"ראית את הסרטונים של הגננות והסייעות המכות? לא ייאמן כמה חזק היא תפסה אותו". בזמן האחרון אשתי האהובה, חברים ואנשים שאני פוגש על הדרך מרגישים צורך לספר לי ללא צנזורה את כל זוועות האלימות שמתגלות בגנים.
"לא רוצה להרגיש חשדן בכל פעם שאסתכל על הגננת".
האמת שלא צפיתי ואני לא רוצה לראות. בגדול אני בהדחקה טוטאלית של כל האירועים הללו ומנסה להעביר את המצב הזה מהמודע לתת מודע שלי בכל דרך אפשרית, כי יותר משאני מפחד מה אגלה בסרטונים המחרידים האלו, אני הרבה יותר מבועת ממה שאני מגלה על עצמי.
רק שלא יפגעו בילד
לפני שבועיים מישהו בטעות פגע בראש של הילד שלי עם שלט של טלוויזיה, לא היה מדובר במבוגר, אלא בילד מתוק שהשתובב. אני מניח שהוא לא התכוון לעשות את זה אלא פשוט היה לא אחראי, כמצופה מילד.
על פניו זה יכול לקרות, אבל התגובה שהסיטואציה הוציאה ממני הפתיעה אפילו אותי. הדופק שלי עלה מאפס ל-1,000 בשתי שניות ופשוט התפרצתי עליו בצרחות. לא יכולתי להכיל את זה שמישהו פוגע בגוזל הקטן שלי שכל חטאו היה לשכב עליי תוך כדי שהוא מלטף לי היד ומסתכל בי עם מבט העגל שלו.
למנגנון שזה הפעיל אצלי כמו אזעקת חירום לא שינה בכלל מי עומד מולי. כשהקטנצ'יק שלי צורח את נשמתו מכאבים, כל קשר ביני לבין רציונל היה מקרי לחלוטין.
כמובן שדאגתי להתנצל אחרי שנרגעתי אבל זה לא משנה את העובדה שאם הייתי מסוגל להגיב ככה כשמדובר בילד שלא מודע למעשים שלו, מה לעזאזל יכול לצאת ממני אם יהיה מדובר במבוגר שכל תפקידו זה לשמור עליו ועושה זאת בכוונה תחילה?
אני חושב על כל ההורים האלו שגילו בדיעבד שהתעללו בילדים שלהם ואני מתחרפן ממה שבטח עובר עליהם. ייסורי המצפון, רגשות האשם, חוסר הצדק, התסכול, הזעם, בעיקר הזעם.
לטורים הקודמים:
אני רק מתחיל להריץ בראש מחשבות של מישהו שעושה משהו במכוון לילד שלי וכמות התרחישים שרצה בדמיון שלי בצורות שונות ומגוונות של מה הייתי עושה לאותו אדם לא הייתה מביישת אף סרט. האדם הדמיוני הזה שעוד לא עשה כלום מוציא ממני אלימות חבויה שלא חשבתי שאי פעם הייתה קיימת בי.
וברור לי שזה לא נכון! הרי אם אממש את הדמיונות שלי מעבר לכך שאני אפגע בעצמי, אפגע בילד שלי שככל הנראה יגדל בלי אבא שישב במעצר כל חייו. ויותר מזה, אם אפעל ככה אז במה אני שונה מאותם אנשים אלימים שפוגעים בילדים? אני הופך להיות בדיוק כמוהם, ואז איזו זכות יש לי להתלונן?
"אתה תלמד שיש דברים שאין עליהם שליטה כשמדובר בילד שלך", אמר לי מישהו שהיה לידי אחרי שהילד שלי נפגע משלט הטלוויזיה. זה נכון, ואני מבין את זה, אבל זה עדיין זה לא משנה את העובדה שאני רוצה עבורו את הטוב ביותר ומותר לי לצפות לכך יהיה.
אני אמור לשים אותו בגן בעוד שבועיים ואני לא רוצה להרגיש חשדן בכל פעם שאסתכל על הגננת. לא רוצה להיכנס לסרטים מכל שריטה שיש לילד כשהוא חוזר הביתה, לחשוב בפנטיות על איך אני מבריח מצלמות לגן ועוקב בחשאי אחרי הפעילות שם בכל דקה ביום.
"התעללות בילד חסר ישע היא מזעזעת ואין עליה שום חמלה וסליחה"
אני מנסה לשחרר שליטה ככל האפשר, אבל מגיע לי לדעת שמי שעתיד לדאוג לילד שלי יעשה זאת ללא דופי. ברור שטעויות יכולות לקרות ושסביר להניח שלא אוכל להגן על הילד שלי במאה אחוז מרגע שייכנס לגן.
יש שם עוד ילדים והוא לא בסביבת הבית המוגנת שלו, אבל מותר לי לדרוש שיעשו את המקסימום, שהאנשים הכי מוכשרים ובעלי החמלה יהיו שם עבורו, כאלו שיראו את עצמם כאבא ואמא שלו לכל דבר, עד שאנחנו אוספים אותו ב-16:00.
מותר לי לצפות, שאם חלילה יקרה משהו יהיו שם אנשי חוק שלא יתפשרו בעניין הענישה ויגרמו לאותם אנשים ולאחרים שחושבים על כך אפילו להבין שאי אפשר לצאת מזה בקלות. שיגרמו להם להפנים שהתעללות בילד חסר ישע היא מזעזעת ואין עליה שום חמלה וסליחה. שהיא לא רק פוגעת בילד אלא גם בהורים שהדבר היקר להם מכל הופקר ובאחרים שמתכוונים לשלוח את ילדיהם בעתיד ומתים מפחד.
שיעשו את זה למען הילדים, למען ההורים, למען הביטחון, למען השפיות. שיעשו את זה למעני, כדי שאוכל להיות רגוע ובעיקר כדי שאוכל להפסיק לחשוב את כל המחשבות הללו שהופכות אותי להיות כמוהם, אני רק רוצה לחזור להיות אני.
