתחיל בעשר דקות וכשהילד יהנה, לאט לאט הוא לא ישים לב שהזמן גלש מעבר למה שתכננו. ואם אתם רוצים להמציא משחקים עם הילדים הטריק הכי טוב הוא לבחור שם מצחיק. אחרי שיש שם בלבד מפתיע באיזו קלות זורמים הרעיונות להמצאת משחק".
