פסיכולוג אחד אסף את בתו מהגן כשהיא ממררת בבכי. כששאל מה קרה, בתו השיבה, בין הדמעות, "יעל דרכה על כל הנמלים והן מתו". רצה הגורל ואותו פסיכולוג היה מומחה בהשפעת מוות על ילדים.
הוא ידע שבגיל הגן, בערך בגיל של בתו, ילדים מתחילים לעסוק במוות, ושזה עיסוק לא פשוט. לכן מיד התחיל לדבר איתה על מעגל החיים, להבהיר שהנמלים לא סבלו, שיש הרבה נמלים, שזה בטח קשה לה אבל צריך לזכור ש... הבת קטעה אותו. "לא אבא", היא הבהירה. "היא דרכה על כולן! היא לא השאירה לי אף נמלה לדרוך עליה".
חוסר הקשבה פעיל
הסיפור הזה הוא סיפור אופייני על משהו שאפשר לכנות אותו חוסר הקשבה פעיל. מדובר בחוסר הקשבה שבזמן שעוסקים בו "משקיעים" בילד. לא מדובר במצב המוכר ומעורר האשמה של חוסר-הקשבה "סתם", שבו הילד מדבר ואנחנו בנייד או עמוק בתוך הראש שלנו. את זה כולנו מכירים, ולפי כוחנו חוזרים להקשיב.
חוסר הקשבה פעיל הוא יותר חמקמק: כי בזמן שהפסיכולוג הזה דיבר, עודד וניחם, הוא התאמץ עבור הילדה שלו. הוא ביטא אכפתיות. הוא היה "הורה טוב", אבל פשוט לא הקשיב.
לכל הורה יש את סוג חוסר ההקשבה הפעיל שמאפיין אותו. כדי לזהות את שלכם, דמיינו את המצב הבא: ילדתכם מודיעה שנמאס לה מבית הספר, ושלא תלך מחר. היא מוסיפה שהמחנכת שונאת אותה. איך תגיבו? קחו כמה דקות לחשוב.
הנה חמש דרכים שבהם הורים לא מקשיבים לילדים:
- לנחם: "לא יכול להיות שהיא שונאת אותך! את כזאת מקסימה".
- לשבח: "כל הכבוד לך שאת לא מוכנה לקבל יחס כזה".
- לחנך: "אי-אפשר לברוח כשקשה. צריך ללמוד לדבר איתה, להבין מה היה שם".
- לפתור/לייעץ: "אני אדבר איתה. תאמיני לי שממחר היא תאהב אותך".
- לתת כותרת: "טוב, את/ה ילד/ה רגיש, בתחילת גיל ההתבגרות, ולפעמים בגיל הזה...".
כדאי אולי לשים לב שאין כאן הבדל מהותי בין אימהות לאבות. בסטריאוטיפ אימהות יותר מנחמות, רכות וחומלות, ואבות יותר פותרים בעיות וחינוכיים. זה בגדול מה שהעולם לימד אותנו לעשות, אבל גם האבות וגם האמהות האלה לא הקשיבו במיוחד.
למה הורים לא מקשיבים?
אחרי שנים של הקשבה להורים שמתקשים להיות קשובים, המסקנה המרכזית שלי היא שהורים לא מקשיבים לילדיהם בעיקר משילוב של אכפתיות וחוסר ידע כי כל ההורים מאוד רוצים לעזור לילדים שלהם.
כמעט כל הורה היה מעדיף שיהיה לו פצע ביד מאשר לילד שלו, לכן לא רוצים לראות את הפצעים אלא ישר לחבוש אותם. אבל הורים רבים לא יודעים שההקשבה עצמה עוזרת. הם חושבים - "אם לא ייעצתי, הרגעתי וניחמתי – מה הטעם? אילו היו יודעים כמה זה חשוב, הם היו עושים את המאמץ הזה.
קראו עוד:
אז איך מקשיבים? לא נעים כמה שזה פשוט. כדי להראות כמה זה פשוט, כמה שהקשבה היא מיומנות שבעצם כמעט כולם יודעים אותה, אפשר לדמיין עוד מצב. דמיינו שאתם סטודנטים לחוצים, והגעתם לשעת קבלה לפני הבחינה. שאלתם על היבט מסוים בחומר והמרצה אמר "יש שם קטע חשוב בניסוי שצריך לשים לב אליו. לא בטוח שהבנתם את זה, וזה יכול להיות בבחינה".
ישר הייתם שואלים, נכון? רצף של שאלות עולה בראש, כמעט מהמוכן: "מה זאת אומרת?", "מה היה בניסוי בדיוק?", מה חשוב בו?", "איך זה יכול להופיע בבחינה?" ו"איך אנחנו יכולים להיערך לזה?"
להבין על מה הילדים מדברים
בואו ניקח את אותה התעניינות ודאגה ונפעיל אותה כשהילד אומר, "אני מפחד מהחושך". הקשבה פעילה אומרת לשאול למשל את השאלות הבאות: "מה מפחיד בחושך?", "משהו קרה בחושך?", "מאיפה למדת לפחד בחושך?", "יש דרך שאנחנו (ההורים) יכולים לעזור לך עם זה?"
וזו אולי הנקודה הכי חשובה: הסטודנט לפני בחינה לא רוצה "להיראות קשוב". הוא פשוט רוצה להבין. אם פשוט תרצו להבין על מה הילדים שלכם מדברים – בשלב ראשון, לא כדי לפתור להם, לא כדי לנחם אותם, פשוט כדי להבין – תמצאו שאתם מקשיבים להם אחרת.
כי הקשבה בעצמה מאוד עוזרת, בדרכה המאוד לא-דרמטית. היא נותנת לילד תחושה שיש לחוויות שלו מקום. היא נותנת תחושה שלהורים איכפת. היא, בעצמה, מעלה דימוי עצמי. היא עוזרת לילד להבין את עצמו. היא מאפשרת פורקן, שלפעמים זה כל מה שצריך.
אפילו ברמה המעשית, היא מאפשרת בהמשך למצוא פתרונות יותר טובים. למשל, אילו היה מקשיב, אותו פסיכולוג מתחילת הטור היה יודע שהוא לא צריך לפצוח בהרצאה על אקזיסטנציאליזם. הוא פשוט היה צריך לעצור את הרכב בצד ולחפש נמלים עבור הבת שלו.
ד"ר אור ספיבק, פסיכולוג קליני מומחה, מנהל ת.ל.ם פתח-תקווה
