שנות ה-60 הן סמל תרבותי לפריקת העול מכל סמכות. זאת התקופה שהצעירים לקחו את המושכות לידיהם, ויצרו חלום חברתי חדש של התנהלות פתוחה, ספונטנית וחופשית.
בין הכתובות על הקירות באותם זמנים בלטה הסיסמה: "אסור לאסור!", ולמרות שהעולם ברובו התרחק מן המהלכים ומהציפיות מרחיקות השחקים שאפיינו אותה תקופה, כמה מן השינויים נשארו איתנו וממשיכים להשפיע בצורה עמוקה, בעיקר בתחום גידול הילדים. בתחום זה הביקורות על הסמכות של פעם נראות קבילות היום לא פחות מאשר אז.
הסמכות של פעם הייתה מבוססת על "דיסטנס". דמות הסמכות לא הייתה קרובה אל הילד, אלא עמדה רחוק, כשהילד צריך להסתכל עליה מלמטה למעלה. הדבר לא מקובל עוד עלינו. אנחנו לא רוצים להיות רחוקים מילדינו ולא רוצים שהמורים של ילדינו יהיו רחוקים מהם. מחקרים רב-תרבותיים מראים שהורים לא רוצים עוד שילדיהם יהיו צייתניים, אלא שיהיו בעלי יוזמה ואוטונומיה.
כך נוצרה הדילמה שבה אנו נמצאים כיום: פירקנו את הדימוי שהיה לנו של סמכות (הסמכות של פעם), וגילינו שבלי סמכות זה לא הולך. האתגר לפניו אנו ניצבים הוא הצורך להגדיר סוג חדש של סמכות.
הנסיון להגדיר יסודות ל"סמכות חדשה", כלומר סמכות שמושתתת על יסודות שונים לגמרי מן הסמכות של פעם, היה התוצר של עבודה מצטברת של חוקרים ואנשי חינוך מרחבי העולם.
נוכחות
הסמכות החדשה מבוססת על נוכחות החלטית ואכפתית. ילד חווה את ההורה כנוכח, כשזה מתנהג בצורה שמעבירה את המסר: "אני ההורה שלך! לא ניתן לפטר אותי. אני כאן, ונשאר כאן".
מסר זה ניתן לתרגום באין ספור פעולות מעשיות, שהן שונות מן העונשים הטיפוסיים לסמכות של פעם. למשל, הורה שמשכיל לדעת איפה ילדו מבלה, שמחפש אותו כשהוא נעלם, שמראה לילדו שהוא בתמונה, מפגין נוכחות אכפתית.
מחקרים בתחום של ניטור והשגחה הורית מראים שעמדה הורית זו מורידה סיכונים יותר מכל פעולה הורית אחרת. כאשר ההורה מראה נוכחות נמשכת, הילד מפנים את הנוכחות והופך אותה ל"השגחה עצמית".
במחקר הדוקטורט של יערה שמשוני, הוכח שמעורבות הורית בנהיגה של צעירים מקטינה סיכון בצורה בולטת. שמשוני הראתה זאת באופן אובייקטיבי, על ידי הכנסה של מכשיר מדידה שדיווח על תמרונים מסוכנים כמו מהירות מופרזת, בלימת פתע, סטייה מן המסלול, וכן הלאה.
הילדים שהוריהם למדו להפגין נוכחות בנהיגה של הצעירים (בקורס בן 90 דקות ששמשוני בנתה לצורך זה) שיפרו את נהיגתם ושמרו על נהיגה זהירה למשך ששת חודשי המחקר.
קראו עוד:
ממצא דומה לגבי נוכחות הורית נוגע לשימוש לרעה במסכים. בעבודת הדוקטורט של ירון סלע, הורים למדו להגדיל את נוכחותם בפעילות הדיגיטלית של ילדיהם. הם עשו זאת באמצעים חיוביים (יצירה של "סיור מודרך במחשב" שבו הילד היה המדריך וההורים היו המודרכים).
אך במקרים בהם היו סימנים לשימוש בעייתי, ההורים הידקו את נוכחותם, בדקו יותר, שאלו יותר, ובמקרי הצורך גם הגבילו יותר. ההתערבות הביאה לירידה של יותר מ-50% של זמן מסך, ובמיוחד לירידה בשימוש הלילי' שהוא המסוכן יותר להתפתחותו של הילד. גם כאן נעשתה מדידה אובייקטיבית, על ידי נתונים שסופקו על ידי השרת, בהסכמתם של הילדים וההורים.
ובמחקר הדוקטורט של יעל רותמן-כביר, הורים למתבגרים סוכרתיים הצליחו להגדיל את נוכחותם בדרך ששיפרה משמעותית את ההתנהגויות הבריאותיות של הילד ומנעה ירידה באיזונם המטבולי.
שליטה עצמית
במקום השאיפה לשליטה וציות של הסמכות של פעם, הסמכות החדשה מבוססת על שליטה עצמית של ההורים. כולנו יודעים שאנו מכבדים בעלי סמכות ששולטים על עצמם, שלא יורים מן המותן, ושממלאים את תפקידם באחריות.
מחקרים הראו שהורים יכולים להגביר משמעותית את שליטתם העצמית, להוריד הסלמה, למתן תגובות אימפולסיביות ולהשיג ויסות עצמי טוב יותר, אשר מבטיח גם שיפור בוויסות העצמי של הילד.
במחקרים של אירית שור-ספיר ונעמה גרשי הוכח ששיפור בשליטה ובוויסות העצמי הביא לשיפורים ניכרים גם במעמד ההורה וגם במצב הילד. מסתבר שניתן לאמן הורים להגביר את השליטה העצמית' ובכך להשיג חיזוק של סמכותם בדרך לגמרי שונה מאשר בעונשים המסורתיים.
להלן כמה מן האמרות שהורים למדו להשתמש כמעין "מנטרות" לשיפור השליטה העצמית: "יש להכות בברזל כשהוא... קר!", "לא צריך לנצח, אלא רק להתמיד" ו"אינני יכול לשלוט על הילד, אלא רק על עצמי!". המחקר הראה שהורים שמשתמשים ב"טיפים" אלה, מתפרצים פחות, נגררים פחות, ונכנעים פחות.
רשת תמיכה
הסמכות החדשה מבוססת על בניה של רשת תמיכה שנותנת להורים גיבוי ולגיטימציה. רשת התמיכה בנויה מן המשפחה הרחבה, חברים קרובים, מורים של הילדים ולעתים אפילו שכנים.
באמצעות רשת התמיכה ההורים מפסיקים להיות רק "אני" ומתחילים להיות "אנחנו". התומכים כאילו "מסמיכים" את ההורים ונותנים תוקף לעמדתם. רשת התמיכה דואגת גם לשקיפות, כי כדי לזכות בתמיכה, ההורים לא יכולים לפעול באופן שרירותי.
מחקרים רבים מראים שהורים שזוכים לתמיכה מסוגלים לשפר את מעמדם, להוריד חיכוכים ולהקטין את הסיכונים אליהם ילדיהם חשופים. מחקריו של פרנק פאן הולן בבלגיה הראו שהדרכת הורים שינתה את יכולתם להשפיע על ילדיהם.
ניתוח מעמיק של דרך הפעולה של הסמכות החדשה הראה שלא רק שהסמכות ההורית משתפרת, אלא גם הקשר בין ההורה לילד נעשה יותר יציב ובטוח. הסמכות החדשה מאפשרת להורים למלא תפקיד של עוגן, שמייצב את את הילד ואת הספינה המשפחתית.
הכותב הוא פרופסור אמריטוס מאוניברסיטת תל אביב, פסיכולוג, חוקר ומחבר הספר "הורים אמיצים" (הוצאת פוקס)
